"בשמונה בבוקר ביום שבת, כבר היו לי אלף בתים מארחים"

אישי: בן 46, נשוי ללילך + 4, גרים ברמות השבים
מקצועי:  מייסד עמותת שניר, מנכ"ל ובעלי חברת שיווק הנדל"ן שניר ושותף בחברה לפיתוח והתחדשות עירונית

ילדות ומשפחה: נולדתי ברמת גן בדירה קטנה בדמי מפתח בפינוי-בינוי. הסלון היה מתחלף כל ערב לחדר שינה, והמטבח היה באמצע החדר שלי ושל אחותי לירון. מיום לידתי אבא הבטיח לנו שיהיה לנו בית חדש, זה לקח 24 שנה.

● יואב קרני, פרשנות | האם אפשר להתגונן מבלי לשנוא?
● "רוב ערביי ישראל בשוק מהזוועות, אבל הם מפחדים להתבטא"

צבא וצו 8: התחלתי את השירות בקורס טיס, ונפלתי. סיימתי כקצין כוח אדם ומפקד מדור קורסים בבקו"ם. בצו 8 הנוכחי אני קצין אכ"א, שמודיע למשפחות החטופים האזרחיים את הבשורה המרה. התגייסתי כבר ביום ראשון שלאחר מתקפת הפתע. בפעם הראשונה שעמדתי מול משפחה לא יצאו לי מילים מהפה. אין הודעה קשה מזו.

לימודים וקריירה: למדתי לתואר ראשון ושני במנהל עסקים, עם התמחות במימון, באוניברסיטת רייכמן. ב-2001 התחלתי את העבודה הראשונה שלי, טלפן ועוזר מכירות בקבוצת גינדי. הייתי שם עשר שנים וסיימתי כסמנכ"ל פיתוח עסקי של הקבוצה. זו משפחה מדהימה שעשתה בשבילי המון. לאחר שעזבתי שם הקמתי את חברת שניר - בית לשיווק נדל"ן, ונכנסתי כשותף לחברה להתחדשות עירונית, שמייצגת דיירים בפינוי-בינוי.

עמותת שניר: ב-2010 גם ייסדתי את עמותת שניר במסגרת החברה, העוסקת בסיוע לשכבות החלשות ולמשפחות במצוקה להיחלץ ממצבים כספיים ומשפטיים בעייתיים. היא מה שמאזן אותי, היא היוגה שלי, היא מנעה את משבר גיל ה־40 שלי.

התחלנו כ-70 אנשי נדל"ן אבל מאז זה רק הלך וגדל. עד השבוע שעבר היו לנו 5,000 מתנדבים, עכשיו יש לנו יותר מ-15 אלף שמתופעלים סביב השעון במסגרת המצב. יש לנו מרכז לוגיסטי עצום בשיתוף קניון הזהב בראשון לציון, קבוצה לשינוע ואירוח משפחות שפונו מעוטף עזה, קו שיחות לקשישים, קבוצה לטיפול באנשים במצוקה נפשית, קבוצה לשינוע של ציוד ואוכל לחיילים ומערך שמגייס תרומות מיהודים בחו"ל.

חרבות ברזל: ב-7:15 ביום שבת, פחות משעה אחרי שנסגרתי עם משפחתי בממ"ד, פנתה אליי חברת הכנסת לשעבר נירה שפק שגרה באזור העוטף, אמרה שקורה שם משהו לא רגיל ושצריך להתחיל להקים מערך שיסייע לפנות משפחות למרכז הארץ. פתחתי קבוצת וואטסאפ של בתים מארחים, שהתמלאה ביותר מ-1,000 משפחות בתוך פחות משעה. בשלב זה כבר הבנתי שאנחנו באירוע בסדר גודל אחר וגייסתי לעמותה את העובדים שלי בחברת הנדל"ן. ממילא אף אחד לא קונה עכשיו דירות.

המדינה לא נמצאת בשוטף, כך שידעתי שהיא לא תהיה גם בחירום. בכל השיחות שערכתי בקבוצות השונות עם המתנדבים שלנו, אמרתי שאנחנו המדינה כרגע, שהרלוונטיות היחידה שלה בעיניי היא במתן פתרונות כספיים.

סולידריות: האירוע הפתיע אותנו מאוד ברמה הצבאית, אבל לא ברמת ההתגייסות האזרחית. מבחינה זו ידעתי שזה בדיוק מה שיקרה. אף עם אחר לא יכול לפתוח 1,100 בתים מארחים בתוך 45 דקות. אם הייתי ממשיך לפרסם את הקבוצה הייתי מגיע בקלות ל־3,400 בתים בפחות משעתיים.

זה לא נגמר: זו לא חוכמה להיות חזקים בשבוע הראשון של המלחמה, עם האנרגיות הגבוהות מכל כיוון. לאט-לאט אנשים מתעייפים, וצריך לדעת להמשיך לעבוד גם אחרי שהמלחמה תיגמר. אצלנו בעמותה קרסו 18 מנהלים עד עכשיו, הם נשברו כשהבינו שזה מאמץ מתמשך.

גם מבחינת רוח ההתנדבות. התקשר אליי חבר שמארח 150 משפחות מהעוטף בקיבוץ חצבה. פתאום אחרי שבוע נגמר להם האוכל, הם רוקנו את הסופרים בערבה ושם לא מחדשים מלאי בכל יום. בימים הראשונים תמיד יש התלהבות גדולה, אבל אחר כך בא השלב שבו צריך להתמודד עם המציאות.

מימון: העמותה מקבלת הרבה תרומות מיהודים מחו"ל, והעובדה שיש בה כל כך הרבה נדל"ניסטים כנראה עוזרת. מעולם לא היה חסר לנו כסף.

בית: אשתי אמרה לי בתחילת השבוע שאני לא ישן ולא נמצא איתה ועם הילדים כמעט מתחילת המלחמה. אני מנסה לאזן את זה, אבל מקבל כיום כ-300 הודעות לוואטסאפ הפרטי בשעה.

אופטימיות: המדינה כמעט התפרקה מבפנים בשנה האחרונה, אבל עכשיו אני בטוח שננצח ונתקן. אני הרבה יותר אופטימי עכשיו מאשר הייתי לפני המלחמה.