מלחמת חמאס בישראל היא חלק ממאבק גלובלי להפיל את "הסדר העולמי" בהנהגת ארה"ב

ישראל היתה עיוורת, חרשת וערומה בבוקר שבת של שמחת תורה. דוקטרינת הביטחון הלאומי שלה קרסה בדחיפת דחפור קלה לגדר תיל. הסטאטוס-קוו מת ולא תהיה לו תקומה.

● סיקור שוטף | ישראל במלחמה: אישה נפצעה קשה מפגיעה ישירה בבניין באשקלון 
● "זה כשלון קולוסאלי, בפעם הראשונה אי פעם, כוח פלסטיני כובש ישוב יהודי" 

זה המפתח להבנת מניעיהם של יוזמי המלחמה. זה המפתח להבנת הקונטקסט האזורי והגלובלי שלה. היא אינה מאורע מקומי. היא אינה מוגבלת לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

היא מהלך המתמקם במשוואה רחבה של מאמץ רב-יבשתי מוצהר, מכוּוָן ומתוכנן להרוס את הסדר העולמי הקיים, להוריד את אמריקה מגדולתה ולהביס את הדמוקרטיות המערביות.

ישראל אמנם לא הזדרזה לעמוד לצד הדמוקרטיות האלה בשנים האחרונות, אבל היא עדיין חלק מן המחנה. הצהרת הנשיא ביידן במוצאי שבת הזכירה את המעמד הזה ואישרה אותו.

אויבי הסדר הקיים

המאמץ להביס את הסטאטוס קוו הגלובלי מתנהל מאז סוף שנות ה-90 של המאה שעברה בשורה של זירות. עכשיו אנחנו רואים את הזירות מתקרבות, אפילו מתמזגות. הלא-שוּתפוֹת של תמול-שלשום הן עכשיו בעלות ברית קרובות, אם גם לא תמיד טבעיות.

רוסיה, איראן, סין, אפילו סרביה חותרות תחת הסטאטוס קוו. גם חמאס נמצאת שם. לכל המשתתפות אין עניין בסדר הקיים. הן רוצות להחליף אותו, או לפחות לתקן אותו. זו ההתנהגות שהנחתה את הארצות הטוטליטריות של אירופה ושל המזרח הרחוק בין שתי מלחמות העולם.

אין זאת אומרת שהנהלת אויבי הסדר הקיים מתכנסת לישיבתה השבועית ומטילה משימות על חבריה. אבל יש היגיון משותף בדברים המתרחשים עכשיו באוקראינה, בסוריה, בים סין הדרומי, בבלקנים - ובעוטף עזה. הם מטלטלים את הסטאטוס קוו, לרעת הארצות התומכות בו, בוודאי לרעת הארצות המאפשרות אותו.

"השלום האמריקאי"

שגיאות אמריקאיות מאז תחילת המאה טרפו את הקלפים במזרח התיכון. פנטזיה על "דמוקרטיזציה של האיסלאם", שבקעה מן ההוגים האסטרטגיים של הפנטגון לפני 20 שנה, הובילה את ארה"ב אל בגדאד ב-2003, וסללה את דרכה של איראן אל תוך עיראק. היא העניקה לאיראן את ההזדמנות להחיות חזון אימפריאלי עתיק של רצף יבשתי בין הים הכספי לים התיכון.

להיטותו של ברק אובמה להקצות משאבים צבאיים לבלימת סין הניאה אותו מלהעניש את משטר אסד ב-2013, לאחר שהשתמש בנשק כימי נגד יריביו. הסכם של קריצות הדדיות על "פירוק הנשק הכימי" פתח את שערי סוריה בפני רוסיה. ולדימיר פוטין התחיל את הפרוייקט האנטי-אמריקאי הגלובלי שלו על אדמת סוריה, חודשים אחדים לפני שפלש לחצי האי קרים ולמזרח אוקראינה, ב-2014.

פלישתו השנייה לאוקראינה, בפברואר 2022, נועדה להיות שלב חצי הגמר של תוכנית-האב למיגור מה שהיסטוריונים קוראים "השלום האמריקאי". דגם ההשראה המפורסם שלו הוא ה"שלום הרומאי" של הזמן העתיק: הניסיון לכונן מערכת גלובלית, שבמרכזה עומד כוחה הפוליטי, הצבאי והכלכלי של מעצמת-על יחידה.

פוטין הניח, ממש כפי שהניחו שירותי ביון מערביים, שאוקראינה תיפול בזרועותיו כפרי בשל. כוונתו הגלויה היתה להמשיך משם מערבה, כדי לחזור ולדחוק את ברית נאט"ו עד הגבול הבין-גושי שחצה את אירופה לפני התמוטטות חומת ברלין ב-1989.

האופטימיות של פוטין הופרכה עד מהרה בשדות הקרב של אוקראינה. אבל דווקא הפרכתה איפשרה את התרחבות המאמץ האנטי-מערבי שלו. הוא פנה לעזרת איראן. מל"טים מתוצרת איראן נעשו הנשק המועדף של מלחמתו נגד ערי אוקראינה ונגד תשתיתה. טילים איראניים, תותחים איראניים ופגזים איראניים התחילו למלא את מחסני הנשק המתרוקנים שלו.

ישראל משתמטת מבחירה גלובלית

ישראל הניחה זה עשר שנים ויותר, מאז תחילת האביב הערבי, ועל רקע מלחמת רוסיה נגד אוקראינה, שהיא לא תידרש לבחור; שהיא תוכל להגביל את התגוננותה לאויביה הטבעיים, איראן והחיזבאללה ולווייניהם הפלסטיניים. היא השתמטה מן הצורך לבחור בחירה גלובלית. היא שכנעה את עצמה שהופעת רוסיה על אדמת סוריה יכולה דווקא להיות לטובה.

בשעה שסוריה יצרה שיתוף פעולה מקומי בין איראן לרוסיה, הנה אוקראינה הפכה אותן לבעלות ברית אסטרטגיות. אין זאת אומרת שהקרמלין רוצה לראות את מחיקתה של ישראל מן המפה. אבל יש לו צרכים דחופים הרבה יותר מדאגה לבטחון ישראל או התחשבות בצרכיה.

פוטין דיבר על מה שהוא חושב לייעודה של רוסיה בנאום פומבי ביום ו' שעבר, בפורום הנקרא "ולדאי", שבו הוא משתמש זה שנים כדי להשמיע הכרזות פומפוזיות על עתיד העולם. "משימתנו היא לבנות עולם חדש", הוא אמר 48 שעות ופחות לפני שחמאס הבקיעה את חומת הברזל של ישראל.

בהזדמנויות קודמות, פוטין נקט טון חריף אפילו יותר. ביולי 2022 הוא הכריז, כי המלחמה נגד אוקראינה היא "רק התחלת התמוטטותו הרדיקלית של הסדר העולמי המבוסס על ארה"ב", והיא מבטאת "הסתלקות מן האגוצנטריות האמריקאית הליברלית-גלובליסטית".

זו בדיוק משאת נפשם של שליטי איראן. הם מבטאים אותה זה שנים, בלי איזמים נפוחים של שוטר-חרש קומוניסטי לשעבר. "מוות לאמריקה", הם קוראים בפשטות, ושוקדים להסמיך לו, תמיד, "מוות לישראל".

בן סלמאן מציל את הנפט הרוסי

פוטין יודע ש"ההתמוטטות הרדיקלית" של המערב תלויה בבריתות גלובליות ואזוריות. פעולותיו באפריקה למשל מתיישבות עם המתכון של הרחבת אי-יציבות וֿדחיקת רגליו של המערב. אבל המזרח התיכון נמצא בשכנות מיידית, והוא חשוב לרוסיה לא רק אסטרטגית אלא גם כלכלית.

ספק אם מאז פלישתו לאוקראינה היה לפוטין השג גדול במדיניות החוץ יותר מן העיסקה עם מוחמד בן סלמאן לייקר את הנפט. שליט ערב הסעודית זקוק להרבה כסף לשם מימוש הפרוייקטים הפרעוניים העתידניים שלו (לפחות 81 דולר לחבית נפט, על פי קרן המטבע הבין לאומית); פוטין זקוק לרמת מחירים גבוהה, כדי לממן את מלחמתו באוקראינה, וכדי למנוע את התמוטטות כלכלתו.

העיסקה הנרקמת לכאורה בין ארה"ב, ערב הסעודית וישראל מעמידה בסכנה את עיסקת פוטין עם הסעודים. על פי דיווחים, הסעודים הביעו נכונות לפעול להורדת מחירי הנפט, ובלבד שארה"ב תעניק להם מטריה צבאית ותעזור להם לפתח יכולת גרעינית.

אין זאת אומרת כמובן כי פוטין הוא שציווה על חמאס לפתוח במלחמה, כדי לשבש התקרבות והתפייסות בין ערב הסעודית לישראל; אין זאת אומרת אפילו שהוא היה בסוד העניינים. אבל אין כל ספק שאיראן היתה בסוד הזה, ואיראן היא עכשיו שותפתו שוות בזכויות ב"הריסה הרדיקלית" של הסדר העולמי.

אין קושי להניח שחמאס והג'יהאדיסטים להוטים עד ייאוש למנוע פיוס סעודי-ישראלי; שהם רואים בסיכולו יעד אסטרטגי מן המעלה הראשונה; ושבשביל הסיכול הזה הם מוכנים אפילו להסתכן בקבורה תחת "עיי ההריסות" המובטחים של עזה.

האם המלחמה הזו אמנם תוכל לסכל? זה תלוי כמובן במהלכה ובתוצאותיה. הנסיך הסעודי כבר הוכיח בעבר שיש לו עור עבה למדי, והוא מוכן לקבל עליו סיכונים, לפעמים לא נחוצים. אבל מה יקרה אם עזה תהיה ל"עיי הריסות"? באיזו מידה הריסתה תשפיע על דעת הקהל הסעודית? הערבית? המוסלמית? ועד כמה הוא יראה את עצמו נאלץ להתחשב בדעת הקהל? מי יודע. גם חמאס מקבלת עליה סיכונים ניכרים, כולל סגירת גבול עזה עם מצרים. סוף סוף היא אינה יכולה לקוות לנהל בהצלחה את יחסיה עם כל שכנותיה על יסוד פריצת גדרות אלימה.

מן הבלקנים עד טייוואן

את עקבות המאמצים להחריב את הסדר העולמי אנחנו רואים במקומות נוספים. ראש וראשון להם הוא המאמץ הסיני לסלק את ארה"ב ממערב האוקיאנוס השקט. הממסד הצבאי והמודיעיני של ארה"ב מאמין, כי סין תהיה מוכנה לפלוש לטייוואן בתוך ארבע שנים. הצי האמריקאי יעמוד בינה לבין מימוש שאיפותיה. סימולציה סינית מראה, כי היא מוכנה ומסוגלת להשמיד אותו.

עקבות קטנים יותר ודרמטיים פחות, אבל עם משמעויות ניכרות, נראים בחודשים האחרונים בבלקנים. הידיעות על ריכוז כוחות סרביים בגבול עם קוסובו ועל תסיסת הסרבים בתוך בוסניה-הרצגובינה משרתות את מטרות רוסיה ומעוררות את הזכרונות הלא נעימים של מלחמות יוגוסלביה בשנות ה-90. אז כוחן של ארה"ב ובעלות בריתה בנאט"ו עמד להן לצנן את הלהט הסרבי. רוסיה, בעלת ברית מובהקת של סרביה, חרקה אז שיניים. מועט הספק שהיא רוצה לעזור לסרבים. האם תרצה או תוכל לעזור להם הפעם?

ציון ועגל הזהב

ישראל לא עמדה במבחנים גלובליים כה מסובכים מאז ימיה הראשונים. בשנתיים הראשונות של קיומה, שלום העולם חזר והועמד במבחנים דרמטיים, כאשר ברית המועצות הטילה מצור על מערב ברלין (1948), פוצצה את פצצת האטום הראשונה שלה (1949), הקומוניסטים ניסו לכבוש את דרום קוריאה (1950), וסין תקפה את חיל המשלוח של האו"ם בקוריאה (1950). זה היה זמן של מתח בין לאומי גואה, והלחץ להזדהות עם אחד משני המחנות היה כבד מנשוא.

השמאל הציוני המרקסיסטי, שכוחו היה ניכר, הזדהה עם המחנה הסובייטי, והאשים את מפלגת השלטון בכניעה לאמריקאים. דויד בן גוריון נפגש עם מנהיגיה הנרגנים של מפ"ם, מפלגת האופוזיציה העיקרית בכנסת, ודחה את העדפותיה. עלינו לבחור, הוא אמר, "בין ציון לעגל הזהב". במטאפורה של בן גוריון, "ציון" היתה הדמוקרטיה המערבית ו"עגל הזהב" היה ברית המועצות וגרורותיה.

זמן קצר אחר כך, ברית המועצות קיצרה את הוויכוח הפנימי כאשר בחרה באויבי ישראל במזרח התיכון. ב-1955 היא גם התחילה לחמש אותם מכף רגל ועד ראש. בחירתו של דויד בן גוריון העמידה את ישראל לצד המחנה שהבטיח בסופו של דבר את קיומה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes. ציוצים באנגלית @YoavKarny, ציוצים בעברית @KavHamashve