"זו לא רק קבוצת פייסבוק, זו זהות": המחקר שבדק מה עשתה מאמאצחיק למודל האימהות

בימים הקרובים, סביב שולחנות החג יישבו מי שבאו רק לאכול, מי שקיוו לצאת מוחמאים מההשוואות לאחרים ורבים שסתם לא היה להם נעים להבריז. ויהיו שם גם המרגלות. אלה שצופות בכם ומחכות שתעשו משהו מביך או מרגיז במיוחד. הן אוספות חומרים לקבוצה "מאמאצחיק".

● חזית המדע | הבינה המלאכותית יצרה דמות. למי היא תצביע בבחירות?
● המהנדס הישראלי שהפך למוח מאחורי המעבדים של חברת הענן הגדולה בעולם

קהילת הפייסבוק הזאת, שמונה כיום כמעט 750 אלף חברות, היא הקבוצה הישראלית הכי גדולה כרגע ברשתות החברתיות. הפוסטים שעולים בה מגחיכים את חיי היומיום של האימהות. מאחר שהתנועה בקבוצה גדולה והמנהלות שלה בוחרות פוסטים מתוך היצע רב, מדובר בקריאה שנעה לסירוגין בין שמיטת לסת להתגלגלות על הרצפה מצחוק על רקע מצע היומיום.

האם קבוצת מאמאצחיק מעידה על התפתחות של זהות נשית ואימהית חדשה? ד"ר מתן אהרוני ועינבל יצחק מאוניברסיטת אריאל, שחקרו את התופעה, פרסמו לאחרונה את ממצאיהם בכתב העת Women’s Studies International Forum, במאמר שכותרתו "מעבר לאימהות אינטנסיבית: פרפורמנס של אימהות חוצת גבולות במדיה החברתית".

 לוגו קבוצת מאמאצחיק

בתקציר המאמר, כותבים אהרוני ויצחק כך: "מאמאצחיק (Funny Mom) נוסדה כקהילת פייסבוק סגורה לאימהות המתמודדות עם לחצים מחברה שמרנית פטריארכלית. היא הפכה לקהילה המקוונת הגדולה ביותר בישראל... מצאנו שהיא מציעה אלטרנטיבה וזהות חתרנית עבור אימהות מודרניות, ומעצבת זהות אימהית פמיניסטית ליברלית חדשה... מאמאצחיק משתמשת בהומור פמיניסטי חתרני כדי לאתגר את רעיון האימהות האינטנסיבית, שדורש מנשים להקדיש את חייהן לרווחת ילדיהן על חשבון רווחתן".

מחקר שהתחיל משיחה בגינה

יצחק, דוקטורנטית ובעצמה אם לשלושה, מספרת לגלובס כיצד עלה הרעיון למחקר. "שתי הבחנות עוררו את סקרנותי. האחת - הייתי יורדת לגינה ורואה אימהות מדברות על פוסטים שעלו בקבוצה. בגינה קיימת שיפוטיות מתחת לפני השטח, פוליטיקה של ממש, וכאשר מישהי שאלה 'ראית מה קרה ב'מאמצחיק'', זה היה מהלך חברתי, לראות אם הן דומות, בהומור ובתפיסת העולם, ואם כן אז יש פה הזמנה להמשך.

"הדבר השני היה הסטיקרים על הרכבים. הם היו פופולריים בשנות ה־90, כאמצעי להעברת מסר לגבי מי שאתה, אבל כשהרשתות החברתיות החלו לפרוח, השימוש בהם דעך. פתאום הם חזרו. בהתחלה הסטיקר של 'אבא פגום', ואז מדבקת 'מאמאצחיק'. עוד רמז לכך שמאמאצחיק זו לא רק קבוצת פייסבוק, זו זהות".

ד"ר מתן אהרוני, אנתרופולוג, סוציולוג וחוקר תקשורת, היה בעיצומו של מחקר על קבוצת "אבא פגום" בפייסבוק כשעינבל פנתה אליו בחיפוש אחר מנחה לדוקטורט. "מה יכול להיות שידוך טוב מזה?", הוא אומר לגלובס. "עבודות קודמות שלי עסקו בנשים דתיות ובנשים שעברו פגיעה מינית. אני גם אב לשלושה, ועוד לפני המחקר הזה נחשפתי לעמוד האינסטגרם של מאמאצחיק (הפתוח לקהל הרחב וגם לגברים), והוא סיקרן אותי. זו קבוצה אחרת, מעניינת".

יצאתם לדרך עם השערת מחקר?
יצחק: "התפיסה שאיתה יצאתי לדרך, בעצת מתן, היא אנתרופולוגיה בשטח, כלומר להפוך לחלק מהקהילה ותחילה לתצפת בלבד, בלי הנחות מוקדמות. מתוך התצפית עלתה התיאוריה, ואחר כך ערכנו ראיונות עם משתתפות בקהילה. ביקשנו מהן לספר על החוויות שלהן בקהילה וגם לעזור לנו לפרש פוסטים שהופיעו בקבוצה.

"כשחיפשתי תיאוריה שיכולה להסביר או להאיר את התצפיות שלי, גיליתי את פרופ' שרון הייס מאוניברסיטת קליפורניה, שחקרה תקשורת סביב אימהות בשנות ה־90 של המאה ה־20. הייס טענה שעקרונות האימהות בחברה הפטריארכלית הם שכל אחת רוצה להיות אמא, זו השאיפה המרכזית שלה והמימוש העיקרי שלה, וכאשר זה קורה, אין מאושרת ממנה. העקרונות הללו מיתרגמים למודל אימהות שאנחנו קוראים לו 'האימהות האינטנסיבית''.

 ענבל יצחק / צילום: תמונה פרטית

רונלד רייגן והאמא האינטנסיבית

במודל האימהות האינטסיבית, האמא הטובה היא זו שנגישה עבור הילד תמיד, על חשבון צרכיה שלה, ורואה את העולם מנקודת מבטו. היא יודעת לנחש מה הוא מרגיש. היא לא צועקת, אבל היא מחנכת כל הזמן, על ידי תיווך העולם ועל ידי העשרה. בנוסף היא גם אשת קריירה, והבית שלה תמיד מתוקתק.

"הייס חקרה כיצד המודל הזה מקבל ביטוי בתקשורת ההמונים בשנות ה־90, ומחקרים נוספים הראו כיצד הוא השתכפל לרשתות החברתיות", אומרת יצחק.

"יש קבוצות רבות של אימהות שמחזקות את אידיאל האימהות האינטנסיבית, ומי שלא עומדת בו עלולה להישפט לחומרה בקבוצות הללו או לשפוט את עצמה לחומרה. במחקרים שנערכו בנושא, אימהות ציינו שהחשיפה להשוואה החברתית הזאת ולשיפוטיות היו רכיב בדיכאון שלהן אחרי לידה או כאימהות צעירות. מודל האימהות האינטנסיבית הוא קצת כמו מודל היופי: בלתי ניתן להשגה, וגורם לניכור חברתי כאשר כולם עוסקים בהשוואות".

לדברי אהרוני, מודל האימהות האינטנסיבית היה תגובת נגד למהפכה הפמיניסטית. "נשיא ארה"ב אז, רונלד רייגן, הכריז שחוזרים ל'ערכי המשפחה', ובלב המשפחה עומד התפקיד של האמא. ומאז התרבות חיזקה בדרך כלל את האידיאלים האלה. זה בא לידי ביטוי אפילו בחדשות, בתרבות הפופולרית ואחר כך באינטרנט".

אבל הקול שבו דיברה התקשורת היה לא אחיד. "כבר החלו בתרבות הפופולרית תגובות נגד לאידיאל הזה. ניתן למצוא פה ושם בתקשורת נשים שלא רוצות להיות אימהות ונשים שהפכו לאימהות ולא אוהבות את התפקיד, וגם נשים שנכשלות בתפקיד האימהי האינטנסיבי אבל הכישלון שלהן מוצג באופן לא שיפוטי, כחלק מהחיים. וגם נשים שמדגישות מאוד את מקומן כנשים ולא רק כאימהות, למשל באמצעות הומור מיני וסקסי. זו תנועה שנמצאת בבלוגים ובפורומים ברחבי העולם, והיא מחלחלת גם לתקשורת ההמונים".

 דר'' מתן אהרוני / צילום: עידן מזרחי

ומה קרה בישראל? נראה שהמגמה הגיעה באיחור, וכוחות הנגד שלה חזקים יותר.
אהרוני: "אנחנו חברה מאוד משפחתית, מעודדת ילודה, עם כל האתוס הדמוגרפי. אמא ישראלית זה שלושה ילדים ומעלה, לא האמא האירופאית עם פריון של 1.1 ילדים למשפחה. המודל של האמא האינטנסיבית מאוד משמעותי כאן, בגלל ערכי המשפחתיות. ראינו סדרות כמו 'אימאל'ה', שהציגו אמא קצת אבודה ומשוגעת, אבל זה היה סיטקום. לא היה ברור שזו באמת אמא ש'מותר' להיות".

הומור גופני כאמצעי התרסה

לתוך הזירה הזאת נכנסה ב־2017 מאמאצחיק. היא הופיעה במקביל לקבוצה נוספת, "אימהות שוקעות", שהייתה קונטרה מודעת לקבוצת "אימהות משקיעות" שבה נחגגה האימהות האינטנסיבית ללא ציניות או ביקורת. גם "אימהות שוקעות" היא קבוצה הומוריסטית שבה נשים צוחקות על תפקודן כאימהות ומרשות לעצמן לחרוג מהאידיאל, אך מאמאצחיק הייתה פרועה יותר, חתרנית יותר ופופולרית הרבה יותר.

אילו כוחות חברתיים אפשרו את הקמת הקבוצה דווקא בתקופה הזאת?
אהרוני: "אני מאמין שזה קשור לתנועת מי טו, שסימנה את חזרת הפמיניזם. יחד עם שבירת השתיקה לגבי הטרדות מיניות, נוצר רצון לשבור שתיקה גם לגבי נושאים אחרים. נשים שמו את הרצון שלהן במרכז ושאלו את עצמן בשביל מה בעצם אני צריכה להכין את עוגת שלוש הקומות הזאת, ומדוע אני לא יכולה לחגוג גם את האדם שהוא עצמי".

לדברי יצחק, "המייסדות, שבוררות את הפוסטים, בחרו תמהיל של הומור חתרני על גבול הביזארי, אפילו יותר מזה שמאפיין את הקבוצה היום". היא נותנת כדוגמה שני פוסטים: בראשון רואים חמישה ילדים עומדים בשורה, מוכנים ומתוקתקים ליום הראשון ללימודים, ובסופה עומדת האם ורגלה מורמת מעלה לבעיטה, כלומר בועטת את הילדים חזרה לבית הספר. "מעכשיו ימי שישי הם שוב שלי", הוא כיתוב התמונה. ואם להוסיף פרט - מדובר באם דתייה, עם כיסוי ראש מלא. זה לא אירוע חריג. הקבוצה מלאה נשים מכל הספקטרום הדתי. הפוסט השני מראה ילד לבוש בשקית מהסופר בתור סינר, עם הכיתוב "ילד רביעי".

"הרשתות החברתיות היום מעודדות אותנו להראות את הצד היפה שלנו", אומרת יצחק. "מאמאצחיק בועטת לא רק במודל האימהות, אלא גם בציוויים החברתיים לגבי נראות האישה. בקבוצה מופיעים לא מעט פוסטים שמראים נשים ברגעים מביכים שלא היו מגיעים לחשבונות האינסטגרם שלהן".

אולי זה קשור לעובדה שזו קבוצה סגורה, רק של נשים.
יצחק: "כן, אבל לנשים חשוב בדרך כלל להרשים בנראות שלהן גם נשים אחרות. במאמאצחיק, הצורך הזה מושהה לרגע, לטובת ההומור".

יצחק התעניינה במיוחד בהומור הגופני. "יש המון פוסטים על מחזור, צרכים ויציאות. הנשים משתמשות בגוף שלהם כאמצעי התרסה תרבותי, הן אומרות 'נמאס לי מהרסן שכופים עליי, לא לדבר על הגוף, להציג כל הזמן אידיאל של הגוף".

הפוסט הזכור ביותר, לפי כל המרואיינות של יצחק, היה "פוסט הים והשלשול". לא ניכנס לפרטיו, אבל נראה שמי שהיה שם לא יכול לשכוח, והפוסט הזה הועלה על ידי כותבת בשמה המלא. "הוא הוזכר בכל הראיונות כדי להדגים את השחרור בקבוצה, את היכולת לדבר על הטבואים הגדולים ביותר, שאי אפשר לשוחח עליהם בשום מקום אחר. אל מול הפוסט הזה, כולן הרגישו שהן עושות משהו חריג, משהו שמנפץ נורמות".

חוויית קרנבל ושפה צבאית

אז מה בעצם קורה שם, בקבוצה הזו, שמאפשר את החתרנות? "כדי להסביר את זה, הלכנו אחורה עד הפילוסוף מיכאיל בכטין, שפעל מתחילת המאה ה־20", אומר אהרוני. "בכטין תיאר חוויה של קרנבל, שמטשטש את הגבולות והופך את הנורמות".

יצחק: "כמו חוויה של פורים, או החוויה של המידברן, לדוגמה. הקהל הוא גם המופיע, ואין גבול ביניהם. כולם משתתפים וכולם מייצרים את ההומור תוך קידוש טשטוש הגבולות והבעיטה בהם".

אהרוני: "ובניגוד לקרנבל שתחום בזמן ומקום, מאמאצחיק קיימת באמצע החיים. זה לא שהיום פורים ואנחנו צוחקות על עצמנו ומחר נחזור למוטב, אלא במשך כל השנה זהו מרחב שבו אפשר להשתחרר ולהתאוורר ולחגוג את האימהות היותר מציאותית".

ובכל זאת, מדובר במרחב תחום לקרנבל, ולא ברור עד כמה הוא זולג לתוך חיי היומיום, שבהם רוב האימהות המשתתפות בקבוצה עדיין מנסות ככל הנראה להוציא לפועל אימהות כמה שיותר דומ ה לאידיאל האינטנסיבי.

יצחק: "יידרש מחקר נוסף כדי להבין את ההשפעה על חיי היומיום, אם כי המרואיינות אמרו שזה כן משפיע. הן זוכרות פוסטים מסוימים שמנחמים אותן כאשר קורה להן משהו דומה, וחלקן אמרו שהיומיום שלהן הפך לחיפוש אחר המצחיק, שזו קונטרה לחיפוש אחר המושלם".

מאפיין נוסף שאולי גולש לחיי היומיום הוא השפה הצבאית שאימצו האימהות המצחיקות. "הן דיברו על גאוות יחידה, שותפות סוד, נשבר הזין, 'אחיות שלי' על משקל 'אח שלי'", אומרת יצחק. "הצבא בישראל הוא הממסד החזק והפטריארכלי והגברי ביותר, והנשים בראיונות סיפרו משהו על אחוות הנשים בקבוצה שגורמת להן להרגיש מועצמות יותר - תחושה שגולשת לחיים מחוץ לפייסבוק".

אמא חתרנית? לא באמת

ההבחנה הזאת מובילה אותנו לסוגיה אחרת, הלעג לגברים. "כשאנשים שאינם חברים במאמאצחיק מדברים על הקבוצה, זה מה שהם לרוב יודעים עליה: הקבוצה יורדת על גברים", אומרת יצחק, "וזה נכון שיש לא מעט פוסטים בקבוצה שלוקחים את הגבר - בין אם 'הגבר הגנרי' ובין אם בן הזוג - ומשתמשים בו כאובייקט להומור, ובגברים אחרים כאובייקט מיני. זו תגובת נגד להחפצה של נשים לאורך הדורות, עוד אמצעי להעצמה".

אהרוני: "הן אומרות, הנה אנחנו מגדלות את הילדים, מחזיקות את הבית, בדרך כלל גם עובדות לא מעט. תראו מה אנחנו מצליחות לעשות, גם אם זה לא מושלם. תראו כמה אני חזקה. וזה קשור גם לירידה על גברים, כי אותן נשים כשהן משתפות בכמה הן עושות וכמה הגבר שלהן לא יעיל, מרגישות חזקות באופן יחסי".

גם בקבוצת אבא פגום, הגברים מציגים את עצמם כלא יוצלחים. כך גם לפעמים בסיטקומים או בסטנדאפ. לכאורה זו העצמה נשית אבל יש בכך אולי גם ההיפך: אתן הנשים טובות בבית ויכולות הכול. בואו, תעשו הכול. עדיף.
אהרוני: "זה לא שהאימהות הללו לא רוצות להיות אימהות או שהן לא רוצות להיות אימהות טובות. הן לא רוצות לנפץ את אידיאל האימהות האינטנסיבית. זה לא פמיניזם רדיקלי. זה שחרור רגעי, ואז נחזור להיות אימהות כמו שמצפים מאיתנו".

יצחק: "והן יכולות להיות נשות עסקים ומנהלות, ומאוד ליברליות מבחינה מינית ותרבותית, אבל התפיסה הכללית שלהן לגבי אימהות היא בעצם כן שמרנית ואינטסיבית. הן לא בועטות בזה, אלא רק באופן תחום בקבוצה".

האם קיימת בכלל אימהות חתרנית, לא אינטנסיבית, בחיים האמיתיים?
יצחק: "היום התרבות לא ממש מציגה אמא כזאת. יש אמא טובה, שהיא האמא האינטנסיבית, ואמא שרוצה להיות טובה אבל רק לפעמים מצליח לה, וזה בדרך כלל מוצג כלא בסדר וביצירות חתרניות יותר - כבלתי נמנע. ויש אמא שהיא גם אינטנסיבית אבל גם דואגת לעצמה כאדם. זה כבר יותר חדש. אבל אין באמת אמא חתרנית. אין שני סוגים של אימהות טובות, או לפחות אנחנו לא מצאנו זאת. אבל האמא של מאמצחיק שורפת לרגע את המודל הזה, ולכן קראנו לה האמא חוצת הגבולות.

"יש כמובן גם אימהות רעות, ובתקשורת ההמונים מאוד קל להפוך לכזאת. אפילו רק לא לחשוב מנקודת המבט של הילד שלך, לא להבין אותו בלי מילים, זה מספיק כדי להיענש בחלק מהיצירות הפופולריות היום".

יצחק מדגישה שהמחקר מבחין בין חוויית האימהות למוסד האימהות. "בעוד שמוסד האימהות יכול להיות פטריארכלי וממש מדכא את האישה, בעיקר בגלל החשש מהכוח שיש לה כיולדת, החוויה האימהית יכולה להיות נפרדת. כאשר חווים את האימהות בלי הכבלים והציפיות החברתיות, היא מאבדת חלק מכוח הדיכוי שלה".

אחד הפוסטים שהתפרסמו גם מחוץ לקבוצה עסק בפגיעות מיניות. בתגובה לשרשור שעסק ב"פעם הראשונה", נשים רבות חשפו "פעם ראשונה" שנעשתה בכפייה או בגילוי עריות. הקבוצה סגורה, אבל השמועות על הפוסט, ללא הפרטים, דלפו ועוררו סערה כשהתברר כמה נשים מתוך 750 אלף המשתתפות בקבוצה עברו תקיפה כזאת בגיל צעיר.
יצחק: "גם הפוסט הזה הוא חלק מהאתוס של הקבוצה - לשתף בכול ולבחון את הדברים מנקודת המבט שלנו הנשים. היום השיתוף בקבוצה הוא לא רק הומור. זה השחרור, לצעוק את מה שלא אומרים. זה שוב הקרנבל - בלי הכיף, אבל עם היכולת לומר את מה שהושתק".