"אין עדיין מועד ללוויה": תוך כדי שהיא מכינה את חיפה למלחמה קיבלה עינת קליש רותם בשורה מצמררת

שבת, שעת בוקר מוקדמת. עם קבלת ההודעות הראשונות על האירועים בדרום, ותוך כדי שאני בדרכי למנ"מ העירוני (מרכז ניהול משברים), אני מנסה להשיג את אבא שלי, לשמוע אם הוא שמע משהו מהמשפחה שלנו בקיבוץ בארי.

● טרוריסטים פלסטינים הודו: בורסת קריפטו רוסית מימנה את המתקפה על ישראל 
● מתגבור מערכת הבריאות ועד הקלות לעצמאים: אלו הצעדים שמשרד האוצר מתכנן 

זה תמיד היה תפקידה של אחותו, דודה רותי ז"ל, לעדכן ולהרגיע אותנו. היא הייתה מחוברת למשפחה בבארי בכל נימי נשמתה. לאבא שלי לא היה מושג.

אני מתחילה בניהול הערכת מצב ראשונה, יחד עם הנהלת עיריית חיפה, קציני פיקוד העורף, המשטרה ומד"א.

אני רואה סביבי הרבה פנים המומות וכואבות, אבל כולם נחושים לעשות הכול כדי להכין את העיר לשעת חירום ולתפוס שליטה. הרי הרעה שנפתחה מדרום, יכולה ברגע להגיע גם מצפון.

אני מנחה את הצוותים לפתוח במיידי את המקלטים הציבוריים, ודורשת להתחיל לרוקן את החומרים המסוכנים ממפרץ חיפה.

אני בודקת כיצד ניתן להיערך לניקוי והסדרת מקלטים פרטיים בבניינים משותפים, כי אני יודעת שיש בעיר מאות כאלה שהפכו למחסנים או נפלו קורבן לסכסוכי שכנים, ואינם בשימוש כבר עשרות שנים.

תוך כדי אנחנו מתגברים את המוקד העירוני, הפיקוח העירוני והשירות הפסיכולוגי ודואגים שכל מהלך כזה יהיה בארבע שפות.

כדי לשמור על העיר המעורבת, הרגישה והמיוחדת שלנו, וכדי שרחובות חיפה יישארו שקטים ובטוחים, יצרתי קשר בבוקר עם כל מנהיגי הדת והקהילה הערבית בחיפה, לעדכן, להרגיע ולוודא שיש לנו חיבור ישיר להעברת מידע לכל הקהילות.

טראומת מאי 21' עוד לא שככה, ולכן במקביל ביקשתי מהמשטרה לפרוס מחסומים בכניסות לעיר, כדי למנוע מגורמים קיצוניים להיכנס ולהבעיר את העיר הכי יפה בעולם, בזכות מרקם החיים המשותפים שלה.

ממדי הטרגדיה מתגלים

בין תדרוך לישיבה, אני מנסה להתעדכן במצב בני משפחתי בעוטף עזה. אף אחד לא יודע לתת תשובה לשאלה מה קורה שם. מפלס החרדה עולה, תחושת חוסר אונים מקננת בי.

מאז שאני זוכרת את עצמי, כל אירוע בדרום מיד תורגם לשרשרת של טלפונים - דודה רותי, אבא, דודה אביבה, בני הדודים - עד שהגיעה צפירת ההרגעה. הכול בסדר.

הפעם משהו לא עובד.

אין מענה בצד השני של הקו, מתחילות לזרום שיחות מבני דודים רחוקים יותר. שום דבר לא בסדר. ככל שחולפות השעות ועוברים ימים, ממדי הטרגדיה בדרום מתגלים.

תושבי חיפה מתגייסים בהמוניהם בעשרות יוזמות מקומיות. הם מסייעים בהכנת המקלטים, מארגנים את המשלוחים ללוחמים בצפון ובדרום ומחבקים את האורחים הרבים שקלטנו מהעוטף. ישראל עצובה אך נשארת יפה מתמיד.

אני מקפידה ללכת לעוד ועוד הלוויות של תושבי העיר שנרצחו בדרום, וגם של החיילים. מנסה לעזור לאישה מיוחדת במינה שהפכה ביום שבת לאמא הקוברת את בתה, את האחיין שלה ואת החבר הכי טוב שלהם - שלוש הלוויות ביום אחד. אני מתפללת שאוכל לעשות משהו למענה, שוברת את הראש, אבל יודעת שאין שום דבר שבאמת אפשר לעשות. הדמעות לא מפסיקות לזלוג.

 ראש עיריית חיפה, עינת קליש רותם / צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה

ביום שני בערב, גם משפחתי מצטרפת למעגל השכול. תוך כדי שיחת עבודה, אני רואה על צג הטלפון את שמה של בת דודתי החיפאית, ויודעת שהנה מגיעה הבשורה לה חיכיתי. "סליחה, אני חייבת לסגור את הטלפון עכשיו", אמרתי למנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי, בזמן שתכננתי איתה מפגשים עם תושבים כדי לאפשר להם לקבל עזרה נפשית, "אני הולכת לקבל עכשיו את הבשורה".

כך בדיוק היה. בת דודתו של אבי ובעלה נרצחו בקיבוץ. בנם עודנו נעדר.

סיפור משפחת רוזנטל

עדיין אין מועד להלוויה, ולא ברור כיצד זה יתבצע בתוך הכאוס וכשהדרום כולו מופגז. אני לוקחת לעצמי כמה רגעים לחשוב על בני משפחתי, משפחת רוזנטל מביאליסטוק; משפחתה של סבתי דינה ז"ל, בת 13 אחים ואחיות, שחלקם הצליחו לשרוד את השואה ולעלות ארצה.

סיפורי בלהות וסיפורי גבורה שהדעת לא מצליחה לעכל, כל אחד ניצל בכוחות עצמו, כל אחד עם גורלו שלו.

לא מעט מכתבי משפחה שמורים אצלי בארון, שעברו בין האחיות והאחים האבודים בתקופת המלחמה. חלקם נרצחו, חלקם הצליחו להגיע לישראל והתמקמו בקריית חיים ובנשר. חלקם ייסדו את קיבוץ בארי ואת בית הדפוס המפורסם שלו, שם הקימו משפחה לתפארת.

לא אכתוב על המשפחה ותרומתה הגדולה למדינה, כי שמות הנרצחים והנעדרים עדיין לא פורסמו באופן רשמי.

דודה רותי האהובה שלי, הירושלמית היחידה שהייתה תמיד החוט המקשר, הסתובבה תמיד עם צילומים של כל המשפחה בארנק, כאלה שצולמו במפגשים משפחתיים חשובים. תמיד היו שם נציגים מחיפה ומבארי. ותמיד כשהחזיקה אותם ביד, נחנקה מדמעות של אושר: "זו הנקמה שלנו, יימח שמם".

חוזרת לנהל את העיר

לוקחת נשימה וחוזרת לנהל את ענייני העיר: לבקר ולפקח מקרוב אחרי הסדרת המקלטים, סיור בחדרי המיון הממוגנים ברמב"ם ובבני ציון, ביקור בשמרטפיות שהקימה העירייה לטובת ילדי העובדים החיוניים בחיפה, עוד פגישה עם ראשי המגזר הערבי ואחר־כך עם מפקדי צה"ל שמבקרים כאן. לפעמים טוב לשקוע בעבודה.

בלילות אני מתעדכנת בקבוצות הוואטסאפ והטלגרם.

רואה סרטוני בלהות, מבינה ש"never again" קרה again. רואה מיטות עם כתמים אדומים, ולא מבינה איך זה אפשרי: בבארי יש רק כתמים אדומים של פריחת הכלניות האהובות על דודה רותי, שלא החמיצה ביקור באף אביב.

זה לא יכול להיות. הם לא ניצלו מהתופת של פולין בשביל זה.

לא הזמן לדבר על כשלים

אני יודעת שחיפה הופקרה משך שנים רבות על־ידי השלטון המרכזי, ואני ידועה כמי שאיבדה אמון בממשלות ישראל לדורותיהן. אני לא מסוגלת לסבול חפיפניקיות, שמתגלה לעתים קרובות מדי בחברה הישראלית. אני לא מסוגלת לסבול בינוניות או את המשפט "יהיה בסדר", שבמיוחד בימים אלה מוציא אותי מדעתי, בצל הפוליטיקה ההרסנית.

אבל זה לא הזמן לדבר על כשלי הממשלה ועל השפעותיה על החברה שלנו.

דעתי על ירושלים די.סי שלא רואה את תושבי חיפה מאז קום המדינה, נשמעת מאז כניסתי לתפקיד ראש העיר. עזבתי מקצוע שאני אוהבת כדי להיכנס לפוליטיקה, כדי להילחם את המלחמה של חיפה.

סליחה שלא נלחמתי מספיק גם עבורכם, משפחה יקרה שלי בדרום. מחכה לנו כעת עבודת שיקום קשה ביותר. לזכר משפחת רוזנטל מביאליסטוק, אני מתפללת שנוכל לה.