המומחה שמציג: התוכנית שתמנע מצה״ל הסתבכות בבוץ העזתי

הכותב הוא מנכ"ל האוצר לשעבר, ויושב ראש בנק לאומי

מבצע "חרבות ברזל", או בשמו העממי "מלחמת עזה", נועד להרוס את התשתית הצבאית של החמאס והג'יהאד האיסלמי, ושאר הארגונים הקטנים שהיו שותפים לפגיעה בישראל, ששיאה הייתה התנפלות הפתע הרצחנית על היישובים הישראליים בנגב המערבי ועל בסיסי צה"ל. זו גבתה מחיר כבד מישראל - 1,400 נרצחים והרוגים, 250 חטופים, פצועים רבים והרס של יישובים.

● החוקר שמסביר - כך השתבש השלב השני בתוכנית של חמאס
● ראיון  | האלוף שבטוח שעל ישראל להיכנס קרקעית לעזה למרות הלחצים

לישראל לא נותרה ברירה אלא לצאת למלחמה כוללת בעזה, ולמגר את התשתית הצבאית והשלטונית של החמאס. צה"ל נמצא במוטיבציה גבוהה, והציבור, כמעט על כל חלקיו, תומך במלחמה בנחישות, כדי לממש את יעדי הממשלה. החוסן הלאומי וההתנדבות האדירה שהתגלו במהלך המערכה הם מרכיב חשוב ביכולת הביטחונית הלאומית.

בין השאלות שעומדות על הפרק עולה גם סוגיית השליטה בעזה עם סיום המלחמה וחיסול היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. כיצד מבטיחים שישראל לא תסתבך בבוץ העזתי, ולא תישאר שם זמן ארוך, כפי שהיה בלבנון שאחרי מלחמת לבנון הראשונה (18 שנה)?

כמה חלופות אפשרויות לשלטון חדש ברצועה

בנושא זה אסור שיהיה ואקום. הפעולה מכוונת כנגד ארגון טרור נפשע, שהפך את תושבי עזה למגן אנושי, אבל המלחמה אינה עם תושבי הרצועה. בתום המלחמה תידרש אסטרטגיית יציאה, שבמרכזה תעמוד יצירת שלטון חדש אחראי, שישלוט וינהל ממשל אזרחי לטובת האזרחים. בנושא זה ישן כמה חלופות אפשרויות.

1 אפשרות ראשונה היא שישראל וצה"ל ישלטו על עזה, ויהיו אחראים על הרצועה ועל תושביה, כפי שהיה בשנים 1967-1994. זהו פתרון יקר כלכלית וצבאית. על פי הסכם אוסלו, הרשות הפלסטינית לקחה את האחריות על עזה בשנת 1994. החמאס השתלט עליה ב-2007, סילק את הרשות ולקח את השלטון. מאז הפכה עזה לגורם עוין, שחייב את צה"ל לצאת לסדרת מבצעים צבאיים, שהשיגו רגיעה לתקופות קצרות.

האפשרות לחזור ולשלוט על עזה אינה מקובלת על מרבית תושבי ישראל. ישראל רצתה להימנע מלשלוט על האוכלוסייה ברצועה. ההתנתקות מעזה ב-2005 הובלה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, שעסק בקידום התנחלויות, והגיע למסקנה שאין לישראל מה לחפש בעזה.

ההתנתקות זכתה לאמון מצד רוב האוכלוסייה הישראלית, מהטעם שאין לישראל את הכוח לשלוט על אוכלוסייה פלסטינית כה גדולה, ורצועת עזה אינה חלק משום פתרון מדיני עתידי שבשליטת ישראל. היו מתנגדים להתנתקות, ובמיוחד לפינוי היישובים הישראליים שמנו כ-8,000 איש ואישה. גם כיום יש תומכים לחזרה לעזה מקרב תומכי ארץ ישראל השלמה, הרוצים לספח שטחים בכל מצב, מבלי לקבל כל אפשרות לפתרון מדיני שאינו סיפוח שטחים כולל עזה.

2 אפשרות שנייה היא כניסת מצרים, שהחזיקה באזור בשנים 1948-1967. המצרים אינם רוצים לחזור ולהיות אחראים על 2.1 מיליון פלסטינים. יש להם צרות כלכליות רבות בבית, הכרוכות בטיפול ביותר מ-100 מיליון מצרים הנמצאים במצב כלכלי קשה.

המצרים חרדים גם מכניסת פלסטינים לסיני. סיסי התבטא בנחישות ובאיום כי דחיפת עזתים לסיני תגרור תגובה מצרית חריפה. לסיסי יש גם שיקול פוליטי, מעבר לשיקול הכלכלי: החשש שתומכי החמאס יתחברו לאחים המוסלמים, האופוזיציה לממשלתו.

3 אפשרות שלישית היא לתת את השליטה בעזה לכוח רב-לאומי, בחסות האו"ם, או בחסות בינלאומית אחרת, המורכב ממדינות ערביות ומוסלמיות וממדינות מחוץ לאזור. אפשרות זו נראית קלושה. עם זאת, מדינות ערב העשירות צריכות להשתלב בפתרון הכלכלי של "היום שאחרי", במימון נדיב שנדרש לשיקום עזה ופיתוחה.

אחרי ההתנתקות נרתמה הקהילה הבינלאומית באמצעות הקוורטט לפעילות כלכלית לטובת עזה, עם מינוי שליח מיוחד, ג'ים וולפנסון, לשעבר נשיא הבנק העולמי, שגייס משאבים לרצועה. פעילותו לא צלחה, וגם לא זו של השליח שבא אחריו, טוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה. החמאס פעל נגד יוזמות אלו, טיפח את כוחו הצבאי, ולא דאג לתושבים.

4 אפשרות רביעית היא העברת השליטה לרשות הפלסטינית. אבו מאזן מעוניין מטעמים לאומיים להחזיר את עזה לידי הרשות, שנותקה משם בשנת 2007, עת החמאס השתלט על עזה וגירש והרג רבים מאנשי הפת"ח שניהלו את עזה בשם הרשות. קיים ספק לגבי כושרה של הרשות להיות גורם שלטוני חזק ויעיל. יש להניח שאבו מאזן ידרוש שיעמידו לרשותו משאבים כספיים לשיקום עזה ההרוסה, ואופק מדיני.

ארה"ב תפעל לחזרת הרשות בסיוע בינלאומי

ארה"ב, שמגלה עניין רב במתרחש בעזה, מעוניינת ביציבות אזורית ובשמירת הביטחון באזור של מדינות ידידותיות, כמו סעודיה, איחוד האמירויות, מצרים וירדן, והיא תפעל לפתרון שיתבסס על חזרת הרשות וסיוע בינלאומי רחב. הרשות זקוקה למטרייה בינלאומית בראשות ארה"ב, עם האיחוד האירופי ובשותפות מדינות ערב, כדי להוביל את שיקום עזה ולבנות שלטון אזרחי יעיל. חלופת הרשות הפלסטינית נראית כמקובלת ביותר על הקהילה הבינלאומית ועל מדינות הסדר אברהם, כולל סעודיה, השותפה בציר האנטי-איראני.

חיסול שלטון החמאס ופעילותו הצבאית לא יאיין את ההשפעה הדתית אידיאולוגית שלו על תושבי הרצועה. אוהדי החמאס האידיאולוגיים-דתיים יאתגרו כל שלטון. ישראל מעוניינת שבכל פתרון, עזה תהיה מפורזת ללא מיליציות חמושות, ועם פיקוח אפקטיבי צבאי ישראלי על הכניסה והיציאה. כל איום צבאי יחייב את ישראל לפעול, ומהר. נוכחות צבאית ישראלית נועדה להבטיח שההסדרים שייווצרו בתום המלחמה יתקיימו, ובמיוחד למנוע את קימום יכולות החמאס ודומיו לקדם סדר יום רצחני.

סוגיה שצריכה להיבחן היא האם ישראל צריכה להתנתק לחלוטין מעזה מבחינה כלכלית, או לפתוח את הסגר (בדרגות שונות) שהוטל עליה מ-2007? הסוגיה הזו תלויה בחלקה ביכולות של המשטר והממשל שיוקמו בעזה. הדבר יהיה קשור גם לפתרונות רחבים יותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל ברור כי יש להבטיח שהכספים שיזרמו לרצועה לא ישמשו לפעילות טרור.

בניית "אסטרטגיית יציאה" ודיון על גורל רצועת עזה צריכים להיעשות כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה. עיצוב הארכיטקטורה החדשה מחייב זמן, חשיבה ויכולת דיפלומטית וכלכלית רבה. ישראל אינה יכולה להתחמק מלחשוב על היום שאחרי, תוך כדי המערכה. בהירות בנוגע למציאות הרצויה ביום שאחרי תקדם בצורה אפקטיבית גם את מטרות המלחמה ואת הפתרון הרצוי לעתיד, ותסייע לישראל לגייס את ארה"ב ואת הקהילה הבינלאומית להמשך תמיכתן בעיצוב הסדר האזורי העתידי.