האם אפשר להתגונן מבלי לשנוא?

קל לאבד את אהדת העולם, קל מאוד. הנוסחה הפשוטה: השילו נא את מחלצות הקורבן וצאו למלחמה. דעת הקהל הלא־מלומדת תמיד העדיפה קורבנות. כמובן, העדפותיה לא הצילו את הקורבנות, אבל הנחילו להם מקום בלבם של המתבוננים.

● "רוב ערביי ישראל בשוק מהזוועות, אבל הם מפחדים להתבטא"
● "בשמונה בבוקר ביום שבת, שעה בלבד אחרי שהכול התחיל, כבר היו לי אלף בתים מארחים"

ביקורו ההיסטורי של הנשיא ביידן, ביקורו הצפוי של מאקרון, ביקוריהם של שרי חוץ הם ביטוי מובהק של אהדה פוליטית. אבל ישראל מאבדת הבנה ואהדה בדעת הקהל.

ארגון אחד, המנסה לעשות נפשות לעניינה של ישראל בבריטניה, צייץ צילום של הפגנת הענק לטובת הפלסטינים בלונדון בשבת שעברה לצד צילום של כיכר ריקה, לסמל את ההפגנה שלא התקיימה לטובת ישראל.

מדוע הכיכר הייתה ריקה? אולי מסיבה פרוזאית: רושם הזוועה התפוגג במרוצת שבוע, שבו שר הביטחון של ישראל חזר והבטיח לעזה שהיא תמות ברעב ובצמא. התקשורת הבריטית, שהקיפה את ישראל באהבה וברחמים ב-48 השעות הראשונות, התחילה לתאר את מעשי ישראל כ"מצור בסגנון ימי הביניים".

"עכשיו עם ישראל מדבר"

ישראל כמובן אינה זקוקה לרחמים, היא זקוקה לטילים. אבל רחמים, במובן של אמפתיה אנושית, יכולים לעזור. מה חבל שגנרלים ישראלים מכל הרמות נוטים לחספוס לשוני, שבדרך כלל אינו מועיל למוניטין של ארצם כל אימת שהוא מתורגם ללשונות זרות.

כתבתי כאן יותר מפעם אחת על הסכנות לשמה הטוב של ישראל ולמעמדה המדיני, הנובעות מתרגום מכני של מפקדיה ושל מדינאיה: מ"לשבור להם את העצמות" של רבין על הילדים מיידי האבנים באינתיפאדה הראשונה ב-1988 ועד איומו של מתן וילנאי להנחית "שואה" על עזה ב-2008. יש משהו מצער בהתפתחותה של הרטוריקה העברית המודרנית; היא מעוטת ניואנסים, היא נוטה להפרזות.

אפשר אולי לייחס את הנטייה הזאת לצירוף של פולמוסי חכמים בישיבות מזרח אירופה, לרטוריקה הציונית, לתעמולתם של מהפכנים יהודיים לא־ציוניים, לסגנון הפמפלטי של הכתיבה הפוליטית בימי העלייה השנייה, שבה התהוותה במידה רבה העברית שאנחנו מדברים וכותבים. יהיו אשר יהיו מקורות הנטייה, היא כללית וסוחפת.

חשבתי שכבר צפיתי בכל אובדן עשתונות ובכל הרמת קול בטלוויזיה הישראלית, אבל ביום ראשון האחרון הועמדתי על טעותי בכאן 11. יאיר אנסבכר, "חוקר צבא וביטחון, מומחה למיליציות צבאיות", שהופיע במדיו, השתיק בגסות את מראייניו. "עכשיו עם ישראל מדבר", הוא גער בהם. אין זה מן הנמנע שהחוקר אנסבכר רשם תקדים בהיסטוריה של תקשורת ההמונים.

מדהימה היא המהירות שבה כל הגה ישראלי מוטרף מתורגם לאנגלית, ואל נכון גם ללשונות אחרות, וזוכה לתפוצה ויראלית. אני צופה בנוער הגבעות מרקד ומזמר "עזה תהיה בית קברות" בחשבון הטוויטר של משפיען ימני קיצוני אנטי־ישראלי בארה"ב (הווידיאו עצמו הוא מ-2015, אבל מי שם לב). ישראלי, שחגג את צימאונה של עזה בשתייה מופגנת מכוס מים עולה על גדותיה, זכה בחיי נצח באתר אנטי־ישראלי של רשת טלוויזיה טורקית בינלאומית ובחשבון הטוויטר של תעמלן קומוניסטי סיני.

הישראלי הפופולרי ביותר של כל עויני הרשת הוא כמובן יואב גלנט. הוא מספק סחורה רצויה, כשהוא מבטיח "להשמיד כל דבר בעזה". שוב, הבעיה היא שכך ישראלים מתבטאים. כשהם אומרים "לשבור את העצמות", "שואה", "להשמיד" הם אינם מתכוונים להרג המוני או לרצח עם. הם רק מדברים בלשון הקסרקטין של נעוריהם. הם אינם מביאים בחשבון איך היא תישמע או תתורגם.

למר גלנט יש רקורד מוכח של כובד פה וכובד לשון. בנאום בכנסת במאי 2022 הוא איים על האזרחים הערבים של ישראל בנכבה חדשה. חכו, חכו, הוא אמר, כאשר הליכוד יחזור לשלטון הוא יראה לכם (פרפרזה, לא ציטוט).

אני חושש למר גלנט. אני חושש שהוא סולל את דרכו אל בית הדין הבינלאומי בהאג, אל המושב שעליו ישבו מנהיגי סרביה ובוסניה. לפעמים נדמה לי שהוא מנסח במו ידיו טיוטה לכתב אישום נגדו, אולי נגד ממשלת ישראל כולה.

"עוללים של העם האכזרי"

אבל אם את חוסר החן של ניסוחי גלנט אפשר לייחס לקשיי ההבעה של דוברי עברית מודרנית, קצת קשה לתת אותם טעמים בשורה של אנשים, הראויים לפי דעתי להיחשב לשדולת הג'נוסייד הישראלית.

● מאמר ב'המבשר': "בעת הנחתת האש על האויב האכזר, אסור לחשוב לרגע על עוללים ויונקים של העם האכזרי. בדומה למה שנצטווינו בתורה על שבעה העמים 'לא תחיה כל נשמה'".

● מאמר ב'שבע': "אלה האויבים שלנו, עמלק בן דורנו, שאנו מצווים לזכור ולא לשכוח את שעשה לנו ולמחות את זכרו מתחת השמים. לא פחות".

● מאיר בן שבת בגלובס: "הפעולה הישראלית צריכה להפוך את התקפת הפתע של חמאס לנכבה של עזה".

● האלוף במילואים יוסי פלד בגלי ישראל: "להיות נחושים ואכזריים", "הפעם אין שום דבר הומניטרי".

● אלברט גבאי, עורך המקומון 'דין וחשבון' בשדרות, בערוץ 11 (לא ציטוט ישיר): אין מקום לרחם על ילדי עזה. כשריחמנו עליהם הם גדלו ובאו לרצוח את ילדינו.

בצרפת המשטרה מפזרת הפגנות לטובת חמאס. אולי הגיע הזמן שמשטרת ישראל תתחיל לפזר הפגנות לטובת ג'נוסייד. מפני שאם ממשלת ישראל לא תתייצב נגד הסטייה הזאת, סופה שהיא תכתים את כל ישראל.

האם אפשר לכבוש את עזה בלי להרוג חפים מפשע? לרוע המזל אי אפשר, והצורך לבער את חמאס מובן וחד־משמעי. האם אפשר ללוות את ייסורי עזה בהרכנת ראש ובהבעת צער, לא בשמחה לאיד? אני חושב שאפשר לנסות.