פורנוגרפיה של מוות: הבכירה שמסבירה מה עושה לנו צפייה בסרטונים

אישי: נשואה + 2, גרה ברמת השרון
מקצועי: מנהלת מקצועית ארצית בעמותת ער"ן (עזרה רפואית נפשית)

ילדות: נולדתי בתל אביב, בשנה שבה הקימו בירושלים את ער"ן. בבית הספר הייתי תלמידה טובה מאוד, חרשנית, כזו שנזכרת בלילה במה שפספסה ומיד קמה להשלים. היו בי רמות כאלה של דייקנות שהובילו אותי בהמשך גם ללימודי סנסקריט.

● זו הייתה אמורה להיות כתבה על פרויקט מהפכני בעוטף עזה
● המחלוקות נותרו בצד: אזרחי ישראל מאוחדים סביב המלחמה

משפחה: אבא שלי נפטר כשהייתי בת 6. שנתיים לפני כן הוא נפגע בתאונת דרכים, גם אני הייתי באוטו כשזה קרה, ומאז היה מאושפז שנתיים במצב אנוש, באיכילוב ובבית לוינשטיין, עד מותו. אמא שלי מספרת שכבר אז היה ברור לכולם שאני הולכת לטפל באנשים.

צבא ואקדמיה: שירתי במודיעין. אחרי הצבא למדתי לתואר ראשון בייעוץ חינוכי וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם גם לימדתי בהמשך כ־15 שנה. את התואר השני שלי עשיתי בטיפול בעזרת הבעה ויצירה ויש לי תואר דוקטור לחינוך מאוניברסיטת חיפה. היום אני מכהנת גם כראש החוג לייעוץ חינוכי במכללה למנהל.

הפיגוע הראשון: התחלתי את הקריירה כיועצת ומנהלת המערך המסייע הטיפולי בתיכון שבח מופת בתל אביב, בימי הפיגוע בדולפינריום (2001). הייתי אז בת 30 ובהיריון בחודש תשיעי, ילדים מתים היה הדבר האחרון שרציתי לעסוק בו. במקביל הרציתי ועסקתי במחקר באוניברסיטת תל אביב.

ער"ן: אני בער"ן 14 שנה ומשמשת כמנהלת המקצועית הארצית בעמותה. יש לנו כ-1,600 מתנדבים ב־13 שלוחות בישראל, חמש בצפון אמריקה ומוקד באוסטרליה. אנחנו נותנים מענה לכ-600 פניות ביום 24/7. בתחילת הקורונה הנתון הזה קפץ ל-1,500, אבל ב-24 השעות שאחרי מתקפת הפתע של חמאס הוצפנו בכ-3,000 שיחות מצוקה.

קשה מתמיד: בער"ן אנחנו נתקלים דרך קבע בסיפורים שוברי לב, אבל שום דבר עד כה לא היה דומה לפניות שקיבלנו הפעם מאנשים שאיבדו את הילדים שלהם, מתושבי עוטף עזה שהתקשרו אלינו ממקום המסתור שלהם בעת הטבח שביצעו המחבלים - "אין לי מים", "אין לי אוכל", "הסוללה שלי עומדת להיגמר", "אף אחד לא בא". היה קשה מאוד להכיל כל כך הרבה ייאוש וחוסר אונים. זה היה עוד יותר קשה, משום שגם למתנדבים של ער"ן היו בני משפחה שנפגעו או שנותק איתם הקשר.

לא לסרטונים: הצפייה בסרטונים ברשתות גורמת נזק הרבה יותר גדול ממה שחושבים, ויכולה להשפיע על פיתוח של פוסט-טראומה. אנחנו מדברים כאן על פורנוגרפיה של מוות וצריך לדבר עם הילדים ולהסביר להם ממש בגיל צעיר למה לא לצפות בסרטונים. הם בטוחים שהם צריכים לפתוח כי שלחו להם. אני בכלל ממליצה להתעדכן בחדשות רק פעם בשעתיים.

ביטחון: כולנו רוצים להרגיש שאנחנו בידיים טובות. לילדים לדוגמה תמיד חשוב להבהיר שיש מי ששומר עלינו ודואג לנו, למרות האירועים הקשים. זה משהו שגם אנחנו, המבוגרים, רוצים להאמין בו, אחרת נתקשה להרגיע באופן אפקטיבי.

הודיה: יש לי ליד המיטה אבן ורודה, אבן הכרת התודה. בכל לילה לפני השינה אני נזכרת בדברים הטובים שקרו ביום החולף. זה מאפשר לי לעבור גם לילות נוראים שבהם יש אזעקות והבן שלי בצבא במערכה בדרום.

שגרה: אנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב, כך שמי שמרגיש שהוא צריך כמה שעות או ימים כדי להתכנס ולעכל ולעבד, כדאי לעשות את זה כל עוד הוא שומר על מינון ואיזון. מנגד, ברור שסדר יום ושגרה מעניקים תחושת ביטחון.

בדידות: זו המגפה הגדולה האמיתית של זמננו, וזה לא נוגע רק לאנשים שחיים לבד. שני שלישים מהפניות לער"ן נובעים מבדידות וגם במצב הנוכחי אנשים מספרים לנו בעיקר שאין להם עם לחלוק את התחושות והאירועים. כשחייל שמגויס למערכה מרגיש שהוא הולך למות, ממש קשה לפתוח את זה מול בני משפחה. רק מתערב אנונימי, כמו המתנדבים בער"ן, יכול להגיד לו: "זה באמת נשמע קשה, ספר לי עוד".

קיצוצים: הקורונה ממש הוציאה את המצוקה הנפשית מהארון, אבל מאז היא יותר נוכחת. חבל שממש לפני תחילת המלחמה הנוכחית החליטו לקצץ לער"ן את התקציב. ב-2023 תקציב העמותה קוצץ ביותר מ-70%. המשמעות היא פגיעה ביכולת שלנו להכשיר וללוות מקצועית עוד מאות מתנדבים כדי לתת מענה נגיש, זמין ומציל חיים. תמיד מדברים על העלייה בפניות אבל אותי הכי מדאיגים אלה שלא פנו. מדיר שינה מעיניי שיהיו ילדים, מתבגרים, חיילים, הורים וקשישים שיישארו במלחמה הנוכחית לבד עם דיכאון, חרדה, בדידות, טראומה, אלימות ופגיעה.