מה יכול היה לעזור לנו לזהות את המתקפה של חמאס?

מדינת ישראל ועם ישראל חווים אסון גדול, ומעליו מרחפת כל הזמן השאלה כיצד לא זיהינו זאת מבעוד מועד, איך מערכות המודיעין של ישראל, שידועות בטיבן ברחבי העולם כולו, לא הצליחו להתריע, כל שכן להביא להיערכות, מפני תוכנית חמאס וארגוני הלוויין שלו. לתשובה לכך יש שני היבטים מרכזיים: מודיעין ואסטרטגיה.

● הפקולטה | העובדים שלכם חווים אובדן? כך תסייעו להם להתמודד איתו

הבעיה שלנו לא הייתה בהיעדר התרעות. הבעיה שלנו הייתה בניתוח וביאור אותות חלשים, אותות המתאפיינים בעמימות משמעותית, שהם מוסווים וקשה עד מאוד להבחין בהם. אנו טובים מאוד בזיהוי סטייה מהנורמה (לדוגמה, משאבה מקולקלת בבית זיקוק המשבשת את פעילותו), אך מתקשים מאוד בניטור ובעיקר בביאור של אותות חלשים. כאשר מוסיפים לכך תחבולה, אסון ומשבר יפרצו במהרה.

מדוע אני מציין את האותות החלשים כמקור לאסון? הסיבה היא שהיכולת לראות ולהבין את המשמעות של אותות חלשים ולתת להם מענה "חזק" היא אחד המאפיינים המבדילים בין מערכת ארגונית מהימנה ומערכת ארגונית נוטת משבר. היכולת הזאת מתבססת על הכושר לערער בכל פעם מחדש על המפה המנטלית שלנו (זו שעל יסודותיה ההחלטה שלנו נקבעת) כמקבלי החלטות, באמצעות זיהוי וביאור אותם אותות חלשים והפוטנציאל שלהם (לדוגמה, מהו הצפי שהם יובילו לאסון) לגרום לכישלון.

האתגר שמציבים אותות חלשים

יש לא מעט קשיים בזיהוי מדויק של אותות חלשים ואבקש לציין רק אחד. בשלושת השבועות טרם האסון של 7 באוקטובר 2023 היינו עדים לסדרה של מפגשים ודיונים בין ארגוני חמאס, הרשות הפלסטינית וגורמים אחרים, כגון קטאר, מצרים וטורקיה. אף נדמה היה שקטאר וחמאס במסלול של קונפליקט על רקע רצון הראשונה להפחית את הסיוע הכספי לרצועה.

הרעיון שאני מבקש לקדם הוא שאותות חלשים יכולים ללבוש צורות שונות והאתגר הגדול הוא לא רק בזיהוים, אלא גם בביאורם הנכון והמדויק. בביקורותיו האלוף יצחק בריק דיבר רבות על התרבות הארגונית במערכת הביטחון וטען כי זו אינה מוכנה כראוי. כדי לבנות ולטפח מערכת מהימנה אנו נדרשים מעל לכול לעצב תרבות ארגונית כזו שמאמצת ניגודים וקונפליקטים ומעודדת את האנשים בה לדון במקורות פוטנציאליים לכישלון, כמו גם פתיחות והקשבה לדעות של מומחים מחוצה לה. מערכות המתפקדות בעצימות גבוהה בתנאים בלתי אפשריים חייבות לפתח ולטפח באופן קבוע רמת מודעות גבוהה (מה שניתן, לטעמי, לכנות קשב עמוק) שתאפשר זיהוי וביאור מדויק של אותות חלשים.

הבעיה שבהגדרת הבעיה

האסון מעורר לא רק שאלות במישור המודיעין, אלא גם בפן האסטרטגי. ניתן להתווכח על גישה כזו או אחרת ואף על הדיון הקונספטואלי בשאלה מהי אסטרטגיה ומהי לא. אני מגביל את הדיון כאן לסוגיית יסוד אחת באסטרטגיה והיא הצורך בהגדרת הבעיה באופן בהיר. זה נשמע קל, אך מניסיוני המקצועי אני יכול לומר שזה אתגר לא פחות מורכב.

לא פעם אנו נוטים להגדיר את הבעיה שלנו במונחים קונקרטיים שלהם נראות גבוהה (כי פשוט קל לנו תפיסתית לעשות כן) כמו "הבעיה שלנו היא שולי הרווח הנשחקים" או לעניין דנא "בעיית עזה", "בעיית החמאס והג'יהאד האסלאמי", ו"בעיית חיזבאללה". אלה סוגיות חשובות, אך האם הן באמת הבעיה? ואם כן, מהי המשמעות של הגדרה כמו "בעיית עזה". בראייה היסטורית יותר, מאז כניסתו לשלטון בעזה, לא מעט קובעי מדיניות ואחרים הגדירו את הבעיה במונחים של "כיצד לחיות עם שלטון חמאס בעזה", ומכך גם נגזרו החלטותיהם ופעילותם.

איני מנסה להציע הגדרה, אלא לעודד את כולנו לחזור ליסודות האסטרטגיה, והראשון שבהם הוא הגדרת הבעיה שבעטיה נוכל לנסח אסטרטגיה קוהרנטית ולהתאים את הפעולות הטקטיות. הקושי בהגדרת הבעיה נובע בעיקרו משני מרכיבים: עיוורון או חוסר רצון לעסוק בתהליך.

עיוורון יכול, לדוגמה, לנבוע מאי־התייחסות מתאימה למטרות הבסיס של ארגוני חמאס, ג'יהאד ודומיהם או מאי־הכרה ואף זלזול במודעות, במוטיבציה וביכולות שלהם (אמירות כמו זו של חבר כנסת לשעבר ב-10 אוגוסט 2018, "ארגון טרור קיקיוני מכתיב למדינת ישראל הגדולה והחזקה מתי תהיה הפסקת אש ומתי לא", הן דוגמה לכך).

 פרופ' אברהם כרמלי / צילום: ר. גלברד

חוסר רצון לעסוק בהגדרת הבעיה נובע מהבנה כי זו מחייבת ניסוח תוכנית אסטרטגית ורצף פעולות עקבי למימושה. אנו לא פעם מנסים לדחות את הבעיה באמצעות עמעומה, שכן הבהרתה תחייב מחויבות לנתיב פעולה זה או אחר.

רשימה זו קצרה מלכלול את מגוון הסוגיות שנכון לדון בהם והיא הוגבלה לשני היבטים מרכזיים, אך אני מקווה שיהיה בה לעורר מחשבה ודיון בקרב קובעי המדיניות בהווה ובעתיד למען בניית מערכת ארגונית מדינתית מהימנה.