הכירו את הישראלית ששחתה 36 ק"מ בין אירלנד לסקוטלנד, בלי לעצור

הנופים הירוקים לחופי התעלה הצפונית (North channel) עשויים להטעות אתכם לחשוב שמדובר במקום פסטורלי. אבל במי המצר שמפריד בין סקוטלנד לאירלנד ומחבר את הים האירי עם האוקיינוס האטלנטי הקור עז וזרמי הגאות חזקים במיוחד. אל המים האלה נכנסה לפני כמה שבועות שחיינית המים הפתוחים הישראלית אבישג קופמן־טורק (48) במטרה לחצות את המצר מצד לצד.

● "חולל היסטוריה": השחיין מאינדונזיה ניצח באליפות העולם שהתקיימה בישראל
● הנער שעלה לישראל בגיל 14 מאתיופיה והפך לסגן אלוף העולם במרתון
● "אני אישה רגילה": הישראלית שרצה 271 ק"מ וניצחה בתחרות בצ'כיה

את 36 הקילומטרים היא שחתה ללא הפסקות בדרך - ב־12 שעות ו־40 דקות. רק 132 שחיינים ושחיניות מכל רחבי העולם השלימו את המשחה הזה לפניה. "הייתי במתח, לא סתם שום ישראלי לא עשה את האתגר הזה, וגם מהעולם מדובר במעט מאוד אנשים", היא מספרת. "בים הצפוני יש כל כך הרבה משתנים שאין לנו שליטה עליהם. זה מקום מורכב מבחינת תנאים, טמפרטורה, אקלים, ולקבל את מה שיבוא בשמחה - זה רגע מאוד משמעותי לי".

 את התזונה מעבירים לך מהסירה המלווה ואסור לעלות עליה ולאכול / צילום: אלון קורק

אחד הדברים שהקשו עליה במהלך השחייה היה הפער בין מה שתכננה לבין מה שקרה בפועל. היא ידעה שאמורים להיות לה תנאים מושלמים, עם שמש ומים חמימים יותר ממה שצפתה (ועדיין קרים, בין 14.8 ל־16.6 מעלות צלזיוס, קר יותר מחופי ישראל בחורף, א"ה), וחשבה שתוכל לשחות בשלווה. "אמרתי שאם יש לי תנאים נוחים אז הסיכוי שלי להצליח גדול מאוד. זה לא שהפער היה גדול מאוד, קיבלתי תנאים טובים, אבל המים היו קרים יותר, ובעצם לאורך כל המשחה עבדתי חזק", היא נזכרת.

קופמן־טורק מוכרת מאוד בסצנת השחייה למרחקים בישראל והאתגרים, וההרפתקאות אופפים אותה כבר כמה שנים. היא גם השחיינית הישראלית הראשונה שהשלימה את אתגר שלושת הכתרים (Triple crown) של שחייה במים פתוחים: חציית תעלת למאנש (34 ק"מ), תעלת קטלינה המחברת בין האי סנטה קטלינה לדרום קליפורניה (32 ק"מ) והקפת האי מנהטן (46 ק"מ).

"תמיד ניגשת למה שבמידותיי"

היא משדרת תחושה פשוטה של שמחה אינסופית על חיים מלאים במשמעות ובעיקר שמחה על היכולת להתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר שלה באמונה ביכולת הגשמה ותעוזה. "כשחיפשתי לפני שנה באיזה אתגר נמצאת התשוקה שלי, היה לי ברור שהתשובה היא התעלה הצפונית", היא מתארת את הדרך שעשתה מאז שהרעיון נבט בה. "זו מטרה מורכבת מאוד למי שנמצא באקלים כל כך חם. לקח לי זמן לקבל כלים וביטחון עצמי ולהבין שאני יכולה להצליח באתגר הזה, כי לפני הכול העבודה היא מנטלית. אני לא אגש לעולם למשהו שהוא או קטן עליי או גדול עליי. אני תמיד ניגשת למשהו שהוא במידותיי, וכדי להגיע למשהו שהוא במידה שלי, אני צריכה להיות משוכנעת שאני יכולה לעמוד בו.

"ובאמת במהלך השנה כדי להצליח לעשות את זה לקחתי את עצמי לכל מיני מקומות קיצוניים ברמת הקור. האסטרטגיה שלי הייתה שאם אני אצליח לעמוד בקור, אז התעלה הצפונית היא אפשרית. זה אומר שאני צריכה להיות משוכנעת שאצליח לשחות לפחות כ־15 שעות בטמפרטורה של 14-13 מעלות. צריך להבין, רוב השנה טמפרטורת הים בישראל היא 24-22 מעלות, ולהצליח להביא את עצמי ברמה הגופנית והמנטלית למקום שבו אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה הוא רגע משמעותי מאוד בשבילי.

"שאלתי את עצמי איך מתאמנים לדבר הזה במדינה חמה כמו שלנו בלי לעשות רילוקיישן? חיפשתי את הדרך בחושך ומצאתי, ואני רוצה לבקש גם מכם שתחלמו ותעזו, החיים מתוקים כשממלאים אותם במשמעות".

האתגר בתעלה הצפונית היה כרוך לא רק באתגרים פיזיים ומנטליים, אלא גם פיננסיים. "ההכנות הללו דרשו השקעה של משאבים רבים, וכספורטאית ישראלית בענף שחיית המים הפתוחים לא ניתנת כיום תמיכה כספית כלשהי משום גורם רשמי במדינה", היא מספרת. על מנת לצאת לדרך היה צורך בליווי של סירה עם אנשי ונשות צוות שיפקחו, ישמרו עליה ויעזרו לה בזמן המשחה הארוך בכל מה שהיא הייתה צריכה. העלויות כללו את שכירת הסירה, תשלום לבוחנים המפקחים על המשחה וכמובן כרטיסי טיסה, לינה, רכב ביטוח רפואי וכו'.

 אבישג טורק, ''אני תמיד ניגשת למשהו שהוא במידותיי'' / צילום: אלון קורק

את הכסף הדרוש גייסה קופמן־טורק באמצעות קמפיין מימון המונים. היא ביקשה לגייס 92 אלף שקל, וסך הכול השיגה 95,028 שקל, 103% מהסכום המבוקש. "ראיתי בפרויקט גם הזדמנות להעלות למודעות ערכים ומסרים שחשובים לי, ולכן אני משלבת בכל אתגר ספורטיבי שאני עושה גם מטרה חברתית: במשחה הזה חברתי לעמותת 'שוות' שנותנת כלים למנהיגות לנערות וקידמתי אותה על ידי חשיפה, כי לי כנערה לא היה לי שום כלי לעשות את מה שאני עושה היום. בכל מקום שבו נבחנתי או הייתי צריכה להתחרות הייתי מתרסקת מהפחד. כל סכום בהדסטארט שנשאר מעבר לצורכי המשחה הלך לעמותה".

מה עומד מאחורי הרצון לעשות אתגרים כאלה ומה הדלק שמניע אותך?
"יש משהו מחזק בלהתמודד עם מורכבות ולהצליח לפרק פחדים. אני מתאמנת באומץ, זה המקום שהכי קל לי להצליח בו. אני לא חייבת להיות ספורטאית־על - יש פה מפגש של יכולת גופנית, חוסן מנטלי וגמישות, זה משהו נשגב מבחינת נקודת המבט שלי, בדיוק כמו ספורט אולימפי".

ג'ל מומס ותה קמומיל

אחד הדברים שקופמן־טורק בהחלט לא ציפתה לו בדרכה אל החוף הסקוטי היה היתקלות עם מדוזת רעמת האריה, מין המדוזה הגדול ביותר המוכר למדע. מדובר במדוזה בקוטר שמגיע לשני מטרים עם זרועות ארוכות ומסורגות במיוחד העלולות להשתרך עד לאורך של 30 מטר ויותר.

ספרי על המפגש.
"היו הרבה מדוזות ובשעה הרביעית למשחה נתקלתי באחת כזו, וזה היה מאוד מורכב. כשיש מדוזות בים, אין אפשרות להתמסר למדיטטיביות שבפעולת השחייה וזה פוגע לי בפוקוס. המלווים שלי שרקו לי מהסירה והזהירו אותי בכל פעם שמדוזה נדדה לעברי. נאלצתי להרים את הראש ולנווט ושחיתי שני מטר ימינה או שמאלה כדי לא להיתקל בהן.

"הזרועות הארוכות של המדוזה נגעו לי בלחי, בשפתיים, בבית החזה, במפשעה וברגליים, הייתי בסטרס כיצד זה ישפיע על המשך המשחה. הייתי בטוחה שזה יאט אותי וייקח לי לפחות 15 שעות לסיים. במחשבות שלי באותו הרגע חשבתי איך זה עומד להשפיע עליי - האם אני אבזבז את היום המושלם הזה בגלל מדוזה? זה כאב לי וקיוויתי שזה לא יגמור לי את המשחה.

"לשמחתי גיליתי שאני לא רגישה לצריבה של המדוזה, ואני מניחה שמי המלח והקור עשו אלחוש לתחושת הכאב שלי, אבל בהחלט היה רגע שבו פחדתי שהאתגר נשמט מידיי. מה שעוד עזר לי מאוד היה העידוד של הבנות שלי ושל עוד עוקבים ששלחו הודעות למלווים שלי בוואטסאפ. התמיכה והאנרגיה שנתנו לי היו מדהימים".

איך מתאמנים למשחה שאורכו 36 ק"מ?
"אני מנסה לפגוש כמה שיותר את הים בתנאים בלתי צפויים ואני עובדת עם סרגל מאמצים, כך שבכל שבוע יש מספר קילומטרים מסוים שאני צריכה להגיע אליו. השנה הבנתי שבגלל הגיל שלי אני צריכה לעבוד קצת שונה ולתת לגוף להתאושש יותר זמן. האימון הכי ארוך שעשיתי נמשך עשר שעות בטמפרטורה של 13.5 מעלות באירלנד. נוסף על כך, שוחים הרבה שעות בים ואפילו נסעתי לדובר שבאנגליה באוגוסט כדי לפגוש טמפרטורה שהיא יותר הגיונית מ־31 מעלות. כשאני רוצה לעבוד על קצב, אז אני יכולה לשחות 24-20 ק"מ בבריכה".

מה אוכלים במשך כל כך הרבה שעות ומה החוקים סביב התזונה?
"יש חוקים ברורים במשחה שכזה: אסור לגעת בסירה ואסור כמובן לעלות עליה, את האוכל מעבירים מהסירה כשאני בתוך המים. לכל אורך השחייה שתיתי שתייה חמה, משום שהמים קרים וככה הגוף מתחמם מבפנים החוצה. שתיתי חצי שעה מים עם ג'ל מומס ובחצי השעה השנייה תה קמומיל עם דבש. נוסף על כך ליוו את התה תמיד שני ג'לים עם מגנזיום. מבחינת תזונה היו לי כריכים קטנים עם דבש ואפרסק כדי לגוון את התפריט. סך הכול זה נתן לי כ־500 קלוריות לשעה, וזו הרגישה לי התזונה הכי מדויקת שהייתה לי אי פעם במשחים, אז פה חוויתי הצלחה".

כיצד מתמודדים מנטלית עם המחשבות על אתגר אקסטרים כל כך קשה וארוך?
"ככל שהאתגר התקרב הייתי יותר מתוחה. ככל שאני נהיית שחיינית מרתון שמבצעת יותר משחים בהצלחה, אז הציפייה גדולה יותר. מלבד זאת, אני מרגישה שהפכתי לדמות ציבורית, והמשמעות של המשחה היא לשקף לאנשים את האפשרות, את המסוגלות, את היכולת, ואז אני תמיד רוצה שהם יהיו חלק מהתהליך ובחשיפה הזאת יש המון קושי. לפני אתגר שכזה רוצים מאוד להתכנס, להיות בשקט ולהסתכל פנימה, ומבחינתי אם אני לא משתפת במה שקורה זה בעצם חוטא למטרה. חלק מהעשייה הוא באמת סוג של לפתוח את הדלת ולהראות את ההתמודדות בשעות שהן לא קלות.

"כדי להתחזק מנטלית עשיתי גם טיפולים תודעתיים, שעזרו לי לשחרר כל מיני אמונות מגבילות ושתי מילים שלקחתי איתי הפעם היו 'עמידות' ו'גמישות'. זה מאוד עזר לי, חשבתי על זה הרבה במהלך המשחה. עוד דבר שמאוד מאוד עזר לי הוא הידיעה שכל כך הרבה אנשים עוקבים. הרגשתי שהאנרגיות האלה יביאו אותי בהצלחה לחוף הסקוטי".