מה הן "מניות פודל", מה הוביל לקריסתן וכיצד הפכו להשקעה הפופולרית בת״א

הכותב הוא יו"ר מיטב ניירות ערך 

ככל הנראה, רוב קוראי גלובס שקוראים את הכתבה הזו טרם באו לעולם כאשר האירוע המתואר כאן התרחש, או שהיו ילדים. מי שחווה את האירוע הזה בזמן אמת על בשרו היה מן הסתם אדם כבן 30 פלוס, שהיום הוא בן שבעים פלוס. אני הייתי בן 37, וזה קרה ארבע שנים אחרי שהקמתי, יחד עם שותפי שלמה סימנובסקי, את בית ההשקעות מיטב.

● פרויקט מיוחד | הכלכלה התעשתה, והבורסות מסכמות 15 שנים של נסיקה מטורפת
● ניתוח | הציבור דוהר לפיקדונות בריבית קבועה: באיזה בנק תקבלו הכי הרבה? 
● מומחים כותבים | 50 שנה לשני האירועים שסללו את הדרך לעידן חדש ומשוכלל בתעשייה הפיננסית 

ראשית שנות ה־80 בישראל. הבנקים שהיו זקוקים מאוד להון עצמי שנשחק בשל אינפלציה דו־ספרתית גבוהה שעלתה לתלת־ספרתית, דאגו "לווסת" את מניותיהם בבורסה ברמה יומיומית, או מה שהיינו מכנים היום הרצת מניות. הם הכניסו ביקושים מלאכותיים ולא מלאכותיים למניותיהם, גם באמצעות קרנות הנאמנות וקופות הגמל שבניהולם, נתנו הלוואות לעסקים וללקוחות פרטיים ובלבד שחלק מהן יושקע במניותיהם, ועוד ועוד. בבנקים דאגו שמחיר המניות רק יעלה, או במקרה הגרוע יישאר יציב ולעולם לא יירד.

זו הייתה עבודה יומיומית והמשקיעים "הריעו". מ־1980 ועד מרבית 1982 המשקיעים זכו לתשואה ריאלית שנתית מעבר לאינפלציה, שנעה בין 25%-30%, הרבה מעל לתשואה של איגרות החוב הממשלתיות הצמודות למדד.

אני זוכר שבאמצע 1981 לערך, פרסמנו, אני ושותפי סימנובסקי, מאמר ציני על התנהלות הבנקים וטבענו את המונח "פודל" - ראשי תיבות של פועלים, דיסקונט ולאומי. מכיוון שמניות הבנקים היוו תחרות עזה לממשלת ישראל בניסיונה להנפיק איגרות חוב צמודות מדד ולגייס כסף בתנאים של גירעון אדיר בתקציב המדינה, הצענו לממשלה להנפיק אג"ח צמודות ל"מדד הפודל" בתוספת של 1% עד 2% לשנה, ריבית "פודל פלוס". היה ברור שיגיע היום שבו מניות הבנקים יפלו, ה"פודל" יתפגר, אג"ח ה"פודל" יתרסקו יחד איתו, והחוב הממשלתי יקטן. ובא לציון גואל.

בינתיים, ככל ששערי המניות עלו, נעשה קשה יותר ויותר "להאכיל את המפלצת" הזו, שכולם היו ערים לקיומה ברמה כזו או אחרת, אבל כל עוד נהנו ממנה - הן הבנקים והן המשקיעים - היה להם נוח להתעלם. גם למדינה היה נוח להתעלם, וכך משרד האוצר, בנק ישראל והפוליטיקאים גלגלו כל אחד מהם את תפוח האדמה הלוהט הזה לאחרים. מעטים מאוד התריעו מפני העתיד להתרחש והצביעו על כך שהמלך הוא עירום.

כמו בכל סיפור על התעשרות קלה שעלולה להסתיים רע, לא חסרו תמרורי אזהרה לאורך הדרך.

בינואר 1983, תשעה חודשים לפני המפולת במניות הבנקים, התרחשה מפולת המניות ה"חופשיות", שם קוד לכל מה שלא היו מניות בנקים. אמנם הציבור שהיה בפאניקה מכר גם מניות בנקים ובהיקפים גדולים, אבל אלו לא הצליחו לעלות אמנם אך גם לא ירדו.

בסביבות יוני 1983, הציבור שלא נתן אמון במדיניות הכלכלית לנוכח האינפלציה המשתוללת, מכר מניות בנקים ונהר למטבע חוץ, ולא לגמרי האמין להבטחת משרד האוצר שמניות הבנקים הן בטוחות. בספטמבר גברה עצבנות המשקיעים עקב ידיעות בתקשורת על כך שהבנקים מתקשים להמשיך לממן את ויסות שערי המניות שלהם.

ואז הגיע השבוע הראשון של אוקטובר. הוא היה עצבני במיוחד עם היצעי ענק למניות הבנקים שנקלטו ללא שינוי. ב־6.10.1983, יום חמישי בערב, נגמר הסיפור - הבורסה נסגרה עד להודעה חדשה. סגירת בורסה, אפילו בימים ההם, היא מהלך מטלטל. שערי הבורסה נפתחו רק ב־24.10. בין לבין, בוצע פיחות של 23% בשקל הישן דאז. רגע לפני פתיחת הבורסה נמצא הפתרון: הממשלה הודיעה שהיא מלאימה את הבנקים שמניותיהם ווסתו, והפכה את המניות לאיגרות חוב צמודות דולר בערבות המדינה. הדולר היה אז המלך, ואם הציבור רוצה דולרים - הוא יקבל דולרים. נקבעה גם אפשרות להמרה חוזרת למניות. המדינה הייתה נדיבה והבטיחה את הערך הדולרי של ההשקעה על פי ערכו ערב סגירת הבורסה.

הפכו לאג"ח בתשואה דולרית של כ־24% לשנה

המשבר של מניות הבנקים התגלה כמשבר כלכלי אדיר ממדים. הבנקים החזיקו ערב המשבר במניותיהם בהיקף של יותר מ־40% מהונם העצמי. אלמלא ההסדר, הם ועמם המשק כולו היו קורסים. חד וחלק. היה הכרח להלאים את הבנקים מתוך תקווה שמאוחר יותר המדינה תוכל למכור אותם, קרי לחזור ולהפריט, כפי שאכן קרה.

כאשר נפתח שוב המסחר הופיעו היצעים אסטרונומיים למניות הבנקים והן ירדו ב־17%, ויחד עם הפיחות שבוצע בינתיים, הנזק המיידי למשקיעים הסתכם ב־31%. מכיוון שהן הפכו לאיגרות חוב, במחירן החדש נשאו אג"ח אלו תשואה דולרית של כ־24% לשנה! עד כדי כך היה גדול חוסר האמון של המשקיעים, כבר לא במניות הבנקים אלא במדינת ישראל.

הנזק של המפולת לאזרחים - משקי הבית ועסקים, היה כבד מאוד, אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אלמלא המדינה הפכה את המניות לאיגרות חוב דולריות והייתה נותנת להן ליפול כמניות. במקרה כזה המניות היו קורסות בלפחות 60%-70%, עם כל מה שנובע מזה, בעיקר לגבי לווים עסקיים שרכשו קודם את מניות הבנקים.
הנזק למדינה היה גדול, אבל היא צמצמה אותו החל מעשור אחרי המפולת, כאשר כבעלת כל מניות הבנקים (למעט הבנק הבינלאומי שהיה היחיד שלא השתתף בוויסות) המדינה הפריטה את הבנקים, אחרי שהלאימה אותם, וקיבלה תמורה נאה עבורם.

הבנקים עשו את "עסקת חייהם" ומאז פורחים

אם כך, האירוע הסתיים באופן רע למדי עבור הרבה משקיעים ועסקים, אבל יכל כאמור להיגמר הרבה יותר גרוע. אולם בפרספקטיבה של 40 שנה, אפשר לומר ש"מעז יצא מתוק". המדינה יישמה תהליך של הפקת לקחים; הוקמה ועדת בייסקי לבדיקת הוויסות; ראשי המערכת הבנקאית הועמדו לדין, ומה שחשוב יותר, קברניטי המדינה הבינו שאי אפשר להמשיך עם כזו אינפלציה, ששנה אחרי המשבר, ב־1984, הגיעה ל־445%.
ב־1985 הופעלה התוכנית לייצוב המשק, שזכתה להצלחה רבתי. האינפלציה ירדה לשיעור דו־ספרתי, ובתום תהליך ממושך לחד־ספרתית, הנהירה לדולר פסקה והוא הפך להשקעה גרועה מאוד. הבנקים התאוששו, וב־2005 נאלצו למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות שבניהולם במסגרת רפורמת בכר, ועשו בכך את "עסקת חייהם". המשק השתחרר מכבלי השיטה הסוציאליסטית, שוק ההון השתחרר מלפיתת הבנקים, ומדינת ישראל עלתה על דרך המלך.

ומה קרה לבנקים? הם עשו מהלך של ממש. תחילה הופרטו, אבל חלקם בהמשך הפכו לבנקים ללא גרעין שליטה - הפועלים, בנק לאומי ודיסקונט, לעומת מזרחי והבינלאומי. רווחיותם השתפרה ללא הכר ומניותיהם הפכו לאחד מיעדי ההשקעה הפופולריים ביותר בת"א, הן בקרב המשקיעים המקומיים והן בעיני הזרים.

אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק