אמ;לק
עמי הקים חמ"ל לחילוץ אזרחים תחת אש, יוסף שמע על המסיבה ברעים וסיכן עצמו כדי להציל כמה שיותר, לאה מגייסת תרומות ומוצרי מזון לחיילים, וניסים מציע למי שמעוניין מדיטציית דימיון מודרך להפחתה והתמודדות עם חרדות. מדינת ישראל נכנסה לתוך מלחמה אכזרית בימים של פילוג ושסע נוראי, אך העורף מפגין סולידריות יוצאת דופן. כדי להעמיק בתופעה מחממת הלב הזו, דיברנו עם חלק מהאנשים שעומדים מאחורי היוזמות, וגם עם אנשי אקדמיה שניסו להסביר איך ברגע אחד מערכת היחסים בינינו השתנתה לחלוטין
"איפה החדירה?", "מי המפקד הכי קרוב ליישוב?" - יורה עמי דניאל שאלות לעבר אחד החברים שנמצאים לצידו בחמ"ל לחילוץ אזרחים שנמצאים תחת אש. הוא מקבל את כל פרטי האירוע במהירות מסחררת, כולל מספר הבית שבו מבוצרת עוד משפחה בתוך ממ"ד, ומפנה את המידע אל הכוח הצבאי הכי קרוב. החיילים מגיעים תוך דקות.
● זו הייתה אמורה להיות כתבה על פרויקט מהפכני בעוטף עזה
● פרשנות | רטוריקה של ימי מלחמה: הערה בשבח האיפוק
דניאל מנחה את הכוח בשטח להיכנס מהחלון המזרחי השמאלי בקומה השנייה של הבית, כי המחבל נמצא בחדר אחר ויש הזדמנות להפתיע אותו. המידע זורם מהמשפחה המבוהלת אל דניאל, וממנו אל החייל שנמצא בבית ויורה באותו רגע במחבל ובעוד אחד שהגיע מהבית השני כששמע את היריות.
עוד משפחה חולצה בשלום מהעוטף ומוסעת ברכב למלון בטוח מחוץ לאזור הלחימה, ודניאל כבר בשיחה אחרת: "אנחנו צריכים 500 יחידות של אפודי מגן, קוולאר. תכתוב באנגלית Kevlar. צריך את הציוד הזה מהר", הוא מאיית למישהו מעבר לקו.
דניאל הוא לא מפקד בצבא. הוא חובל לשעבר, קצין, והוא היה על אח"י חנית כשפגע בה טיל במלחמת לבנון השנייה. אבל הוא לא במילואים כרגע. ביום-יום, בשגרה, הוא יזם, הייטקיסט, מנכ"ל ומייסד חברת הטכנולוגיה הישראלית Windward. הוא גר בהוד השרון עם אשתו עדי, מנהלת מוצר, ובתם.
אבל בימים האחרונים סלון ביתו של דניאל הפך לחמ"ל חילוץ עבור אזרחים שנמצאים באזור לחימה. מסתובבים שם עשרות מתנדבים שמדברים ישירות עם תושבים ואזרחים שמבוצרים בדרום, תחת אש, ומנחים את כוחות הצבא אל החילוצים הממוקדים. אשתו עדי בונה את התוכנה של הדיווחים באפליקציה ודואגת שהציבור ידע שהעזרה קיימת.
סלון ביתו של עמי דניאל שהפך לחמ''ל חילוץ. ''כולם יחד כתף אל כתף'' / צילום: אריאל זיבצנר חמ''ל ''כבר באים''
"הקמנו מנגנון של עשרות אנשים שעובדים סביב השעון, וכולל כמה צוותים, ועוד מאות אנשים בשטח", מסביר דניאל. "כולנו פה סתם אנשים, עם הטלפונים האישיים, יושבים ומדברים כל היום עם משפחות ואנשים שזקוקים לחילוץ. יש פה ארבעה סמנכ"לים מהחברה שלי, משקיעים ויזמי הייטק נוספים. כולם יחד כתף אל כתף מסייעים במה שיכולים.
"בהתחלה הפצנו טופס בגוגל-שיטס, לדיווח על אירועי חירום, שמופץ ממקום למקום ופיתחנו אותו לאפליקציה שנקראת 'כבר באים' - וכל אזרח במדינה יכול לכתוב שהוא צריך סיוע, וזה ישר מגיע אלינו. יש עשרות פניות כאלה בכל שעה. באמצעות המתנדבים הוצאנו כבר עשרות אנשים מאופקים, משדרות וממקומות נוספים. והכל קורה מבית בהוד השרון".
והפניות קשות וקורעות לב. "יצרתי קשר עם צעירה שהייתה במסיבה ברעים והתחבאה במיגונית יחד עם שתי חברות שלה. היא אומרת לי שהיא רואה מולה את המחבלים ואת הגופות של החברים שלה. היא שומעת את המחבלים מדברים בחוץ ערבית במשך 5 שעות, ומפחדת לנשום. דיברנו עם הכוח הכי קרוב, כשאני כל הזמן איתה בווטסאפ, והבנות חולצו".
סולידריות שנותנת תקווה
המעשים של דניאל מאפיינים בימים אלו את כל החברה הישראלית. המוני ישראלים מצאו את עצמם מגוייסים לסייע בכל דבר שרק ניתן. אחרי חודשים של פילוג וקרע, אזרחי מדינת ישראל מפגינים סולידריות חסרת תקדים שנותנת מעט תקווה בימים כל כך קשים.
אחד מהאזרחים האלו הוא יוסף אלזיאדנה, נהג הסעות בדואי מהדרום, שהסיע ביום שישי שמונה צעירים וצעירות למסיבה ברעים והיה אמור לאסוף אותם למחרת, בשעה אחת בצהריים. אבל בבוקר המציאות הקשה טפחה גם לו בפנים. "הצעירים שהסעתי התקשרו אליי בשש בבוקר וביקשו שאגיע לאסוף אותם כי יש אזעקת צבע אדום. לא היססתי. לא צחצחתי שיניים ולא שטפתי פנים, וישר יצאתי לאסוף אותם".
25 דקות נסיעה הפרידו בין אלזיאדנה למסיבה, אבל רגע לפני שהגיע נקלע למתקפת יריות. "באזור קיבוץ בארי אני שומע יריות מעל הראש שלי. עצרתי, ירדתי מהאוטו ושכבתי על האדמה. כל פעם שהרמתי את הראש שמעתי ירי לכיוון שלי. אבל בזמן שאני שוכב החבר'ה מהמסיבה מתקשים אליי לחוצים וצועקים 'יורים עלינו'. קמתי, לקחתי את עצמי בידיים ונסעתי כשיורים עלי".
כשהגיע למקום נקלע אלזיאדנה לתרחיש בלהות: "אלפי אנשים רצים מבוהלים לכל הכיוונים כשיורים עליהם, ולא ברור מאיפה היריות. הכנסתי 30 אנשים לרכב והתחלנו לברוח משם". בדרך נתקל אלזיאדנה בצעירה שנורתה ברגלה ועצר לאסוף גם אותה, כשכל העת שורקים מעל הרכב כדורי המחבלים. "אני ממש בטראומה מכל מה שהיה. אני לא מצליח לישון".
את הרגע שבו החליט לנסוע אל התופת ולא לברוח חזרה אל ביתו מתאר אלזאידנה כבלתי נמנע. "אני אזרח ישראלי ואני גאה שאני אזרח ישראל. אנחנו נמשיך לחיות בכל מצב כעם אחד, במלחמה ובשלום".
"מאות מתנדבים, כולם מהלב"
סיפורי הגבורה מעוררי ההשראה, אך הסולידריות החברתית בימים אלו רחוקה מלהסתכם רק בחילוצים תחת אש. שעות ספורות לאחר פרוץ האירועים נולדו עוד ועוד יוזמות אזרחיות פרטיות וקבוצתיות לסיוע לתושבי הדרום, לחיילים, לפצועים בבתי החולים ולמשפחותיהם, וגם לאלה שיושבים בבית וסובלים מטראומות נפשיות. קבוצות וואטסאפ חדשות נפתחו לטובת קשת רחבה של התנדבויות ורשתות קשרים קיימות עשו הסבה לצרכי סיוע.
אחת מהיוזמות האלו נמצאת בבית ספר הדר בכפר גנים בפתח תקווה. בימים האחרונים הועברו משם מאות ארגזים עמוסים מזון וציוד לחיילי צה"ל ולבתי החולים ברחבי הארץ, בהם שוהות משפחות חיילים ופצועים מעוטף עזה. "חברים אנחנו צריכים עוד גופיות ירוקות, גרביים, מטענים לניידים וטלק. תודה", כתבה באחד הבקרים אחת המתנדבות שנמצאת בחמ"ל בקבוצת הוואטסאפ "מתנדבים למען חיילים ומשפחות הפצועים", שנפתחה ביום שבת ומונה יותר מ־1,000 מתנדבים.
חמ''ל בית הספר הדר בפתח תקווה. ''עובדים יחד באהבה'' / צילום: באדיבות חמ''ל בית הספר הדר פתח תקווה
"חסר גם סוכר, קפה שחור, נס ותה", הוסיפה מתנדבת אחרת. "אנחנו על זה. תוך חצי שעה אצלכם", ענה מתנדב אחר. "יש פה מאות מתנדבים. כולם נותנים מהלב ועובדים יחד באהבה", אומרת לאה חיים, תושבת שכונת הדר גנים בפ"ת שהחלה את היוזמה יחד עם כמה חברות ושכנות.
כל רגע יוצא מכאן עוד רכב עמוס ליעד בו נזקקים לציוד ולמזון. מכונה משומנת היטב. אבל הכל התחיל מאזרחים מודאגים. "קמתי בבוקר למציאות הקשה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבל ידעתי שאני חייבת לעזור", אומרת חיים, קלינאית תקשורת ואם לשניים. "הודענו על ביה"ס כמקום לרכז תרומות ופתחתי ביט לתרומות. בשעה הראשונה כבר אספנו 20 אלף שקל וזה סתם לי את הביט. לא ידעתי שזה יגיע לממדים כאלה".
בשכונה קרובה, שכונת הדר המושבות, חשב ברק פכטר, אותו הדבר - "אני חייב לעשות משהו". בבוקר יום ראשון הוא קם, התמקם מול הסופר השכונתי עם שתי בנותיו, מיקה בת ה־10 ואביב בת ה־9, הציב במקום שולחן פלסטיק וביקש מתושבי השכונה והצרכנים לתרום מוצרים למשפחות הפצועים השוהות בבית החולים בלינסון.
"בהתחלה פניתי לכל אדם שהגיע בעל פה, אבל אחרי זמן קצר הבנתי שצריך פליירים, אז התקשרתי לדפוס שהרבני בפ"ת והוא מיד התנדב להכין פליירים. ההיענות הייתה מדהימה. אנשים יוצאים עם קניות של 100 עד 300 שקל רק לתרומה. יש אנשים שבאים במיוחד רק כדי לקנות מוצרים לתרום", הוא מספר.
ביום ראשון העמיס פכטר את הרכב עם המוצרים ונסע לחלק אותם למשפחות בבלינסון, יחד עם בנותיו. "עברנו מחלקה-מחלקה והמשפחות התרגשו מהסיוע".
אחר כך התחילו להגיע אל פכטר בקשות להשיג ציוד לחיילים. "ביקשו ממני להשיג מטענים ניידים לחיילים. הגעתי ליבואן שאמר לי שעל כל אחד שאקנה הוא יתרום שניים. קניתי 100 והוא נתן עוד 200". מהר מאוד הצטרפו אל פכטר עוד מתנדבים ויחד הם חברו לחמ"ל בביה"ס הדר.
החמ"ל הפך למוקד עירוני לתרומות רבות, ותחנת מעבר גם עבור בישולים חמים וטריים לחיילים ולמשפחות שעשרות מתנדבים מבשלים בעמותת ה"מטבח של נטלי", שביום יום דואגת לארוחות חמות למשפחות נזקקות וכעת הפכה למטבח לחיילים. גם שבטי הצופים בעיר נרתמו ואוספים תרומות.
"אנשים מחפשים משמעות"
אז איך קורה שבין רגע נרתמים כל אזרחי ישראל ומסייעים אחד לשני? "בסופו של דבר זה חוזר למנגנונים האבולוציוניים שלנו. נולדנו עם מנגנון שמתוכנת להעדיף את קבוצת הפנים שלנו והמנגנון הזה נתמך עם המון־המון מעגלים עצביים במוח והורמונים. כל מה שקורה עכשיו, כל ההתנדבויות והסיוע, קורה ברמה הכימית, הביולוגית והפיזיולוגית שלנו ולא רק ברמה ההתנהגותית", מסבירה ד"ר לירז מרגלית, מומחית לכלכלה התנהגותית, פסיכולוגיה חברתית וקבלת החלטות מאוניברסיטת רייכמן.
ד''ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי / צילום: רמי זרנגר
"כולם נותנים להתנדבות האינסופית הסברים רציונאליים, אבל בסוף זה ברמה הפסיכולוגית והביולוגית. ככל שקבוצת החוץ שלנו יותר מובהקת ויותר מאיימת עלינו, אז אנחנו חייבים להתאחד עם מה שמזוהה כקבוצת הפנים. זה צורך שלנו להיות מאוחדים, כי זו הדרך היחידה להתנגד למה שקורה לנו ולשרוד".
מרגלית מסבירה כי גם גורם ההפתעה במתקפה הוביל את הציבור להתאחד. "ישראל נתפסה עם המכנסיים למטה. רוב הציבור לא דמיין שזה יכול לקרות ובעקבות זאת המבנים התפיסתיים שהיו לאנשים בראש קרסו לתוך עצמם. אנשים מצאו את עצמם בחוסר ודאות ובהלם, ובזמנים כאלה אנחנו לחלוטין נדחקים לתוך התנהגויות של לכידות וצורך בהגנה. את הצורך בהגנה אין לנו איך לספק אלא להיות שם אחד עבור השני".
לדבריה, כשאנחנו נמצאים במצוקה, המנגון היחיד שיכול לעזור לנו הוא לעשות מעשה. "אנשים רוצים למצוא לעצמם משמעות כדי להסיח את דעתם ולהרגיש שהם תורמים ולא משנה במה. ראינו את התורים המטורפים של תרומות הדם, שזה היה מחמם את הלב, ואנחנו רואים את כל היוזמות של הסיוע והתחושות מרגשות, אבל אנשים צריכים לעשות את זה כדי לתת לעצמם את המשמעות. הרוב נמצאים בוואקום ובתוכו הם מרגישים צורך לעשות מעשה, כי העשייה מאוד מקלה על הכאב וחוסר הוודאות מבחינה פסיכולוגית".
גם המטפלים מתגייסים
ההתגייסות המלאה הזאת של האזרחים חצתה גבולות, ערים ומגזרים והתרחשה בו זמנית בכל רחבי הארץ. אזרחים מתנדבים לשמש כשירות הסעות עבור חיילים ותושבי הדרום, בתי הארחה ובתי מלון פתחו את הדלתות לל א תמורה, בעלי מסעדות וחנויות שולחים מוצרים בחינם לאן שצריך, אנשים מציעים אירוח ביתי לאנשים שיקיריהם בבתי החולים ומשדלים אותם "לפחות תגיעו להתקלח", מפעילים מציעים פעילות לילדים, אימהות מציעות בייביסיטר, פסיכולוגים, מטפלים ומאמנים מעבירים טיפולים ואימוני מדיטציה לסיוע להפחתת החרדות.
ניסים זוארץ, בעלים של בית ספר להכשרות בספורט ומטפל רגשי בשיטת NLP, המתגורר באזור חדרה, מספר על הטראומה שחווה ביום שבת. "פתחתי טלוויזיה וניסיתי ללקט מידע מהערוצים השונים. התחושה שמילאה אותי הייתה תחושה של חוסר הבנה מה קורה. תמונה אחת של חיילי חמאס דוהרים לתוך ישראל על אופנועים וטנדרים הספיקה לי כדי להרגיש את החרדה מתחילה לחלחל. אמרתי לעצמי שעוד לפני שהיא מתחילה להשתלט עליי אני משתיק אותה, אז לקחתי את הכלים שלי כמטפל בשיטת NLP ויישמתי על עצמי".
ניסים זוארץ, מטפל רגשי / צילום: עידו עזאני
זוארץ הבין שאם הוא חש כך, יש עוד רבים שנקלעים לחרדה אך אין להם כלים להתמודד איתה. "במהלך היום נצמדתי לטלוויזיה כאשר המדיטציה והכלים של NLP עוטפים אותי והרגשתי בטוח. באחת התוכניות שמעתי מישהי שהייתה נצורה תחת אש באחד הקיבוצים, בקלות הייתי יכול לזהות את החרדה בקולה. הבנתי שאני חייב לעשות משהו, ואז הגיע הרעיון. בימי הקורונה העברתי שיעורי פילאטיס בזום והחלטתי הפעם לקיים מדיטציית דימיון מודרך להפחתת חרדות לכל מי שמבקש".
זוארץ פרסם הודעה על כך שיעביר מדיטציית דימיון מודרך להפחתה והתמודדות עם חרדות ויתן גם כמה כלים ("עזרה ראשונה במצב של חרדה"), ותוך דקות הגיעו אליו מאות פניות. בזום הראשון שנערך השתתפו מאות אנשים, ומי שלא הספיק ביקש שיערך זום נוסף. "החלטתי להירתם ולעשות את זה כל עוד יש דרישה".
על רקע האירועים הקשים, הדרישה לסיוע בהפחתת לחץ וחרדה לא מסתיימת. קבוצות מטפלים מתנדבים שנפתחו עמוסות בפניות משעות הבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. המתנדבים שם, מקשיבים, נותנים כתף, מייעצים ומרגיעים, גם אם הפנייה מגיעה ב-4:00 לפנות בוקר.
ויש עוד ועוד ועוד יוזמות. בתיכון ברמת השרון הציעו קבוצת שמיניסטיות שירותי בייביסטיניג וסיוע בהפעלת הילדים בחינם; בעל עסק להקמת חנויות באמזון הציע לנהל עבור חיילים ומילואמיניקים את העמודים שלהם בזמן הלחימה בחינם; בעל משאית ורכבים מסחריים התנדב להעביר אוהלים, שקי שינה, כריות ומזרנים, מזגנים וחימום לחיילים ומדלית אל כרמל יצאו משאיות עמוסות ציוד לדרום.
המצב הפוליטי לא רלוונטי
כשהסולידריות החברתית נוסקת, הסיוע והעזרה מוצעים מכל עבר ורוח ההתנדבות שורה על כולם, כמעט נשכחת העובדה שרגע לפני חדירת המחבלים והאירועים הקשים שהשתלטו על המציאות שלנו, הייתה החברה הישראלית במציאות של קיטוב קשה וחסר תקדים. חברים ובני משפחה הסתכסכו על רקע תפיסה בעמדות פוליטיות שונות והשיח ברשתות הפך לאלים וניצי.
"אני הייתי במחאה יום לפני, אבל אין לזה מקום כאן. יש פה אנשים מכל הקשת הפוליטית וזה לא מעניין אף אחד. לכל אחד יש את דעותיו עדיין אבל אנחנו לא מסוגלים להתווכח נוכח המציאות הקשה. זה הזמן להתאחד", אומרת לאה חיים בזמן שהיא אורזת עוד ארגז למשלוח לבתי החולים.
"לא מעניין אותי מי מפגין בקפלן, מי מתפלל בישיבה, מי ביביסט ומי נגדו. המפגין בקפלן הוא אח שלי וזקוק לי כרגע ובאותה מידה גם המתנחלת שילדיה לומדים בישיבות היא אימא שזקוקה כרגע להרגעה, בקיצור כולנו כרגע רקמה אנושית- ישראלית-יהודית אחת", אומר זוארץ.
כזכור גם את אחים לנשק, הטייסים המוחים ומובילי מחאת קפלן לא עניין המצב הפוליטי. פחות משעה מתחילת המתקפה על ישראל כלל מנהיגי מחאות המילואים השונות הודיעו כי חובה להתגייס ולסייע בשעת החירום של המדינה. אותם לוחמים, טייסים, אנשי מודיעין, יחידות מיוחדות ואחרים נענו לצו 8. ואלה שלא גוייסו שותפים להקמת יוזמות סיוע אזרחיות תוך שימוש בקבוצות הוואטסאפ של המחאה.
"זה אכן מאוד מרגש לראות את ההתגייסות של החברה הישראלית למען הדרום והחיילים. אנשים שמים את השסע החברתי בצד ויוצאים מגדרם כדי לעזור זה לזה. הסבר התנהגותי אחד לזה מגיע מהמחקר על זהות ושבטיות", אומר פרופ' אמיר גרינשטיין, מרצה לשיווק והתנהגות חברתית, אוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון.
"אנשים נוטים להזדהות ולהתחבר עמוקות עם ה'שבט' שלהם. השבט יכול להיות לדוגמה סביב אהדה של קבוצת ספורט או רעיון פוליטי. הזדהות זו עם חברי השבט (in-group members) גם מגדירה את מי שנמצא מחוץ לשבט (out-group members). מצד אחד יש סולידריות מלאה ושותפות עם חברי השבט אבל מצד שני זלזול ואפילו שנאה לקבוצה שמנגד.
"השבטיות בתוך ישראל התחדדה מאוד בשנים האחרונות והגיעה לשיאה בתשעת החודשים האחרונים. ועדיין, אין כמעט ישראלי שלא רואה את עצמו - קודם כל - שייך ומזדהה עם השבט הישראלי הרחב ורואה בחמאס קבוצת outgroup שנואה. נקודת ייחוס זו הופכת את היריב הפוליטי הפנימי של אתמול לחבר לשבט היום. יש מי שמופתעים לראות את ארגוני המחאה עומדים בראש המחנה שמתגייס למען הדרום והחיילים. רבים תפסו את המחאה כחתרנות נגד המדינה. אני רואה את זה כשני צדדים של אותו מטבע של הפגנת סולידריות ואהבה למדינה".
פרופ' גד יאיר, חבר המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, מסביר כי בישראל, גם בעתות שגרה, רמת הוולונטריות גבוהה, אבל אין ספק שבמשברים היא מתעלה. "אנחנו כל הזמן סולידריים. מדינת ישראל היא המדינה היחידה שאם מישהו שובר רגל על המאצ'ו פיצ'ו היא תוציא משלחת של משרד החוץ לחלץ אותו. אף מדינה אחרת לא עושה את זה. כשמישהו הולך לאיבוד בהודו אז החברים מהסיירת מתארגנים ועושים משלחת ויוצאים לחפש אותו. זה לא קורה באף מדינה אחרת. יש משהו מיוחד בישראל והוא נובע מאחדות הגורל שלנו ומהסכנה הקיומית שכל הזמן מרחפת מעל ראשנו שמובילה ליותר סולידריות".
הסבר נוסף, ע"פ גרינשטיין, ניתן למצוא במחקרים שנערכו על ערכים ותרבות. "למרות שינויים גדולים בחברה הישראלית מאז הקמתה, ישראל התפתחה כמדינה עם ערכים קולקטיביסטיים - דאגה לכלל, סולידריות, חשיבה על האחר. זה משתנה ואנחנו מדינה הרבה יותר אינדיבידואליסטית כיום, אבל עדיין - ערכי יסוד בחברה מלווים אותה תקופה ארוכה ולא קל לשנותם", אומר גרינשטיין.
פרופ' יאיר מוסיף, כי "זו כמובן לא הפעם הראשונה בה החברה הישראלית צומחת ונענית לאתגר, והחברה האזרחית נותנת פתרונות. זה נובע מהאופי הייחודי שיש לחברה הישראלית. החברה הישראלית והתרבות הישראלית מבוססת על שותפות גורל טראומטית של העם היהודי. הטבח החוזר ונשנה בהיסטוריה יצר אחדות גורל שלצערנו בכל עשור או בכל כמה שנים אנחנו מקבלים תזכורת שאחדות הגורל הזאת עדיין רלבנטית".
"נלחמים עבור החברים שלנו"
ויש עוד פן ללכידות הזאת - התחושה שכולם מכירים את כולם בישראל. "החברה הישראלית קטנה, כולם חברים של כולם, כל הצעירים שבצבא מכירים מישהו שנמצא בחזית וכל אחד מכיר מישהו שהיה במסיבת טבע בדרום. אז כל ההתגייסות הזאת מבוססת על זה שיש רשתות של חברים שמסייעים אחד לשני בגלל החברות. אנחנו נלחמים עבור החברים ולא עבור המדינה", מסביר פרופ' יאיר.
"הטראומה של ה-7 באוקטובר תלך איתנו עשרות שנים. יהיה פה יום זיכרון, נעמוד דקה דומיה ליום הזה. זה לא משהו שהחברה תוכל להתגבר עליו מהר. זה ממש 'על השחיטה' של ביאליק. וזה גורם לנו להתאחד. זו תזכורת מצמררת לזה שאנחנו צריכים אחד את השני, והתגובה שרואים בציבור היא תגובה טראומטית, אבל כזו שאומרת שלא ניתן לדבר הזה להתגבר עלינו".
כתבות
ני"ע
