אריתריאים בת"א: טיפול מדיני, לא רק משטרתי

אחת ההצלחות הגדולות של הגירה בארה"ב ב־200 השנים האחרונות הייתה היעדר איבה, לפחות איבה פעילה, בין קבוצות מהגרים שנהגו לשסף אלה את גרונותיהם של אלה ב'עולם הישן'. אנגלים ואירים לא ייבאו את נקמות הדם שלהם אל אמריקה, וכיוצא בהם גם פולנים וגרמנים ורוסים, טורקים וארמנים ויוונים, סרבים וקרואטים ומוסלמים בוסניים, הודים ופקיסטנים, סינים ויפנים וקוריאנים וכמובן יהודים ורוב רודפיהם.

● "לקחנו רשת כושלת והפכנו אותה למרוויחה. אנחנו מוכנים לשלב הבא"
● כשעשרה אנשים שווים יותר מהתוצר של 100 מדינות

במשוואת ההצלחה הלא־מושלמת הזאת השתלבו, פחות או יותר, גם הקבוצות האתניות בקרן המזרחית של אפריקה: האתיופים נגד הסומלים והאריתריאים וכל אחד מן הלאומים הרבים, העוינים ומלומדי המלחמה של אתיופיה. מלחמות האזרחים האינסופיות של הקרן לא גלשו אל רחובות וושינגטון (שבה וסביבה, משום מה, התקבצו הרבה מאוד מהם).

מדוע זה עלה יפה, יחסית, באמריקה? אולי מפני שהמהגרים אל חופיה ניחנו במידה ניכרת של נכונות להשיל את זהותם, או לפחות להצניע אותה, ולזנק אל 'כור ההיתוך' המפורסם. ארצות הברית אינה מדינת לאום, היא ארץ כל אזרחיה. ואף כי הרבה מהגרים טיפחו מרכיבים פולקלוריסטיים של זהותם, רצונם להיות "אמריקאים ממוצא פולני", למשל, גבר על רצונם להיות "פולנים אזרחי ארה"ב".

ייבאו את שנאות מכורתם

ההצלחה הזאת צריכה לימוד כלשהו למראה הטירוף ברחובות תל אביב בשבת שעברה. הפליטים עלובי־היום מאריתריאה ייבאו את שנאות מכורתם אל עיר זרה, שברצונה הטוב הם תלויים לעצם שיורם. זה קורה כמובן לא רק בישראל, אלא גם בחלקים של אירופה.

אין טעם להפליג בהסברים סוציולוגיים מופשטים מדי. הסיבה הסבירה ביותר היא היעדר אופק. סיכויי קליטתם בארץ פליטוּתם הם מבוטלים. סכנת גירוש מרחפת מעל ראשיהם. חזרה כפויה אל אריתריאה שקולה כנגד חוזה על חייהם, לפחות בשביל אלה המתנגדים למדינת המשטרה המוטרפת מבית.

האריתריאים חסרים ערוצי הידברות של ממש עם הישראלים ועם הפוליטיקאים שלהם. אלה מפורסמים בדברי איוולת גזעניים, עוד מזמן שמירי רגב קראה לאפריקאים של דרום תל אביב "סרטן" לפני עשר שנים ויותר.

המשבר הגדול הקודם של פליטי מזרח אפריקה בתל אביב התחולל ב־2012. אני מרשה לעצמי להזכיר שהצעתי אז כי ישראל תאמץ מדיניות אפריקאית, אשר תכיר במובן מאליו: שיש קשר מובהק בין הגירה לא חוקית אל ישראל מאפריקה לבין משברי משילות ביבשת הזאת. ישראל היא הארץ הלא־אפריקאית היחידה בעולם שיש לה גבול יבשתי ארוך עם ארץ אפריקאית. גם גדרות תיל ומגדלי שמירה לא יגנו עליה מפני הגיאוגרפיה.

המשבר באפריקה הוא עצום ממדים. הוא מביא מדי שנה בשנה רבבות אפריקאים לשים את נפשם בכפם, לשלם הון תועפות למבריחים, להפליג בסירות אגוז לאירופה, ולטבוע במאותיהם. די להתבונן במספר המלחמות המשתוללות בכל רחבי אפריקה, מסודן, עבור דרך אתיופיה, סומליה, ארצות הסאהֶל (מדרום לסהרה), קונגו, מוזמביק.

זרי הדפנה הפכו לקוצים

התרגלנו למשוך בכתפינו, או בעצם לא להאזין. אפריקה נמצאת מעבר לפינה. התערערות היציבות בה היא מעניינה הישיר של ישראל. אימתי אפריקה בתור שכזאת נידונה ברצינות בממשלה, בכנסת, בתקשורת? ומהי בכלל "רצינות"?

הנה ניסיון טנטטיבי להגדיר רצינות: להשתתף בדיון בינלאומי על בעיות אפריקה, לנהל מאמצים דיפלומטיים לטובת פיתוח כלכלי וזכויות אדם; לנסות ולהשפיע על משטרים ביבשת, שהתנהגותם מניבה תוצאות טראגיות, כמו גלי פליטים המתנפצים על חופי זרים.

אריתריאה היא טרגדיה מיוחדת במינה, הראויה לתשומת לב ישראלית יותר מסיבה אחת. היא לחמה על חירותה נגד אתיופיה במשך 30 שנה. בשנים ההן (1991-1961) ישראל הושיטה סיוע צבאי לאתיופיה בהנחה שאריתריאה עצמאית תהיה איום פרו־ערבי עוין על חופש השיט של ישראל בים סוף.

מלחמת העצמאות של אריתריאה כבשה את דמיונם של רבים. אגב, גם את דמיוני. הרביתי לכתוב נגד תמיכת ישראל בדיקטטורה הצבאית הכמו־קומוניסטית שהייתה אז באתיופיה. מצאתי את עצמי בין המאוכזבים הרבים, לאחר שמנהיגי מלחמת העצמאות הפכו את זרי הדפנה של ניצחונם למצע קוצים. הם הקימו מדינת משטרה מרושעת, המתחרה בכמה מן הגרועות ביותר בעולם. רודנה זה 30 שנה, אייסאייאס אפוורקי (Afwerki), הושווה עם רודני צפון קוריאה.

הצורך שלו להישאר בשלטון גבר על כל הסתייגויותיו מפני ישראל. הוא פיתח קשרי ביטחון קרובים איתה. הוא אופורטוניסט מובהק, המוכן לעשות עסקים עם כל בעל ברית אפשרי, כולל איראן. אריתריאה הייתה אחת מחמש חברות האו"ם היחידות שתמכו בפלישת רוסיה לאוקראינה. הוא חשב שזה ישתלם לו. מה עושים באיש כזה, המחוסר עכבות, שסוכניו החשאיים פולשים אל הפזורה האריתריאית באשר היא, כדי לפגוע במתנגדיו, להסית אריתריאים אלה נגד אלה וגם כדי להחליש את נכונות הארצות המארחות להרשות נוכחות של מתנגדי משטרו?

אין טעם להעמיד פנים שיש תשובות פשוטות. אבל את אפריקה יש צורך דחוף להרים מעל הרמה של התייעצות מחלקתית במשרד החוץ. שר או סגן שר לענייני אפריקה, ואולי שגריר מיוחד לענייני פליטים, יוכלו לתרום להשכלת הציבור, וגם להעניק לישראל נוכחות קונסטרוקטיבית בדיון בינלאומי על אפריקה.

כל ארץ רשאית להגביל כניסה, אבל אינה רשאית לפגוע בזכויות האדם של הנמצאים בתחומיה. רק זה עוד חסר לישראל. כאשר היא מתאמצת, בהצלחה פוחתת, לקלף את תווית האפרטהייד, היא אינה יכולה לנהוג יד קשה בפליטים שחורים מבלי לאבד את שאריות הרצון הטוב של רבים מידידיה.