ההיסטוריה של יחסי הימין האמריקאי עם ישראל מסובכת. ישראלים, בייחוד מפני שהם עצמם פנו ימינה, התרגלו לחפש את ידידיהם בימין. בדור האחרון החיפוש הזה שינה את פני ישראל. אוצר מילים שלם יובא מן הימין האמריקאי, יחד עם תוכניות פעולה ופקודות מבצע.
היסטורית, הימין האמריקאי היה אדיש עד עוין לישראל: אדיש במובן הזה שהימין לא התעניין בעולם החיצון, לפחות לא במובן של התחייבויות פעילות לשלומו. הימין מצטט עד היום את עצת הפרידה של ג'ורג' וושינגטון, בסוף נשיאותו, ב-1797, שלא לכרות בריתות קבועות מעבר לים. עצת הפרידה ההיא זרעה את זרעי הבדלנות הרת-האסון של כמעט 150 השנה הבאות.
הימין הזה לא התפעל מהופעתה של מדינת ישראל על במת ההיסטוריה. נשיא דמוקרטי הוא שהכיר בה. התקופה הצוננת והמפחידה ביותר ביחסי ישראל-ארה"ב הייתה כהונתו הראשון של הנשיא הרפובליקאי אייזנהאור, במחצית הראשונה של שנות ה-50. מזכיר המדינה שלו ויועציו לא היו סתם אדישים, אלא עוינים.
זה היה ברוב המובנים ימין מתון, קלאסי, לא ימין קנאי, בענייני פנים או בענייני חוץ. אייזנהאור, הגנרל ששחרר את מערב אירופה והכריח גרמנים לבקר במחנות הריכוז הסמוכים למקומות מגוריהם, עשה כמיטב יכולתו להימנע מכל מהלך צבאי מעבר לים. חמתו בערה בו להשחית כאשר ישראל עשתה יד אחת עם בריטניה ועם צרפת נגד מצרים של עבד א-נאצר ב-1956.
ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו, ונעשה נשיא שמונה שנים אחריו, הגיע אל הבית הלבן עם מטען דומה. צינה נשבה ממנו כלפי ישראל, עד שהגיעה שעת המבחן של יום הכיפורים, ושינתה את הכול. צינה חדלה להיות אופציה, אם כי נשיא רפובליקאי הוא שציווה ב-1975 על "הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל מפני שהיא סירבה תחילה לקבל את תנאי הסכם הביניים עם מצרים שהנרי קיסינג'ר ניסה להכתיב לה.
ניציות תורגמה לידידות
כאשר נשיא רפובליקאי חזר אל הבית הלבן, ב-1981, הוא אומנם התנגש עם ישראל בשורה של עניינים. רונלד רייגן מיהר למכור מטוסי ביון מתוחכמים לערב הסעודית, הרבה לפני שאיזשהו יורש עצר סעודי שקל להכיר בישראל; הוא ביקר את ישראל בחריפות על השמדת הכור הגרעיני העיראקי, ושקל להטיל עליה סנקציות; הוא ביקר את ההפצצות הישראליות על מערב ביירות, והחזיק צילום של ילדה לבנונית פצועה סמוך לשולחנו. אך אף על פי כן הוא נתפס כ"ידיד הגדול ביותר של ישראל בבית הלבן". ידידותו לישראל נכרכה בחבילה אחת עם איבתו העמוקה לברית המועצות, שאותה כינה "אימפריית הרשע".
מזמן רייגן ואילך, ניציות קלאסית של ימי המלחמה הקרה תורגמה אוטומטית לידידות כלפי ישראל. הנכונות לכונן ברית אסטרטגית נשארה טבועה בצופן הגנטי של מדיניות ארה"ב גם לאחר המלחמה הקרה. אבן הפינה הייתה התפיסה של שותפות-גורל בין הארצות הדמוקרטיות. היא עזרה למערכת היחסים הזו להתגבר על מכשלות, כמו ההסתייגות הקשה שעורר בנימין נתניהו בממשלי ביל קלינטון וברק אובמה.
אבל אז השתנה משהו בימין האמריקאי: הגלובליזם של 75 השנה הקודמות נמאס עליו. עוד לפני דונלד טראמפ, אבל ביתר שאת לאחר עלייתו, הימין, או לפחות חלק שלו, חזר אל שורשיו הבדלניים.
טראמפ בעצרת בחירות: ישראל ממלאת אותו טינה ובוז, ומשפיעני רשת ימניים מצטרפים אליו / צילום: ap, Charlie Neibergall
זה התחיל מייד עם התמוטטות ברית המועצות, ב-1992. הביטויים המיידיים היו הבוז להסכמים רב-צדדיים, ההסתלקות החד-צדדית משיתוף פעולה בינלאומי בענייני אקלים, עיצומי הסחר המקיפים על סין, האיום להטיל שכמותם גם על ארצות אחרות וההתנגדות להתחייבויות צבאיות מעבר לים.
אבל להסתלקות מן הגלובליזם היה עוד צד, מבשר רעות: ההתכחשות לעצם הרעיון של סולידריות בין הדמוקרטיות.
להתכחשות הזו התחילו להתלוות צדדים כמעט פתולוגיים, בייחוד החיבה לעריצים. דונלד טראמפ הזמין את שר החוץ הרוסי ללשכתו, זמן קצר לאחר שהושבע לנשיא, ושיתף אותו בסודות ביון שקיבל מן המוסד; טראמפ פלירטט בגלוי עם פוטין, והודיע כי הוא נותן יותר אמון בהבטחותיו של הרודן הרוסי מאשר בהערכות שירותי הביון של ארה"ב; טראמפ הכריז, לפני שנבחר לנשיא ב-2016, כי ברית נאט"ו "מיושנת", ולאחר שנבחר נהג בה בביטול, והאשים אותה (כפי שנהג להאשים כמעט כל גורם זר) ב"ניצול" של ארה״ב.
התכחשות לבעלי ברית
ג'ו ביידן החזיר את הניציות המסורתית של המלחמה הקרה ואת הסולידריות המערבית אל מרכז הזירה. הוא אומנם נכשל כישלון חרוץ באפגניסטן, אבל הנהיג קואליציה מערבית חסרת תקדים בתמיכה באוקראינה. עכשיו הוא עושה כן באופן חסר תקדים לחלוטין כלפי ישראל. שום נשיא לפניו לא היה עושה כן. ישראלים צריכים לשאול את עצמם אם נשיא כלשהו אחריו יעשה כן.
מן האגף הטראמפיסטי של הפוליטיקה האמריקאית נושבת רוח רעה של התכחשות לבעלי ברית ולידידים. מספר גובר של חברי קונגרס רפובליקאיים רוצים להפסיק כל סיוע לאוקראינה.
ישראלים שהאמינו כי אין קשר בין הצלת אוקראינה לביטחון ישראל עמדו בימים האחרונים על טעותם. הם מוזמנים להאזין לקולות אנטי-ישראליים רמים וצורמים, הבוקעים עכשיו מן הימין הקיצוני בארה"ב. ביטויים של אהדה גלויה לחמאס, הוקעה של גילויי ידידות כלפי ישראל, גינוי של "הנטאי הפרו-ישראלי במדיה המערבית" וצילומים עוינים, לא פעם מפוברקים, ממלאים את הרשת.
אלה אנשים הנושאים את דגל טראמפ, ומתכוונים לנהל מסע בחירות אינטנסיבי לטובתו בשנה הבאה. כללית, הם עושים כן כדי להרוס את הקונספירציה המסתורית שהם (ועמיתיהם בישראל) מכנים 'דיפסטייט', מדינת הצללים. אבל אל המשימה הזו מתלווה בעוצמה גוברת המגמה של הריסת ברית הדמוקרטיות המערביות.
ציפיות ומציאות משתנה
הערותיו של טראמפ עצמו בימים האחרונים מדברות בעדן: מ"חיזבאללה הוא ארגון פיקח", ועד תלונותיו על סירובה של ישראל לסייע לארה"ב בחיסול הגנרל האיראני קאסם סוליימני בתחילת 2020. הן מזכירות לנו שטינה ובוז מדריכים את השקפותיו של טראמפ על אנשים ועל ארצות. נראה שישראל נהנית עכשיו גם מטינתו וגם מרגשי הבוז שלו. כך הוא טיפל בדמוקרטיות האירופיות והצפון-מזרח אסיאניות בזמן נשיאותו.
הרוב הגדול של הרפובליקאים בקונגרס תומכים בישראל. אבל רפובליקאים באשר הם, מגלים חשק מוגבל לחלוק על טראמפ בפומבי. ייתכן שישראל תהיה היוצאת מן הכלל, אבל מי היה רוצה לנסות.
יתר על כן, נשיאים אינם זקוקים לאישורים או להצבעות בקונגרס כמעט בשום עניין הנוגע למדיניות חוץ. ג'ו ביידן עתה זה שלח אל מזרח הים התיכון שני כוחות משימה אדירים של הצי מבלי להזדקק או לקבל אישור מן הקונגרס. טראמפ יוכל לעשות את ההיפך.
הקושי ליישב ציפיות טבעיות עם מציאות משתנה הוא תמיד מטריד. הוא מטריד עכשיו שבעתיים, כאשר ישראל זקוקה ליציבות ביחסי החוץ שלה. הנשיא ביידן התגלה כסלע איתן. הסקרים בארה"ב חוזרים ומלמדים עד כמה הבוחרים שם אינם מסכימים עם הרושם הזה.
לזרים אין ברירה אלא להביא בחשבון שינויים דרמטיים בארה"ב. כמובן, עדיף להיות ישראלים על פני אוקראינים במשוואה אמריקאית חדשה, אבל קצת קשה להתנחם בזה.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.