כשישראל חדלה להיות ארץ הבחירה

עמוקים הם שורשי האיבה לישראל באקדמיה האמריקאית, בשמאל הרדיקלי, בין "אנשים של צבע" (people of color), עמוקים הרבה יותר מחמאס, למען האמת עשרות שנים לפניו.

● פרשנות | המנהיגים שמחכים: 2,250 שנות המתנה, ויכוחים ועיכובים בדרך אל המלחמה 
● פרשנות | תקציב המלחמה של ג'ו ביידן: להציל את אוקראינה, לעזור לישראל, לבלום את סין 
● פרשנות | המלחמה בחמאס מוציאה את האוויר מיחסי ישראל עם אמריקה הלטינית 

אף כי האיבה הזאת פיתחה במרוצת השנים תכונות אנטישמיות, לפעמים באופן מפורש, אין לה מכנה משותף עם האנטישמיות האירופית הלבנה הקלאסית. זו האמריקאית יונקת דווקא ממקורות אינטלקטואליים ופוליטיים שחורים. אפשר שנסיבות הולדתה מצריכות ניתוח קליני ופתולוגי, אבל גם מצדיקות הכאה על חטא. מוטב להכיר שלפחות במידה חלקית האיבה הזאת התעוררה בגלל שגיאות היסטוריות של ישראל.

ישראלים ויהודים לא היטיבו להתמודד איתה, ועכשיו מתעורר החשש שהתפשטותה תואץ, ותהפוך למאכולת אש. היא מעמידה בסכנה את מה שסוקרי דעת קהל באמריקה קוראים "התמיכה הדו-מפלגתית בישראל".

אהבת ושנאת בולדווין

בשמאל האמריקאי היו תמיד אלמנטים אנטי-ציוניים, שנבעו בייחוד מיהודים: פעילים במפלגה הקומוניסטית וסוציאליסטים מזרח־אירופיים (הבונד והיידישיסטים) וליברלים חסידי התמזגות (לא בהכרח התבוללות) בחברה האמריקאית.

לכך נוספה האיבה כלפי ישראל, שנבטה באינטליגציה השחורה בשנות השישים. זה היה מכאיב במיוחד מפני שלא מעטים מן השונאים היו 20 שנה קודם אוהבים; חסידים רומנטיים נלהבים של המפעל הציוני. בולט בהם היה הסופר השחור הגדול ג'יימס בולדווין. אהבתו הביאה אותו אפילו לשקול הגירה לישראל. במאבק העצמאות שלה ובניצחונה, על רקע השואה, הוא מצא השראה לשחורי אמריקה.

כאשר הגיע לבסוף לביקור בארץ, רק ב-1961, הורעפה עליו חיבה מופלגת. "ישראל אוהבת אותי, ואני אוהב אותה", הוא כתב. אבל הביקור התארך, והכניס ספקות בלבו. הוא פגש ערבים, הוא פגש את יהודי ארצות המזרח, והוא התחיל לתהות מי בעצם שווי-הערך של שחורי אמריקה המדוכאים.

ספקותיו החדשים התמזגו עם ספקות ישנים יותר כלפי היהודים באמריקה, בייחוד בעלי בתים וסוחרים בניו יורק, שהואשמו בניצול כלכלי של עניי העיר. עוד לפני שהתחיל לדבר ולכתוב בגנות ישראל, הוא ירה בליסטראות ביהודים ההם. "האדם השחור הוא אנטישמי מפני שהוא אנטי־לבן, כתב בניו יורק טיימס באפריל 1967. בולדווין התחיל לתאר את יהודי אמריקה כחלק ממערך חברתי מדכא של 'עליונות לבנה'.

טינתו ליהודי ניו יורק פסחה כמובן על העורכים היהודיים בבתי ההוצאה ובכתבי העת שאפשרו את עלייתו. היא הקלה עליו את המעבר מקילוסה של המדינה הציונית לשלילתה.

מלחמת ששת הימים היתה מאורע מפתח בתהליך ההתרחקות וההתנערות, הן אצל בולדווין והן אצל שורה ארוכה של פעילים ושל אינטלקטואלים שחורים. המשוואה התהפכה בן לילה, ישראל הייתה בעיניהם לשלוחה אימפריאליסטית, והפלסטינים נעשו בני דמותם של השחורים המדוכאים.

כל זה קרה בסמיכות זמנים לניצחון הגדול, אם גם החלקי, של התנועה לשיווי זכויות האזרח באמריקה, באמצע שנות השישים. מספר גדול מאוד של פעילים יהודים, כולל אנשי דת, השתתפו בתנועה ההיא, אפילו נרצחו בידי גזענים לבנים. לאחר ש"צעדו עם ד"ר קינג על הגשר לסֶלְמַה" (רמז לאחד האקטים המפורסמים ביותר של המאבק לשיווי זכויות במדינת אלבמה) היה נדמה ליהודים שברית דמים נכרתה ביניהם ובין השחורים. שותפויות פוליטיות אמנם קמו והאריכו ימים. אבל היהודים נדהמו לגלות שהברית הזאת פסחה על חלקים ניכרים של הציבור השחור.

ברטוריקה השחורה הרדיקלית, שהתפשטה אל השמאל הלא־שחור, ישראל הפכה לבשר מבשרו של האימפריאליזם, של הקולוניאליזם ושל הניאו־קולוניאליזם. בשנות השבעים הסיווגים האלה התחזקו, כאשר התחיל להתברר היקף הברית הצבאית שישראל כרתה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. זיהויה של ישראל עם האפרטהייד לא היה עוד פעלול רטורי. הוא נעשה תיאור עובדתי, שישראל הכחישה עד שלא יכלה עוד להכחיש.

אין כמובן צורך להסביר את המרירות שעוררו קשרי ישראל עם משטר, המיוסד לא רק על אידיאולוגיה של עליונות גזעית, אלא אפילו על תיאולוגיה שייחסה את אפליית השחורים לרצון האל.

"תפקידם בסחר העבדים"

אחר כך התפתחו גם סטיות פתולוגיות, כמו מקרה מפורסם של פרופסור ידוע ללימודים שחורים באוניברסיטה העירונית של ניו יורק, שכתב והרצה על "תפקידם המרכזי של היהודים בסחר העבדים". באותו הזמן גם עלה לגדולה המטיף המוסלמי השחור לואי פאראקאן, מטובי הנואמים באמריקה בדור האחרון, שדרשותיו היו שזורות במוטיבים אנטישמיים גלויים.

ב-1979 התחולל מאורע מכונן, שגיאה טראגית, כאשר לחץ יהודי וישראלי הביא את הנשיא ג'ימי קרטר לפטר את שגרירו באו"ם, אנדרו יאנג, מפני שניהל שיחה לא־מאושרת עם נציג אש"ף באו"ם. ארה"ב עדיין לא הכירה באש"ף. יאנג היה השחור הבכיר ביותר בממשל, ממנהיגי התנועה לשיווי זכויות האזרח. מנהיגי דת שחורים הזדעזעו, ומשלחת שלהם יצאה לביירות לפגוש את יאסר ערפאת.

אני פוסח על מאורעות נוספים לטובת המסקנה: בתוך דור אחד ישראל איבדה את הילתה הרומנטית, והפכה למוקצה מחמת מיאוס בין רדיקלים אמריקאים. הנחת העבודהֿ הייתה שעניין לנו בשוליים מרוחקים. השוליים האלה עומדים עכשיו בסימן התרחבות מואצת.

אנחנו נמצאים בזמן מהפכני. העולם שהכרנו בדור האחרון תלוי על בלימה, בכל מובן שהוא וכמעט בכל מקום. מלחמת חמאס בישראל מאיימת עכשיו על הסטטוס קוו העולמי וגם על מעמדה של ישראל. באמריקה מתחדש תהליך של התנערות מישראל שעוררה מלחמת ששת הימים. היכונו־נא, בלב כבד, לשחיקה הגדולה.