נאס דיילי בחר צד והוא לא לבד: "כשיש אירוע ברמת היטלר אתה לא יכול להיות ניטרלי"

ב־9 באוקטובר, יומיים בלבד לאחר האירועים המזעזעים שפתחו את מלחמת חרבות ברזל, פרסם נוסייר יאסין, בלוגר ישראלי־ערבי, פוסט בדף הפייסבוק שלו: "כבר תקופה ארוכה שאני מתקשה עם הזהות שלי - ילד פלסטיני שנולד בתוך ישראל. החלטתי לערבב את השניים ולקרוא לעצמי פלסטיני-ישראלי. חשבתי שהביטוי הזה שיקף את מי שאני. קודם פלסטיני. ואז ישראלי. אבל אחרי האירועים האחרונים התחלתי לחשוב והבנתי שאם יפלשו ככה שוב לישראל, כולנו נהיה בסכנה. חשוב לי להבהיר שאיני רוצה לחיות תחת שלטון פלסטיני. זה אומר שלמרות שאיני יהודי, יש לי רק בית אחד: ישראל... פלסטין גם צריכה להתקיים כמדינה עצמאית, ואני מקווה שהמדינה הזאת תשגשג, אבל היא אינה ביתי. על כן מהיום והלאה אני רואה עצמי כישראלי-פלסטיני. קודם ישראלי. ואז פלסטיני".

● "קיבוץ בארי עוד יהיה מקום פורח שיאיר את העוטף ואת המדינה כולה"
● הצוללת | "מה שלא הבנו, הוא שחמאס יכול להיות קיצוני ופרגמטי בעת ובעונה אחת"

בימי שגרה מפרסם יאסין קטעי וידאו קצרים, קלילים ומשעשעים לרוב ברשתות החברתיות תחת המותג Nas Daily הפופולרי, שנהנה מיותר ממיליון עוקבים. כעת הוא משתמש בפלטפורמה שבנה לטובת העברת מסרים פרו-ישראלים, פרו-אחדות.

וזה לא מובן מאליו. הזהות של ערביי ישראל גם כך מורכבת ממגוון מעגלים - מהלאומיות הערבית הפלסטינית לדת האסלאם לחיי היומיום שלהם כאזרחי המדינה היהודית. ברגעי משבר הפער הזה רק מתחדד.

לרוב, במערכות לחימה ועימותים קודמים, התייצבו ערביי ישראל לצד העם הפלסטיני באופן מובהק. כך היה בעת המהומות בישראל בראשית 2021 סביב הכוונה לפנות את שכונת שייח' ג'ראח ובמבצע שומר חומות, כאשר אלפי פורעים מקרב ערביי ישראל חוללו מהומות אלימות וונדליזם ברחבי הארץ.

 הבלוגר Nas Daily: ''היו מיעוט שכתבו לי לא לבחור צד, אבל כשיש איום אמיתי לקיום המדינה, הניטרליות נדחקת הצידה'' / צילום: מתוך יוטיוב

אך הפעם מדובר באירוע מסוג אחר, וגם תגובת רוב הציבור הערבי-ישראלי היא אחרת. מחקר שערכו נמרוד ניר ממכון אגם וד"ר מוחמד חלאילה בקרב הציבור הערבי מלמד כי רוב מוחץ של הציבור הערבי בישראל מתנגד למתקפת הפתע של חמאס, תומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ואף מעוניין לסייע לנפגעים. הממצאים מלמדים על נקודת תפנית בעמדות הציבור הערבי, שבסבבי הלחימה הקודמים הביע תמיכה וסולידריות עם הצד הפלסטיני. מהמחקר עולה כי כמעט 80% מערביי ישראל מתנגדים למתקפת חמאס ו־85% מהם מתנגדים לחטיפת אזרחים. 66% מהנשאלים השיבו כי לישראל יש זכות להגן על עצמה, לעומת 6% בלבד שטענו כי אין לה.

עבור יאסין הפעם כלל לא הייתה התלבטות לצד מי עליו להתייצב. "זה 9/11 של ישראל, לצערנו הרב. כש־9/11 קרה, מוסלמים אמריקאים היו Americans first, אז כעת אני ישראלי קודם", הוא אומר לגלובס.

"כשיש אירוע ברמת היטלר, אי אפשר להיות ניטרלי"

בעקבות הפרסומים הללו זכה יאסין לחיבוק עוטף בקרב יהודי ישראל והעולם. "90% מהתגובות היו חיוביות. הייתי בשוק מכמה רעב היה בקרב הישראלים היהודים לפרטנרים. היו מיעוט של מגיבים שכתבו לי 'אל תבחר צד', אבל זה היה מיעוט. בסוף, כשיש איום אמיתי לקיום המדינה, הניטרליות נדחקת הצידה. כשיש אירוע ברמת היטלר אתה לא יכול להיות ניטרלי".

יאסין היה בין הראשונים שנעמדו לצד ישראל, אבל הוא לא לבד. עוד ועוד דמויות בולטות בחברה הערבית בישראל יצאו נגד המתקפה הקשה, בהם גם העיתונאית והשחקנית לוסי אהריש. "לכל מי ששואל אותי ומקלל ומגדף למה אני לא מגיבה, זה למה", כתבה ברשת בצירוף תמונה של בעלה צחי הלוי לבוש במדים, עם בנם. "האהוב היקר לי מכול יצא להגן על המדינה, ואין מנוחה. הלב מרוסק למראות הזוועה והטבח שביצעו חיות ותתי־אדם בחפים מפשע. אין מחילה, אין סליחה, אין הבנה".

בימים האחרונים אף פורסמה עדותה של תושבת עוטף עזה שסיפרה כי אהריש סייעה לכמה מהתושבים שם לצאת מהתופת, לאחר שהזעיקה את החבר'ה מהצוות של הלוי, ציידה אותם במיקום האזרחים ועמדה איתם בקשר. "מלאכית ושמה לוסי אהריש", כתבה אותה תושבת. אהריש גם צילמה סרטון הסברה באנגלית שפונה לעולם, ולאורך כל ימי הלחימה היא מהווה מערך הסברה של אישה אחת.

"הרגשתי בושה עמוקה שזה יצא מהעם שלי"

אבל לא רק הסלבס מעזים להתבטא נגד חמאס. חמישה ימים אל תוך הלחימה פורסם גם פוסט בידי לואי חאג', ערבי תושב עכו ופעיל חברתי בעיר, איש הייטק שעוסק ברכש של חברות לחו"ל. "עם חשיפת ממדי הזוועות הסדיסטיות הבלתי נתפסות אני מבקש שלא יהיה לכם ספק. אני מבקש שיהיה ברור לכם ולעולם כולו שאנו מתייצבים כאחיכם, כבני אדם וכאזרחי המדינה לצדכם... זו חובתנו הבנאלית והמתבקשת, המוסרית והאנושית, להביע שאט נפש. קול רם נזעק נגד פשעים בלתי נתפסים.

 לואי חאג', איש הייטק. ''קולנו יהיה חד וברור - מול זוועות אין דילמות'' / צילום: פרטי

"קולנו יהיה חד וברור, לא מתנצל, לא מהוסס, לא מגומגם, בלי אבל, בלי סימטריה. מול זוועות, אין דילמות!", כתב בפוסט.

המונולוג של חאג' זכה ליותר מ־3,000 שיתופים, תורגם בידי גולשים לאנגלית, ומפקד בצה"ל אף כתב לו שהקריא אותו לחיילים שלו. "התרגשתי עד דמעות כשהוא כתב לי את זה, אבל בעיניי עשיתי את מה שכל בר־אנוש היה צריך לעשות", אומר חאג' לגלובס. "כשראיתי את המאורעות חשתי שאני לא יכול לנשום. הזוועות היו מעבר לתפיסה. הייתי בשוק כמו כולם.

"הרגשתי בושה עמוקה שזה יצא מהעם שלי, חשתי צורך להתנצל. אלה אנשים שאמורים להיות השותפים שלי. זה קשר שרציתי באותו רגע לפרום ולנתק את עצמי לגמרי ממפלצות האדם האלה".

אני מדברת עם חאג' רגע לפני שהוא נכנס לניחום אבלים בבית של חבר יהודי שקבר את בתו החיילת. "באתי לחבק אותו, לחזק ולומר לו סליחה. כערבים בישראל אף פעם לא קל לנו, גם כשחייל נהרג וגם כשפלסטיני נהרג. הדואליות הזאת תמיד נמצאת".

אתה לא פוחד לתמוך בישראל באופן גלוי?
"האם בעיתות של זוועה קולוסאלית אנחנו כבני אדם יכולים לשבת מהצד? מאז ומתמיד אמרתי את הדברים כהווייתם ואני לא חושש מהתגובות, אבל בסביבה שלי יש הרבה חברים ערבים שהם באותה דעה כמוני ולא כולם יכולים לפרסם את זה. ערבי־ישראלי שמתבטא כמו שהתבטאתי לוקח סיכון".

המיעוט הקיצוני מנסה להרים ראש

הסיכון שעליו מדבר חאג' הוא לא תיאורטי. בימי הלחימה נרשמו מקרים שבהם ערבים־ישראלים שהביעו תמיכה בישראל, הותקפו בידי אלמונים. כך, יום אחרי שפעיל ההסברה הערבי־ישראלי ומנכ"ל עמותת ביחד - ערבים זה לזה, יוסף חדאד, פרסם פוסט משבח לבית עסק למכירת אופניים בטייבה שתרם עשרות זוגות אופניים לתושבי הדרום - הוצת המקום.

חדאד, שמפרסם בכל יום פוסטים תומכים בתושבי העוטף ובקורבנות הישראלים, התייחס לכך בעמוד הפייסבוק שלו: "חלאות אדם! מאז יום שבת הארור לערביי ישראל עם הקול השפוי יש רצון עז להיות חלק בלתי נפרד מהמאמץ האזרחי. בדיוק מזה מפחדים המיעוט הקיצוני.

"אם רק הייתם יודעים כמה פעמים בעלי עסק בישראל ניגשים אליי ואומרים לי, 'יוסף אתה אומר את מה שאנחנו חושבים אבל אין לנו את האומץ להגיד בקול רם'. הציבור הערבי היום מגויס לעזור ולתמוך. הבעיה שיש את המיעוט הקיצוני שיש לו משמעות וכוח יתר, והוא מאיים על כולם".

 יוסף חדאד / צילום: איל יצהר

חדאד בטוח שבתחילת הלחימה הקיצוניים הללו בחברה הערבית הבינו שכדאי להם להוריד פרופיל, אבל עם חלוף הימים הם מתחילים להרים את הראש. "בהתחלה נוצר מצב שהמיעוט הקיצוני הזה הבין שהוא חייב לשתוק כדי לא לחטוף, אבל מה יקרה בעוד שבוע־שבועיים כשנתרחק מ־7 באוקטובר? הכול תלוי במשטרה".

ואכן, כוחות המשטרה והפרקליטות עובדים על זה סביב השעון. פרקליטות המדינה אישרה בימים האחרונים למשטרת ישראל לפתוח בחקירה בעשרות מקרים של פרסום דברי תמיכה ושבח למעשי הטרור של חמאס מצד תושבי ישראל. עד כה היא חקרה כמעט 100 חשודים, וחלקם כבר הובאו להארכות מעצר.

לדברי חדאד, מדובר במיעוט קיצוני שאינו משקף את רוב הציבור הערבי במדינה. "רוב ערביי ישראל בשוק מהזוועות שהם ראו. אני בטוח במיליון אחוז שאני מדבר על מיעוט קיצוני, אבל לא כולם יכולים לבטא את קולם בפומבי. ביום שבת בערב קיבלתי כמה שיחות מאנשים שבעבר קיללו אותי ועכשיו הם אמרו לי 'נפל האסימון'. לא מעט גם שלחו לי סרטונים שלהם שבהם הם מגנים את המעשים של חמאס, אבל אחרי הסיפור של העסק ששרפו בטייבה, רובם ביקשו שלא אפרסם אותם".

המחקר של נמרוד ניר ממכון אגם וד"ר מוחמד חלאילה בקרב הציבור הערבי התייחס גם לפחד הזה - 55% מהנשאלים בסקר השיבו כי הם חוששים "במידה רבה" לביטחונם האישי. לכן רובם שותקים. "כל ערבי־ישראלי שדיברתי איתו מסכים שמה שנעשה לא יכול לקרות, אבל צריך להבין שמאוד קשה לערבי להשמיע את קולו", מסביר יאסין.

עם זאת, לדבריו, גם בשתיקה הזאת יש אמירה. "העובדה שאין כיום הרבה קולות שתומכים בחמאס מקרב ערביי ישראל מבשרת טובות. כולם זוכרים איך לפני שנתיים בתקופה של שייח ג'ראח כולם היו ברחובות. השתיקה של ערביי ישראל היא הדבר הכי טוב שאפשר לבקש היום".

אחמד אבו אלעם, חבר הנהלת קבוצת הכדורגל באום אל־פחם ויו"ר הוועדה לקידום הכדורגל בפריפריה בחברה הערבית, בטוח גם הוא שהאיפוק והשתיקה היום של רוב הציבור הערבי הם מסר חשוב. "מהרגע הראשון הגבתי לאירועים והוצאתי גינוי למעשי החמאס. אני לא מפחד להגיב. צריך לומר שאפו ענק לחברה הערבית, שגם שומרת על איפוק וגם לא יוצאת כמו פעמים אחרות לרחובות. למרות שמנסים להדליק את האש, אין הסלמה בתוך הגבולות".

 אחמד אבו אלעם, יו''ר הוועדה לקידום הכדורגל בפריפריה בחברה הערבית. ''צריך לומר שאפו ענק לחברה הערבית, ששומרת על איפוק'' / צילום: באדיבות מועדון הפועל אום אל פחם

"אני רוצה שיהודים ישראלים יפסיקו להיות כל כך חשדנים כלפינו כל הזמן", אומר יאסין. "כשהזמנים נהיים באמת קשים אנחנו אתכם, אנחנו חלק מהמדינה, אנחנו רוצים להיות חלק מהמדינה. תנו בנו אמון".

"אנחנו בין שני פטישים לשני סדנים"

זה נשמע כמעט אוטופי, יהודים וערבים צועדים יחד מאוחדים נגד החמאס. אך תמונת המצב, כרגיל, הרבה יותר מורכבת. לצד תמיכה בחמאס שעולה בקרב מיעוט בקיצוני בחברה הערבית, ישראלים רבים מפחדים היום מפני הצטרפות של ערביי ישראל למתקפה. הדבר גם גורר תגובות גזעניות כשבקבוצות הוואטסאפ השכונת יות עולות הודעות כמו "למה עדיין יש עובדים ערבים בבנייה פה בשכונה?".

נראה כי הסובלנות כלפי החברה הערבית לא בשיאה כיום. כך למשל קרה למוחמד דראושה, פעיל חברתי ומנהל אסטרטגיה במרכז לחברה משותפת גבעת חביבה. בן דודו של דרואשה עבד כפרמדיק במסיבה ברעים, ומאז נעלמו עקבותיו. בהמשך התגלה כי הוא נרצח. כשדרואשה פנה לקבוצת חברים יהודים בוואטסאפ בבקשת עזרה, הוא גילה שלא כולם מוכנים לשמוע שיש גם כאב ערבי.

"אני חבר בקבוצה שעוסקת בחינוך לשלום, ושיתפתי פוסטר שעשינו במשפחה שכתוב בו שאנחנו עדיין מחפשים מידע על בן דוד שלי. קיבלתי ארבע תגובות של חברים שכותבים 'משתתפים בכאב שלכם', וכל השאר היו תגובות של 'למה מדברים פה על הכאב של הערבים?'. התחיל ויכוח עם אמירות לא נעימות. החברים שלי לקבוצה לא יכלו להכיל את הסיטואציה שבה יש כאב חוץ מהכאב היהודי.

 דראושה. בן דודו עבד כפרמדיק במסיבה ברעים ונרצח / צילום: ח'אולה דראושה

"אנחנו בין שני פטישים לשני סדנים: מצד אחד, מרגישים חובה לגלות את האמונה האמיתית שאנחנו בעד הקמת מדינה פלסטינית, מצד שני מחזיקים בזהות האזרחית, החברתית והכלכלית הישראלית שדורשת מאיתנו גם הזדהות. המרחב הישראלי לא נוח ומזמין עבור ערביי ישראל כרגע וגם לא המרחב הפלסטיני. בשניהם מצפים להזדהות טוטאלית עם נרטיבים שיש לנו ויכוח איתם".

דראושה מוסיף כי בשעה שערביי ישראל לא יתמכו במעשים שביצע החמאס באזרחים, הם גם אינם יכולים להישאר אדישים לכאב של האזרחים בעזה. "מצפים שלא נדבר על הכאב של האימהות שאיבדו 300 ילדים בעזה. גם אם יש הצדקה לכמות הכאב של האזרחים הפלסטינים, אנחנו רואים שרוב הנפגעים הם אזרחים ואנשים בלתי מעורבים. אז כפי שהצד האנושי שלנו מאוד מובהק כשאנחנו נגד פגיעה בחפים מפשע, ישראלים אנחנו גם נגד פגיעה בחפים מפשע פלסטינים".

לשנות תפיסות שגויות ולהגיע לשיח בגישה נכונה

המציאות הזאת לא חדשה, הקונפליקט בין הזהויות לא חדש, אבל נראה שהאירועים האחרונים הביאו את החברה הישראלית לנקודת קיצון. ועדיין, חדאד מרגיש אופטימי. "אני לא רוצה לתת לקיצוניים בשני הצדדים לנצח", הוא אומר ומספר סיפור שמפיח תקווה.

"בשבוע שעבר, כשישבתי בסלון בבית בתל אביב, שמעתי צעקות מבחוץ - 'אף אחד פה לא ידבר בערבית'. ירדתי לבדוק מה קורה והבן אדם אמר לי 'רצחו את החבר הכי טוב שלי בטבח, ואני רואה את הבן זונה מדבר פה בערבית'. אז לקחתי אותו לצד ואמרתי לו 'אני שירתי בגולני, אני נכה צה"ל ואיבדתי חברים במלחמת לבנון השנייה'. הוא בא לחבק אותי ואמר 'אח שלי, אני אוהב אותך'. אמרתי לו 'חכה, לא סיימתי להציג את עצמי. אני ערבי'. הוא היה בשוק".

אותו בחור הסביר שהוא לא גזען אבל החבר שלו נרצח והוא לא מסוגל להכיל את זה, אז חדאד ביקש ממנו דבר אחד: "אל תכליל. סיפרתי לו שלפני שירדתי למטה הכנתי פוסט לפייסבוק על יוסף אלזיאדנה, בדואי מרהט, שהציל יותר מ־30 יהודים מהטבח. השמעתי לו את ההקלטה שלו אומר: 'אני ישראלי והיו שם ישראלים ואם אני יכול לעזור להם למה שאני לא אעזור להם'. אני משמיע לו את ההקלטה והבנאדם מתחיל לבכות".

באותו רגע הוא הלך לאותו ערבי וביקש סליחה. השניים לחצו ידיים והתחבקו. "זה מראה איזה כוח יש לנו, בני האדם, לשנות תפיסות שגויות ולהגיע לשיח בגישה נכונה. זה מה שאני רוצה לעשות פה. זה מה שכולנו צריכים לעשות בישראל".