כגודל ההשקעה, גודל הכישלון: כך דילג חמאס בקלות מעל גדר המיליארדים בגבול רצועת עזה

מתקפת הפתע חסרת התקדים על ישראל, בה נרצחו מאות אנשים, אלפים נפצעו ועשרות אזרחים וחיילים נחטפו לתוך שטח רצועת עזה - נפתחה בפריצת המכשול בגבול עזה.

המכשול, ששווק כפתרון שיגן על תושבי עוטף עזה וייתן להם שקט וביטחון מפני חדירות מחבלים, התברר כקונספציה שסמכו עליה בשטח יתר על המידה. בפועל, בעוד המכשול תוכנן להתמודד בעיקר עם איום המנהרות, חמאס פרצו דרך "הדלת הראשית" מעל הקרקע, ובמתקפה מהירה שיבשו את כל תפיסת ההגנה הישראלית באזור. איך זה קרה שחומה, שיחד עם כל המערכות עלתה 4 מיליארד שקל, לא מילאה את המטרה הבסיסית ביותר לשמה היא נבנתה?

● דעה | "אירוע תקדימי כל קנה-מידה": האלוף שבטוח - כך המלחמה צריכה להסתיים
● התפקיד הקריטי של הרשתות החברתיות: "זה מערב פרוע שמתפוצץ, לרע ולטוב"

"יש מכשול שימנע כניסה לישראל"

כדי להתמודד עם איום המנהרות מצד חמאס, שנועדו לפלוש ליישובי עוטף עזה ולבצע פיגועים וחטיפות, החליטו בצמרת מערכת הביטחון ב־2016 לבנות חומת בטון טכנולוגית שתשב הן מתחת לקרקע והן מעליה. החומה שתקיף את 60 הק"מ של גבול ישראל־עזה, היא מערכת ההגנה השלישית לאורך קו הגבול. לאחר הסכמי אוסלו נבנתה גדר אחת (הוברס א'), ולאחר ההתנתקות נבנתה גדר שניה (הוברס ב'), אך שתיהן לא היו יכולות להתמודד עם איום המנהרות שנתפס אז בתור המרכזי.

עם השלמת המכשול סביב רצועת עזה ב־2021, אמר ראש מנהלת גבולות ותפר תא"ל ערן אופיר ש"במהלך מבצע 'צוק איתן' הופנה אלינו האתגר של בניית קיר תת־קרקעי מעזה נגד המנהרות, למצוא פתרון אפקטיבי והרמטי למנהרות הטרור שחוצות מהרצועה לעבר יישובי עוטף עזה".

בעיניו, המכשול שנבנה יצליח לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה: "היום אני יכול לבשר לתושבי עוטף עזה שיש היום מכשול, הן תת־קרקעי והן עילי, עם אמצעים מתקדמים, שימנעו כניסה לישראל בצורה הטובה ביותר שיש", אמר ראש מנהלת גבולות ותפר.

"הגדר מעל הקרקע הייתה סוג של בונוס"

אך לדברי גורם המעורה בנושא, עיקר המיקוד תמיד היה בתת־קרקע: "כמעט כל פעילות הגדר מתקשרת רק לתת־קרקע, הגדר בעל־קרקע הייתה סוג של בונוס. בונוס זו מילה לא יפה, אבל הדגש היה תת־קרקע כי לעל־קרקע היו כבר המון מערכות קיימות". אך בפועל, על פי הדיווחים מהשטח נראה שחמאס פרץ דווקא דרך הדלת הראשית - החלק העל־קרקעי של הגדר, באמצעים פשוטים כמו גזירת הגדר ודחפורים. דווקא החלק שהיה אמור להיות הקל יותר התברר כנקודת החולשה שנפרצה בפועל.

בעיני אותו גורם "כמי שהרבה שנים עסק בלנסות להצליח לראות את מה שאי אפשר לראות עשרות מטרים מתחת לקרקע, שם אתה בחוסר ודאות כי קשה לדעת מה אתה רואה ומה לא, אבל זה לא אומר שמותר להזניח סיטואציה שבה לכאורה רואים הכול - אבל פשוט חסרי אונים נגד זה".

הוא מסביר שהתפיסה הייתה ש"העל־קרקע הפך להיות הנראה, והתת־קרקע הפך לבלתי נראה. אז אתה כאילו אומר לעצמך - אם תהיה הפתעה היא תהיה מהמקום 'המפתיע' וזה שאנחנו לא רואים".

אך אולי דווקא מכיוון שזירת התת־קרקע אובטחה כל־כך טוב, חמאס בחרו לתקוף מעל הקרקע, באמצעים כמו רחפנים, מצנחי רחיפה ואף טנדרים פשוטים. דווקא ההכנה המאסיבית לאיום הבעייתי יותר, הפכה את האיום הפשוט למפתיע: "תחשוב על בעל שבא לאשתו ואומר - 'אני רוצה לעשות לך הפתעה ליום ההולדת'. היא אומרת לעצמה - 'אוי נו, איזה אידיוט. הוא עכשיו אני יודעת את זה כבר אז זו לא הפתעה'. ואז כשהוא בכל זאת בוחר להפתיע אותה למרות שזה לכאורה הדבר הצפוי - בהפוך על הפוך היא כן מופתעת".

מעבר לאיום התת־קרקעי, המכשול נועד לענות גם על צורך פסיכולוגי: "המכשול מול עזה נועד בעיקר לטיפול באיום מתחת לקרקע, ולסייע פסיכולוגית לתושבי הדרום". על פי גורם המעורה בנושא "מעל הקרקע יש לך רואה יורה, גדר, ציר טשטוש, סריקות של חיילים, תצפיתניות ועוד, ועדיין יש היתקלויות בגדר, אבל מי שמתפעל את זה זה החייל והמפקד הזוטר בשטח. לעומת זאת, אחרי צוק איתן והפיגוע בפילבוקס למשל, הבינו שאנחנו בבעיה אסטרטגית, כי אנשים היו בחרדות כל הזמן שפתאום יצא מישהו מהשירותים. זה פגע בחוסן הלאומי. המטרה של הדבר הזה הייתה בעיקר להתמודד עם הבעיה האסטרטגית, הפסיכולוגית. שהאזרחים יפסיקו לפחד".

תחושת הביטחון המזויפת הגיעה לשטח

החיסרון הגדול בפתרון הפסיכולוגי, הוא שתחושת הביטחון המזויפת הגיעה גם למפקדים בשטח. שר הביטחון ב־2021 בני גנץ שיבח את המכשול, ואמר שהוא "שולל מחמאס אחת מהיכולות שאותן ניסה לפתח, ומציב קיר ברזל, סנסורים ובטון, בינו לבין תושבי הדרום. הקיר הזה, מעניק תחושת ביטחון אישי שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך לצמוח. שגרת החיים פה, היא הניצחון שלנו, והיא האויב הגדול ביותר של ארגוני הטרור".

 מוחמד דף / צילום: ויקיפדיה

על פי הגורם המעורה בנושא "יותר מדי מערכות זה לא תמיד יתרון, זה כבר עניין של פסיכולוגיה חברתית, כשאתה יודע שיש עוד מישהו שיכול לעזור בזה". הוא מדגיש ואומר שכל קו הגנה בסופו של דבר ניתן לפריצה, ולכן אסור לסמוך עליו בצורה מוחלטת. "נגיד ויש מתחת לאדמה קיר פלסטיק, אז קל היה להתגבר עליו נכון? ואם היה קיר בטון בעובי ס"מ? ומטר? אז היה יותר קשה אבל בסוף המחבל היה מצליח. מה שאני רוצה להגיד, שלא משנה מה המכשול שיש בדיוק למטה, ברור שהוא עביר".

על כך מפרט סא"ל במיל' צח משה, שהיה מפקד מחלקת מחקר, תו"ל ותפיסות בזרוע היבשה, והיום שותף מייסד של 'פרקטיקל־ת'יאורי', חברה לייעוץ בנושא תפיסות צבאיות וביטחוניות, ש"ההרגשה שאני בטוח לעיתים יוצרת ביטחון מופרז בלי בסיס אמיתי. גם כשיש מכשול, אתה בטוח שאף אחד לא יעבור אותו, ואז אתה מגלה שאפשר לעבור אותו".

הוא מוסיף, "קו הגנה נותן ביטחון עצמי. אני מרגיש מוגן. זה קצת מקביל לשכפ"ץ קרמי: זה נותן ביטחון שלא תפגע, אבל זה לא נכון. לפעמים זה שיש שכפ"ץ מונע ממך להתכופף ולהימנע מכדור. המחשבה שאם אני מאחורי מכסה או מכשול אז אי אפשר להגיע אלי, זו לא מחשבה טובה. כשהבאתי את המכשול, אני צריך להביא גם את המרכיבים של תצפית ואש, אחרת זה פשוט לא יעבוד".

צח משה מביא את התפיסה הרחבה סביב קווי הגנה: "קרל פון קלאוזביץ (מאבות תורת המלחמה המודרנית, ע"א) טען שהגנה היא צורת הקרב שנותנת את היתרון הגדול ביותר. אני המגן, ולכן אני מכיר את השטח ואני מתעל את האויב לאן שאני רוצה, ומכין מארבים שם".

אלא שמכשול אפקטיבי כולל שלושה רכיבים, שכולם נדרשים כדי שהמערכת תתפקד: "אחד, משהו בקרקע, פיזי - טבעי או מלאכותי. השני, היכולת שלי לצפות על המקום הזה. שלוש, היכולת להפעיל כוח כשהאויב מגיע למקום הזה. זה נקרא 'שליטה בתצפית ובאש'. עכשיו, רק טיפש חסר אחריות לא יכין קו הגנה גם אם הוא חפוז. מאוקראינה ועד חומת אדריאנוס והחומה הסינית מול המונגולים, וכמובן קו מז'ינו והחפירות של מלחמת העולם הראשונה.

"מנצלים את הקרקע, וכשזה לא מספיק - מביאים אלמנטים נוספים כדי ליצור יתרון: לגרום לנחיתות האויב כשהוא מגיע, לעכב אותו, ולתעל אותו למקום בו אפשר לשלוט עליו בתצפית ובאש ולהתנפל עליו בכוח. כשצייד מניח מלכודות לחיה, הוא עושה קו שמתעל אותה לאנשהו".

"כשקווי הגנה קורסים, זה אומר שמשהו לא קרה" מוסיף צח משה "היה את המכשול התת־קרקעי, הקיר הסלארי. אז הם לא באו מתחת לקרקע. אנשים נוטים להאשים את הקו, אבל הקו הוא לא הבעיה. כשאתה עושה תפישה של מכשול, צריכים את שלושת הדברים האלה. כשאין אחד מהדברים האלה, זה לא מכשול אפקטיבי. מה כשל בפועל? נדע כשנסיים את התחקירים. עכשיו זה לא הזמן".

היישובים צמודי־הגדר הקשו על הגנה לעומק

בכתבה באתר צה"ל לציון שנה להשלמת המכשול צוטט מפקד גדוד 74 באוגדת עזה, סא"ל עופר טכורש: "לא משנה כמה משוכלל ומאסיבי המכשול יהיה, אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שהוא לעולם לא יהיה 100% הרמטי. לצד היתרון העצום שהמכשול הביא לעבודה שלנו בעולמות האיסוף, ההנדסה והמודיעין, הכוחות מתאמנים ומבצעים עבודות הנדסה וחישוף שוטפות, ומתרגלים שיתוף פעולה בין הכוחות בתדירות גבוהה. האוגדה שלנו לא מרשה לעצמה ליפול לשאננות, גם לא לרגע".

הגורם המעורה בנושא מנסה בכל זאת לנחש מה היו הסיבות לקריסה: "חמאס ידעו שברעים יש את מפקדת האוגדה, והם הסתערו היישר עליה. במפקדה יושבים אלה שאמורים להעביר את המידע לחמ"לים הגדודיים. בנוסף, בדיוק כמו בליל הגלשונים, השגרה שוחקת. יש הפגנות בגדר, הם משחקים אחורה קדימה, מתגרים בנו וחוזרים אחורה. זה היה קצת זאב זאב".

אך באופן מפתיע, דווקא התפיסה הישראלית המסורתית, הקוראת להקים יישובים צמודים לגבולות מתוך ראיה אסטרטגית וביטחונית, פגעה בביטחון: "קו הגנה סופו תמיד להישבר, ולכן צריך הגנה לעומק עם קו הגנה שני. כשיש כל־כך הרבה יישובים צמודי־גדר, קשה לייצר קו נוסף" הגורם מוסיף.

ההיסטוריון פרופ' דני אורבך מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית מדגיש כי "לא היה לנו עומק. אם האויב פורץ, יש קו הגנה שני ושלישי שאפשר להזרים מהם כוחות. הגנה שטוחה על הגבולות, הבעיה בה זה שאם פורצים אותה השטח פתוח. זה מה שקרה לפולין ב־1939 ולצרפת ב־1940".

לעומת זאת, אומר הגורם, בעוטף עזה לא הייתה אפשרות להגנה אמיתית לעומק שאולי הייתה מונעת את האסון: "בצפון יש מוקשים שמפוזרים מסביב ליישובים ישראלים. וגם בדרום מתחת לקרקע יש כל מיני הפתעות. אבל מעל הקרקע? קו ההגנה השני הוא רק כיתת הכוננות".