השינוי ביחסם של רוב הישראלים אל ג'ו ביידן בעשרת הימים האחרונים היה מה שקוראים "סייסמי", רעש אדמה של ממש. ג'ו הוא גיבור לאומי, צוק איתן, עמוד תווך. הוא עמד לימין ישראל ברגע האיום ביותר בחייה, בכל התוקף השמור לכהונתו רבת-הכוח.
● יואב קרני, פרשנות | רוח רעה נושבת בימין הקיצוני בארה"ב: נגד המערב, אוקראינה ועכשיו גם ישראל
● יואב קרני, פרשנות | ג'ו הנאמן: מחשבות והשערות על אהבת ביידן לישראל
מה חבל שהאמריקאים חושבים עליו בדיוק ההיפך. שקיעתו בסקרי דעת הקהל שקולה כנגד נפילה מצוק גבוה אל תהום עמוקה. היא נמשכת, ונמשכת, ונמשכת. ספק אם בכל ההיסטוריה של סקרי דעת הקהל היה נשיא פופולרי פחות, בוודאי בשלב הזה של כהונתו, בוודאי בשורה כה ארוכה של עניינים.
ישראלים מגיבים עכשיו על ביידן באופן אינסטינקטיבי. הם ראו אותו מרעיף עליהם אהבה ברגע החולשה הגדול, כאשר האמון שלהם בממשלתם ובצבאם נגוז בין-לילה, והם היו זקוקים למשענת קנה איתן. ג'ו הושיט את ידו. גם האמריקאים מגיבים עליו אינסטינקטיבית. רובם הגדול אינם סובלים אותו, ומטילים ספק בכושרו הפיזי והמנטאלי. אפילו רוב תומכי מפלגתו מאמינים שחלף תאריך התפוגה שלו.
הדבר היחיד המניא משקיפים מלחזות חד משמעית את תבוסתו בבחירות בעוד שנה הוא דונלד טראמפ. מספר עצום של אמריקאים מתגעגעים אל הנשיא לשעבר, אבל המונים מתחלחלים מרעיון חזרתו. כל זה, כמובן, אם אנחנו בוטחים בסקרי דעת הקהל, אשר חזרו וטעו במרוצת השנים.
אין אשראי לג'ו
ההתנערות מביידן היא כמעט טוטאלית. הסקרים מראים שאמריקאים מסרבים למצוא בו איזשהו צד של זכות. כמובן, עוצמת השלילה משתנה מעניין לעניין. אמריקאים מוצאים דופי חמור במיוחד בטיפולו במשבר ההגירה בגבול מקסיקו, או בהתגברות הפשיעה העירונית; אבל הוא סובל מגירעונות אהדה גם בעניינים שבהם עשה חיל, או לפחות לא נכשל.
אמריקאים מסרבים להעניק לו אשראי על השיפור הבלתי פוסק בתעסוקה. הוא זוקף לזכותו את המספר הגדול ביותר של מקומות עבודה שנוצרו בזמן כהונתו של נשיא אמריקאי כלשהו. התבדו, לפחות לפי שעה, הציפיות הכמעט כלליות למיתון. מצבה הכלכלי של ארה״ב טוב מזה של כל הדמוקרטיות התעשייתיות.
אמריקאים פוקדים עליו את עוון האינפלציה, אבל אינם מעניקים לו אשראי על ההצלחה להפחית אותה בחצי מאז שהגיעה אל שיאה, בקיץ 2022. התפנית נגדו בסקרים בשנה השנייה של נשיאותו הייתה קשורה, במידה רבה, בהתייקרות הדלק. מחירי הדלק ירדו מאז בשיעורים ניכרים, אבל האשראי הוא ממנו והלאה.
ביידן ניצח בבחירות של 2020 על חודם של 7 מיליון קולות. זו כמובן לשון אירוניה. הבעיה היא שכניסתו לנשיאות לוותה במחלוקות כה מרות על עצם בחירתו, עד שענן של חוסר לגיטימיות העיב עליה. אומנם הספקות הופרכו לחלוטין בכל הערכאות המשפטיות, אבל בעיני הספקנים, הוא מוסיף להיות דייר פולש בבית הלבן. על זה צריך להוסיף זיקנה, ביטויים פומביים של רפיון, רמזים של גמגום (מאז ילדותו המוקדמת), לצד טעויות ברורות של הערכה ושל ביצוע.
ביידן גם מתקשה לעורר חיבה אישית. למען האמת, במהלך הקריירה שלו, הוא מיעט לעורר חיבה. הוא נאלץ להסתלק מניסיון מוקדם להתמודד על הנשיאות ב-1987 בגלל פלאגיאט. 20 שנה אחר כך, הוא התקשה להגיע לאחוז אחד ויחיד בבחירות המקדימות של מפלגתו. ברק אובמה מינה אותו לסגנו, בין השאר, מפני שלא ראה בו איום פוליטי.
תרחיש האימים
הנסיבות מעמידות עכשיו את ביידן במרכזו של משבר בינלאומי המאיים לצאת מכלל שליטה, ועשוי להפוך לחוויה האסטרטגית המכוננת של זמננו. הכותרת הראשית באתר הרשת של 'וול סטריט ג'רנל' אתמול (ב') ראויה לציטוט ולספיגה: "מלחמת ישראל-חמאס משנה את מאזן הכוחות הגלובלי".
הרושם הזה מאשר מה שהצענו כאן בשעות הראשונות של המלחמה, היינו שפלישת חמאס ומעשי הזוועה שלו צריכים להיתפס במשוואה גלובלית, של ניסיון להפיל את הסטאטוס קוו האזורי והעולמי.
הנה מה שכתבנו בשעות הראשונות של המלחמה:
כל נשיא אמריקאי מאז פרנקלין רוזוולט נתפס אוטומטית כ"מנהיג העולם החופשי", בין אם היו לו תכונות של מנהיגות ובין אם לא. ביידן הוא הנשיא הראשון המנהיג את העולם הזה מעמדת חולשה ברורה, פנימית וחיצונית, ומנסה להגן על עצם קיומו של הסדר העולמי שארה״ב כוננה בסוף מלחמת העולם השנייה.
בניגוד לכל מצב עניינים קודם, ארה״ב מטפלת בשני משברים בו-זמניים חמורים, העלולים להתרחב ולכלול אותה בתוכם: אוקראינה ועזה. אפשר גם להנפיק תרחיש אימים עוד יותר רחב, שיכלול התקפה סינית על טייוואן, התקפה צפון קוריאנית על דרום קוריאה, התקפה איראנית על החוף הנגדי של המפרץ הפרסי והתקפה סרבית על קוסובו. בכל הנקודות האלה יש לארה״ב נוכחות צבאית ומחויבות פוליטית. הדעת נותנת שיש מגירה אחת בפנטגון עם תוכנית לטפל במלחמת שש החזיתות, אבל צריך להודות שתפילה לאל עליון תהיה נוסחת הטיפול הטובה ביותר.
כל המעצמות הגדולות בהיסטוריה התייראו משתי חזיתות, עוד מן הזמן העתיק. הקיסרות הרומית אפילו התפרקה כדי שתיטיב לטפל בהן. שרת האוצר של ארה״ב אומנם אמרה השבוע שארה״ב יכולה להרשות לעצמה לשלוח סיוע צבאי גם לאוקראינה וגם לישראל, וזה כנראה נכון בטווח הארוך, אם התעשייה האזרחית של ארה״ב תתגייס לייצור צבאי כפי שהתגייסה במלחמת העולם השנייה. אבל הטווח הקצר ברור פחות.
לפי שעה, איננו יודעים את גודל להיטותן של יריבותיה - הציר הלא-פורמלי בייג'ינג-מוסקבה-טהרן - לנצל את חולשותיה. השאלה הנותנת היא מה הן אומרות זו לזו. האם הן אומרות שהן נקלעו להזדמנות נדירה, אחת-למאה-שנים, ומוטב לנסות? האם "כל הידיים על ההדק", כפי שאמר ביום שני שר החוץ של איראן?
מדהים שג'ו ביידן מאבד פופולריות אפילו בסקרים על המלחמה במזרח התיכון. רוב האמריקאים רוצים שארצם תתמוך בישראל, ברוב עצום (65% באחד הסקרים), ובה בשעה, הם נותנים ציונים שליליים לביידן על טיפולו במשבר. בעיניהם, לנשיא יש מגע אנטי-מידאס: כל זהב שבו הוא נוגע הופך לבוץ.
ישראל תלויה בהגנת המערב
ישראלים, המאזינים בהכרת טובה לנהמת מטוסיה של שייטת ג'רלד פורד מול חופי לבנון, יודעים מה שגויה היא הנחתם של המשיבים לסוקרי דעת הקהל. אבל המערכה על עתיד השפעתה של ארה״ב עלולה לסבול נזק לא-הפיך, אם חולשתו הפנימית האיומה של הנשיא תשבש את מדיניות החוץ שלו.
ישראלים בוודאי אינם מתעניינים בימים האלה באוקראינה. ישראל דחתה את הצעתו של הנשיא זלנסקי לסור לביקור הזדהות וידידות. אבל נראה כי קל יותר ממה שהיה זה 40 שנה, לשכנע ישראלים שגורלם קשור בהצלחת התגוננותו של המערב נגד הדיקטטורות.
לפני 40 שנה, אויבת המערב הייתה רוסיה הסובייטית. עכשיו רוסיה הפוטינית היא המעניקה השראה לקואליציה רב-לאומית אנטי-מערבית, הלובשת בהדרגה את צבעי חמאס, ומשתרעת מדרום אמריקה עד צפון אסיה, ממזרח אירופה עד דרום אפריקה.
הנשיא המנהיג את ההתגוננות ראוי לא רק להוקרה עמוקה אלא גם לתמיכה מלאה. כאשר הוא יבוא ארצה ויסביר למארחיו את הקשיים שבהם הוא נתקל, הם צריכים להאזין בכובד ראש, מפני שיש לכולנו עניין מובהק בהצלחת האסטרטגיה שלו.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
