כ־300,000 אנשי מילואים גויסו לצבא כהרף עין ביום שבת האחרון ונאלצו למצוא את דרכם לבסיס היעד כשהם נסמכים על רכבם הפרטי או על הסעות מתנדבים, כמעט ללא הסעות המאורגנות על ידי הצבא או תחבורה ציבורית מתפקדת.
● ניתוח | תקציב הרכש של צה"ל עומד על עשרות מיליארדי שקלים. לאן הולך הכסף?
● רשויות החירום התעכבו, ויוזמה של צעיר אחד סייעה באיתור אלפי נעדרים בשטח
כאשר הגיעו לבסיסים, לרבים מהם חיכתה הפתעה לוגיסטית נוספת: מחסני חירום חסרים או מחסור בציוד מספק. גם במקומות שבהם המחסנים היו מלאים, הם במקרים רבים לא הספיקו לכלל הצוותים או שנמצאו בבסיסים אחרים ונדרש היה לשנע אותם ממקום למקום תחת ירי החמאס.
מספר תושבות תל אביב, בהן רוני מיטל, מגי סלים ורוני כהן גייסה רק אמש 70 אלף שקל מתורמים ישראלים ואמריקאים לרכישת ציוד חירום לאנשי מילואים לאחר שבקבוצות הוואטסאפ בהם הן חברות נשמעו בקשות רבות של לוחמים מגדוד צנחנים במילואים שדיווחו על מחסור בציוד בסיסי.
"באמצעות תורמים זרים וישראלים הצלחנו לקנות קסדות ואפודים, רק נשק שחסר לצערי הרב אנחנו לא יכולים לקנות", אומרת לגלובס רוני מיטל. "פתחנו חמ"ל בוואטסאפ ומאז אנחנו מקבלות דרישות מחיילים בלי סוף". הערב, מספרת מיטל, יגיע בכיר אמריקאי לישראל על מנת לסייע לקבוצה ברכישות.
מאות אלפי שקלים כבר נתרמו
גלעד, בן 25 ממושב חדיד, ניצול ממסיבת הטבע ברעים, הוא איש מילואים באחת מיחידות הלוחמה בטרור שלא נקרא למילואים. במקום זאת, הוא ויוצאי היחידה המתגוררים בישראל ובחו"ל מגייסים כספים לרכישת אפודים, ברכיות, משקפי מגן וציינים לחיילי המילואים שגוייסו. "עד עכשיו גייסנו מעל ל־100 אלף שקל", הוא מספר, גיוס שנעשה בעיקר דרך קשרים אישיים עם תורמים בארה"ב וקנדה. את ההובלה לשטחי הכינוס באזור עוטף עזה ובצפון, הם עושים בעצמם, תוך הסתייעות בנהגים חמושים או אפילו באמצעות רכבים של יחידות המילואים.
עוד קודם לכן פרסמו לפי הערכה עשרות לוחמים באמצעות הרשתות החברתיות קריאות ובקשות לציוד לחימה, סדקית ודברי מזון. עמית (שם בדוי), לוחם בסוללת תותחנים בדרום ביקש מחבריו לפרסם ברשתות החברתיות דרישה למתנדבים שיסיעו אליהם גלילי נייר טואלט, ציוד היגיינה, פנסי ראש, מים מינרלים וערכות להכנת קפה.
הסיוע הגיע ביומיים האחרונים וכעת הוא מספר שהצוות מוכן למשימה. ירון, (שם בדוי), לוחם חי"ר בגזרת בצפון, ביקש מחבריו בוואטסאפ לסייע לחיילים באספקת אזיקונים, מזרוני שטח, תופסני מחסנית, סרט דביק ופנסי ראש. כל זאת, נוסף על פרטי סדקית נוספים כמו מגבונים ומטענים.
תופעה זו מחזירה משרתים רבים לימי מלחמת לבנון השנייה בה נתקלו במחסני חירום (ימ"חים) ריקים גם ימים לאחר שפרצה המלחמה. מיד לאחריה פורסמו מסקנות חמורות בדבר תפקודן ואלה הביאו את צה"ל לערוך חשבון נפש ולהוביל תהליך של הצטיידות ובנייה מחדש של חלק מהמחסנים.
הרמטכ"ל הקודם, אביב כוכבי ערך ביקורות רבות במחסני החירום והקצה תקציבים על מנת לצייד אותם ברכבים חשמליים ומלגזות כדי להגדיל את יעילותם. צוות מיוחד בראשות תא"ל במיל' יורם אזולאי מונה על מנת לבדוק באופן שוטף את מחסני החירום בתחומי הלוגיסטיקה והרפואה.
ד"ר סא"ל במיל' אייל פינקו, חוקר במרכז בס"א לאסטרטגיה באוניברסיטת בר אילן ולשעבר איש חיל הים ומשרד ראש הממשלה, אומר לגלובס כי "דובר צה"ל אומר שאין חוסרים, אבל המציאות שאני שומע ורואה היא אחרת.
צילום מסך מתוך פייסבוק
"זה פלאשבק ל־2006 - שבה מצאנו ציודים חסרים וימ"חים נעולים. חברים פונים אלי כדי שנרכוש להם כוונות לראיית לילה, אפודים וקסדות ואנחנו בודקים אפשרויות רכישה בחו"ל, למרות זמני המשלוח הארוכים".
"אין מה להשוות בכלל ל־2006"
ד"ר תא"ל במיל' אריאל היימן, מי שהיה קצין המילואים הראשי הראשון וכיום משמש כחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, אומר כי "מצבם של מחסני החירום לאין שיעור טוב יותר מאשר ערב מלחמת הלבנון השנייה.
"אין מה להשוות בכלל. גם לא ניתן להשוות בין מספר אנשי המילואים שגויסו אז לבין המספר הגדול שגויס זה עתה - 300 אלף איש שגויסו בתוך מספר שעות, המספר הגבוה ביותר אי פעם, בתוך זמן קצר ביותר. ברוב היחידות התגייסו יותר ממאה אחוז מאלה שנקראו, לעיתים 150%, וכולם רוצים את הציוד הכי טוב. מטבע הדברים אין מספיק לכולם".
אלא שאת הציוד הטוב והאיכותי, כמו אפודים קרמיים, אמצעים לראיית לילה או אפילו ברכיות, מסביר היימן, לא ניתן להקצות לכל חייל שנמצא בשטח, או אפילו לכל לוחם במידה שווה. "כל חייל רוצה את הציוד הטוב והחדש ביותר, ולא תמיד ניתן לספק לו זאת. אין אפוד קרמי לכל חייל, הצבא הוא זה שמקצה את הציוד לפי סדרי עדיפויות שונים כמו מי נכנס לעזה, מי נמצא בקו הראשון וכיוצא בזה.
"כשמגייסים בבת אחת 300 אלף חיילים, אי אפשר להגיד שאין אוכל לכולם - יש מנות קרב, אבל חיילים רוצים באופן טבעי אוכל מבושל וצריך לוגיסטיקה שתיקח אותו לכל המקומות שבהם הם נמצאים: לשנע אותו למחסני החירום, לשטחי האימון, לנקודות הכינוס. זה סיפור מורכב מאוד. אם רוצים שיהיה אפוד קרמי לכל חייל, מדינת ישראל צריכה לתקצב זאת".
"הצבא עורך כלכלת מחסור"
אל"מ במיל' ערן דובדבני, לשעבר ראש ענף פיתוח אמצעי לחימה לביטחון שוטף ולוחמה בטרור במפקדת זרוע היבשה, הוביל בתחילת שנות התשעים את הצוות שהיה אחראי על פיתוח האפוד הקרמי הצה"לי. גם אז, מספר דובדבני, הפיתוח היה מיועד ליחידות מיוחדות כגון שייטת 13, יחידות לוט"ר, ימ"מ ומג"ב. אחת הסיבות לכך הייתה המחיר הגבוה שהוצמד לכל אפוד שכזה: 4,500 שקלים. מחיר האפוד אמנם ירד מאז לפי ההערכות, אך גם כיום מתועדפים האפודים היקרים ליחידות המיוחדות וללוחמי הקו הראשון.
"השמיכה היא קצרה", אומר דובדבני, "ולעיתים צה"ל מעדיף להשקיע את הכסף שיש לו באמצעים התקפיים או באמצעים חדשניים במודיעין או בחיל האוויר - הוא מעדיף להשקיע במניעת מלחמה ולכן כשהמלחמה פורצת זה כבר סיפור אחר. לכן, הצבא עורך כלכלת מחסור, כך שמי שנכנס לעזה מקבל אותו ומי שמגיע אחריו רואה את החוסר. במקרים אחרים הימ"חים מלאים והם פשוט צריכים משונעים ממקום למקום".
האם נלמד הלקח ממלחמת לבנון השנייה? דובדבני סבור שגם אם הוא נלמד, הרי שעבר זמן רב. "אחרי מלחמת לבנון השנייה נערך פרויקט הצטיידות צה"לי גדול ליחידות החי"ר, אבל עברו מאז 17 שנה. חלק מהציוד מתכלה ומתיישן, החיילים התאמנו איתו ולא תמיד צה"ל משקיע ברכש חבילות תחזוקה שישמרו אותו".
גם דובדבני עסוק בארגון תרומות של אפודים, משקפי מגן, וביגוד לחיילי הצנחנים בחזית, אך הוא מזהיר: "רבים מתפתים לרכוש ציוד בשוק החופשי שלעיתים איננו תקני מה שעשוי לסכן חיילים, לכן חשוב להתייעץ עם מומחים".
בצה"ל לא תמיד מרוצים מתרומות אזרחיות לציוד צבאי, וביחידות מסוימות קיימות הנחיות שלא לקבל אפודים, למשל, מתוקף העובדה שחלקם אינם תקניים ושימוש בהם עלול לסכן חיים. עם זאת, ביחידות מילואים רבות נרשמה הסכמה לקבל ציוד אזרחי, במקום שבו אין ברירה אחרת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
