מההשפלה באקדמיה ועד לזכייה בנובל לרפואה: החוקרים שמאחורי חיסוני הקורונה

פרס נובל ברפואה ופיזיולוגיה יוענק לפרופ' קטלין קריקו מחברת ביונטק ולפרופ' דרו וייסמן מאוניברסיטת פנסילבניה, עבור התגלית הטכנולוגיה שהובילה לפיתוח חיסוני mRNA - הבסיס לחיסוני הקורונה.

מוועדת הפרס נמסר כי הגילויים של וייסמן וקריקו, שינו באופן משמעותי את ההבנה של המדע לגבי האופן שבו ה־mRNA מגיב עם מערכת החיסון. כתוצאה מכך, התאפשר פיתוח מהיר מאוד של חיסון כמענה לאחד האיומים הגדולים ביותר על בריאות הציבור בעידן המודרני, כותבים חברי הוועדה.

● ראיון בלעדי בגלובס עם זוכת נובל ד"ר קטלין קריקו משנת 2021

לחיסון הזה יש אבות רבים - מהחוקרים שגילו את קיומו של RNA כבר במאה ה־19 ועד מנהלי המפעלים המייצרים אותו עבור חברות החיסונים. אבל חיסוני פייזר ומודרנה כנראה לא היו מפותחים ללא הגילויים וההמצאות של ד"ר קטלין קריקו ופרופ' דרו וייסמן. קריקו היא היום סמנכ"לית בכירה בחברת ביונטק, שפיתחה את החיסון שמשווקת פייזר.

 קטלין קריקו בעת קבלת השיחה / צילום: מתוך עמוד הטוויטר הרשמי של פרס נובל

פריצת הדרך: שינוי הקוד הגנטי

החיסונים ה"קלאסים" שהעולם הכיר עד לשנת 2021 מבוססים על גורם חיצוני שדומה לפתוגן, הוירוס או החיידק הגורמים למחלה. החומר יכול להיות וירוס או חיידק מוחלשים או מתים, חלקים מן הוירוס או החיידק, או חלבון סינטטי המחקה מקטע מן הוירוס או החיידק. כאשר מכניסים את הגורם הזר לגוף, מערכת החיסון מזהה אותו ונערכת נגדו, וכך ההגנה שלה כאשר מגיעה המחלה האמיתית, חזקה יותר.

חיסוני RNA עובדים אחרת, הם נכנסים לתוך תאים של המחוסן באזור הזריקה, ומעודדים את התאים עצמם לייצר את החלבון שדומה לוירוס ממנו מנסים להתגונן. כשהתאים הללו מסיימים את חייהם, ה־RNA נעלם מן הגוף.

זוהי שיטת יצור יעילה מאוד של החלבון, כאשר גוף המחוסן עושה חלק מן העבודה. בנוסף, את חיסוני ה־RNA ניתן לפתח במהירות מרגע שיודעים את הרצף הגנטי של הוירוס, וזה יתרונם העיקרי. אלא שכדי שהשיטה תעבוד, ה־mRNA צריך להיכנס לתוך התאים, מבלי שמערכת החיסון תחסל אותו בדרך, ומבלי שיצרו תגובה דלקתית חזקה בגוף.

וייסמן וקריקו מצאו דרך לשנות את מולקולת mRNA, ממש בכמה "אותיות" של הקוד הגנטי, כך שתהיה יציבה ותוכל להיכנס לתאים, שינוי שבלעדיו לא היה ניתן להשתמש בה באופן יעיל כחיסון.

כבר בשנות ה־90, מסבירה הוועדה, החלו וייסמן וקריקו לנסות להתמודד נגד התגובה הדלקתית הנוצרת בניסיון לתת חיסוני mRNA. אחרי ניסיונות רבים, הם שמו לב כי התגובה הזו מתעוררת רק בחשיפה של תאים מסוימים ל־mRNA, אך לא באחרים. הם ידעו כי לפעמים בעת מפגש עם תאים מסוימים, חומר גנטי עובר שינוי. הם ניסו לחקות את השינויים המתרחשים בחומר, בשיטות עבודה בגנטיקה שהיו נפוצות בשנות ה־90 - הרבה פחות מתקדמות מאלה הקיימות היום. לאחר ניסיונות רבים, הם זיהו את השינוי שמוביל להיעלמות כמעט מלאה של התגובה הדלקתית.

ב־2005 פרסמו השניים לראשונה את תוצאות מחקריהם. ב־2010 החלו חברות מסחריות לגלות עניין בטכנולוגיה, על רקע מגפות הזיקה וה־MERS. פיתוחים אלה התקדמו בקצב המוכר בעולם החיסונים והתרופות, עד שהגיעה מגפת הקורונה. תוך פחות משנה פותחו ואושרו חיסוני ה־mRNA לנגיף. על פי ההערכות שפרסמה הועדה, החיסונים הצילו את חייהם של מיליוני בני אדם ומנעו מחלה קשה ונכות במיליונים או עשרות מיליונים נוספים.

ההצלחה הייתה רצופה כישלונות

הפרס ניתן לא רק עבור התרומה למיגור מגפת הקורונה, אלא גם מתוך מחשבה כי אותה הטכנולוגיה תאפשר פיתוח של חיסונים יעילים במהירות גם עבור מחלות נוספות בעתיד, וגם לטיפול במחלות לא זיהומיות, כמו סרטן - כאשר החיסון מופנה לא כלפי גורם חיצוני עוין, אלא כלפי תאי הגידול.

במסיבת העיתונאים שנערכה לרגל מתן הפרס, עלו גם שאלות הקשורות להתנגדות לחיסונים. כך למשל, אחד העיתונאים שאל האם מתן פרס נובל לחיסון הקורונה, נועד בין היתר לשכנע את מתנגדי החיסונים כי החיסון בטוח ויעיל. חברי הוועדה ענו כי כנראה יהיה קשה לשכנע את המתנגדים, אך עבור המהססים, ייתכן ויש משמעות למסר כי גם ועדת הנובל המורכבת ממדענים בכירים בתחום, התרשמה שהחיסון יעיל ובטוח מאוד.

עוד הוסיפו חברי הועדה כי ייתכן והזרקור שמאיר הפרס על התהליך הארוך שהיה כרוך בפיתוח החיסון, שבעצם החל משנת 1990, יעזור לציבור להבין כי החיסון הוא לא שליפה מהירה של חברות התרופות, אלא למעשה מבוסס על מדע ותיק, ורק היישום לקורונה והאישור נעשו במהירות, כפי שהיה ראוי לעשות בתנאים של מגפה, כך לדברי חברי ועדת הפרס.

הקריירה של קריקו עברה תהפוכות רבות עד שתרומתה למדע הוכרה. כפי שפרסמנו גם מפיה בראיון שערכנו איתה ב־2021. קריקו נולדה בהונגריה ועברה לארה"ב לפוסט דוקטורט. מהגרים מן הגוש הסובייטי הוגבלו אז בהוצאת רכוש מן המדינה וקריקו ומשפחתה חיו בעוני. בראיון סיפרה: "אני זוכרת שהלכתי עם בתי סוזן לחנות והיא ראתה את הצעצועים וביקשה 'את זה ואז זה' ולכל דבר הייתי חייבת לומר לה לא. בסופו של דבר היא ראתה נייר עטיפה ריק על הרצפה ושאלה 'אפשר את זה?', ואמרתי לה 'כן... את זה את יכולה', והתאמצתי לא לבכות". מאוחר יותר, בתה היא זו שהרגיעה אותה. "היא אמרה לי, 'בזכות החוויות הללו הפכנו למי שאנחנו" (סוזן עצמה הפכה לספורטאית אולימפית).

שוב ושוב כתבה קטלין בקשות מימון, ושוב ושוב סורבה. "לא לקחתי את זה קשה, כי אמרתי לעצמי שזה בטח לא יצליח, ועד שהגיעה התשובה כבר הייתי בשלב הבא. עבדתי באותו זמן לבד במעבדה, עשיתי את הניקיון, הבאתי את הדואר, הייתי עורכת את הניסוי וגם כותבת אותו". לכן, לדבריה, לא הצליחה לפרסם מאמרים רבים למרות שערכה ניסויים רבים.

לאחר תקופה שבה התעקשה על תחום ה־RNA, ולא ראתה תוצאות, אוניברסיטת פנסילבניה הורידה אותה בדרגה, ולמעשה היא חדלה להיות פרופסור. בסופו של דבר עזבה את האוניברסיטה, ואף עברה חוויה משפילה בה מצאה את מעבדתה מפורקת ואת חפציה במסדרון.

מה שהחזיק אותה, היא אומרת, היו ההצלחות הקטנות. "בכל פעם שהצלחנו להפיק יותר חלבון, לשפר את שיטת ההולכה או שהוספנו עוד משהו למאגר המידע שמראה שהמוצר עובד, ידעתי שחייבים להמשיך הלאה, כלומר שאני חייבת להמשיך הלאה".

עם זאת, היום היא מוכרת באונ' פנסילבניה כ־Adjunct Professor, ובמקביל גם כפרופסור באוניברסיטת סגד בהונגריה.