התנאי של דיין, ההתעלות של שמיר: מה אפשר ללמוד ממשלות החירום מהעבר

מאז האירוע הקשה בעזה, במשך ימים, כולם מדברים על ממשלת אחדות לנוכח מצב החירום, וכעת הושגה הסכמה על הקמתה. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר על כך. "אני קורא למנהיגי האופוזיציה להקים מייד ממשלת חירום לאומית ללא תנאים מוקדמים", הוא אמר בנאום ביום שני השבוע, והוסיף דוגמה מההיסטוריה. ממשלה כזו, הוא אמר, "הוקמה עם מנחם בגין ערב מלחמת ששת הימים".

● נתניהו וגנץ בהודעה משותפת: הוקמה ממשלת חירום לאומית

אבל האם ממשלת החירום שהוקמה ב־1967 אכן הייתה מהלך "נטול פוליטיקה" שלא כלל תנאים מוקדמים? מה הביא להקמת הממשלה ההיא, ולהקמת ממשלות חירום אחרות לאורך ההיסטוריה, ואיך הן עבדו? בדקנו מה קרה כשמשברים לאומיים נפגשו עם אינטרסים פוליטיים, ומה ניתן ללמוד מכך.

בגין הציב תנאים

ערב מלחמת ששת הימים היה מנחם בגין מנהיג האופוזיציה, וגם אדם שנחשב מוקצה מבחינת המיינסטרים הפוליטי. לדברי פרופ' אמיר גולדשטיין מהמכללה האקדמית תל־חי, "בתקופת ההמתנה (שקדמה למלחמה) הבשיל תהליך ארוך שנים של לגיטימציה לבגין ולתנועתו", שהגיע לשיאו עם כניסתו לממשלה. אבל איך התגבשה אותה ממשלה היסטורית, והאם היא באמת הוקמה תוך הפגנת "אלטרואיזם פוליטי" ו"ללא תנאים מוקדמים"? לא ממש.

ראשית, בגין לא הצטרף לבד לממשלה. יחד איתו נכנס לממשלה גם משה דיין, חבר מפלגת רפ"י שהקים בן גוריון, ויריבו הפוליטי של ראש הממשלה לוי אשכול. דיין היה מוכר אז בציבור כבעל מוניטין ביטחוני מרשים והדרישה הייתה שהוא ימונה לשר הביטחון במקומו של אשכול שהחזיק בתפקיד במקביל להיותו ראש ממשלה. בגין עצמו, כך מתברר, היה שותף לתנאי הפוליטי הזה, אבל עוד לפני כן הוא ניסה לקדם מהלך פוליטי אחר. פרופ' גולדשטיין מציין כי במהלך תקופת ההמתנה בגין הציע להחליף את ראש הממשלה אשכול בדוד בן גוריון. לאחר שהבין כי המהלך הזה אינו אפשרי הוא המשיך להתעקש, יחד עם אנשי רפ"י, על כך שאשכול ימסור את תיק הביטחון לדיין, וסירב להפצרות של ראשי מפא"י להיכנס לממשלה עם מפלגתו בלבד.

"למעשה", אומר גולדשטיין, "מי שגרם לכך שדיין התמנה לשר הביטחון הוא בגין. ללא ההתעקשות שלו - זה לא היה קורה". אשכול, שנאלץ להיכנע לבסוף, אמר אז: "הגעתי למסקנה שמוטב לחדול להתמקח. החלטתי בלבי: ההיסטוריה - מה שאת רוצה לעשות - תעשי מהר'".

ובכל זאת, גולדשטיין מדגיש כי "אף על פי שהשיקולים הפוליטיים היו מעורבים בהליך, המניעים המרכזיים של בגין היו פטריוטיים, בעיקר מההכרה בחרדה הגדולה שאחזה בציבור ובחשיבות של הקונצנזוס למורל ולביטחון הלאומי, בעיקר לקראת אפשרות של מלחמה שעל פי ההערכות אז הייתה עלולה לגבות מחיר של אלפי הרוגים בישראל". המהלך הזה, הוא אומר, ממחיש את האופן שבו שיקולים ערכיים ופוליטיים אינם מופרדים לחלוטין. בין אם נהג משיקולים פוליטיים או פטריוטים בגין הרוויח מהמהלך. הוא נשאר בממשלה גם לאחר המלחמה, ובהמשך אף נטל חלק בממשלה הבאה בראשותה של גולדה מאיר (ממנה פרש ב־1970). כידוע, כעבור פחות מעשור הוא כבש את ראשות הממשלה במהפך הפוליטי של 1977. אגב, גם במהלך מלחמת יום הכיפורים שהגיעה עוד לפני כן, והיוותה נקודת משבר של ממש, נעשה ניסיון להקים ממשלת אחדות, אך הפעם, אומר גולדשטיין, מאיר סירבה להצעה לצרף את בגין.

שמיר בחר בשת"פ

משברים לא מגיעים רק כתוצאה ממלחמות. בשנות השמונים, תחת הנהגת הליכוד, נקלעה ישראל למשבר כלכלי חריף ולסחרור אינפלציוני, כשברקע נמשך גם "הדשדוש" בלבנון, על רקע מלחמת לבנון שנפתחה ב־1982. אלא שהבחירות שנערכו אז, ב־1984, הסתיימו ללא הכרעה. הפתרון שהועלה היה להקים לראשונה בתולדות ישראל ממשלת אחדות לאומית על בסיס רוטציה. שמעון פרס, שהמערך שבראשו עמד היה המפלגה הגדולה ביותר, יכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות, ויצחק שמיר, מנהיג הליכוד, יחליף אותו בתפקיד לשנתיים נוספות.

גולדשטיין מזכיר כי גם אז היריבות בין המחנות והשסעים החברתיים היו חריפים מאוד, כך המשבר נבע לא רק מסיבות "חיצוניות". "וכאן", הוא אומר, "צריך לציין את שמיר, שאף שהיה מנהיג לא כריזמטי בפן הרטורי, בחר להוביל את המדינה לשיתוף פעולה, למגמה של עבודה משותפת ושל ריפוי השסעים. כמובן ב־1984 זה נבע גם מצורך פוליטי, אולם ראינו את זה גם ב־1988 כשהוא יכול היה להקים לבד ממשלת ימין ובחר להוביל שוב לממשלת אחדות".

בשנת 2001, על רקע נפילת ממשלתו של אהוד ברק, שלוותה במשבר ביטחוני (האינתיפאדה השנייה) וכלכלי, נערכו בישראל בחירות במתכונת חריגה, שלא חזרה מאז. בשל הבחירות הישירות שהיו נהוגות אז, הכנסת, שנבחרה ב־1999, נותרה על כנה, והבחירות נערכו רק על תפקיד ראש הממשלה. אריאל שרון ניצח בהן ברוב עצום, אך מפלגתו נותרה עם 19 מנדטים בלבד, ולא הייתה לו למעשה ברירה, אלא להקים את הממשלה עם מפלגת העבודה.

כך, במרץ 2001, הוקמה ממשלת אחדות שבה לצד שרון כראש הממשלה, כיהנו שני בכירים ממפלגת העבודה: שמעון פרס כסגן ראש הממשלה ושר החוץ ובנימין (פואד) בן אליעזר כשר הביטחון. האחדות הזו לא האריכה ימים, ובנובמבר 2002, בעקבות התנגדות העבודה להצעת תקציב המדינה לשנת 2003, היא פרשה מהממשלה.

בכלל, נראה כי ככל שחלף הזמן הפוליטיקה הישראלית הפכה חשדנית יותר ונוחה פחות לשיתופי פעולה חוצי מחנות. כך קרה גם בשנת 2020 על רקע משבר בריאותי עולמי חסר תקדים. מגפת הקורונה תפסה את ישראל כשהיא לאחר שתי מערכות בחירות שבהן לא הושגה הכרעה, כשזמן קצר לאחר פריצתה נערכו בחירות שלישיות שגם הן הסתיימו בצורה דומה. ראש ממשלת המעבר, נתניהו, יצא אז בנאום שבוודאי ישמע לכם מוכר. "ערב מלחמת ששת הימים קמה בישראל ממשלת חירום לאומית", הוא אמר, "אני קורא להקים ממשלה דומה עכשיו, עוד הערב… זו תהיה ממשלת חירום לתקופה מוגבלת, ויחד נילחם להציל את חייהם של רבבות אזרחים".

איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים. בני גנץ נענה לקריאה והוקמה "ממשלת חילופים", שהייתה דומה במידה רבה לממשלת הרוטציה של 1984, אך הפעם חילופי רה"מ היו אמורים להיות מעוגנים בחוק, לפחות במידה מסוימת, ולא להסתמך על אמון בלבד. אלא שלאחר שהתקציב לא עבר במועד בשל התעקשות הליכוד על כך שהוא יהיה לשנה אחת, שעמדה להסתיים כבר, ולא לשנתיים (בניגוד להסכמים הקואליציוניים), הכנסת התפזרה, וישראל הלכה לבחירות בפעם הרביעית.