מדעי השנאה: ישראלים באוניברסיטאות עילית משרטטים את קו השבר במלחמה

לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר ישראלים מצאו עצמם תחת מתקפה גם בעולם האקדמי. סטודנטים ומרצים הביעו תמיכה בעזה ובפלסטינים ולא הזכירו את הקורבנות בישראל, והאוניברסיטאות עצמן התבטאו באופן רפה והביעו צער על אובדן החיים באופן כללי, אך לא גינו בחריפות אמירות התומכות בטרור. ככל שהימים התקדמו והקורבנות הצטברו גם בצד העזתי, האירועים הפכו סוערים יותר, עם הפגנות תמיכה בחמאס ברחבי הקמפוסים האמריקאים, כולל שריפת דגלי ישראל ואיומים באלימות ובריונות רשת כלפי סטודנטים ישראלים ויהודים.

● "בנינו את חמאס בעצמנו, אבל הוא גדל להיות מוטציה של דאעש"
● "אם יתעורר צורך חיוני אל על תפעיל את כל צי המטוסים שלה בשבת" 
● "הורדנו את הכפפות": סיור הזוועות שאנחנו חייבים לעולם 

באוניברסיטאות העילית הרווארד ו־NYU, למשל, כמה ארגוני סטודנטים טענו מיד כי המתקפה "כולה באשמת ישראל"; באוניברסיטת מישיגן קבוצות סטודנטים הצהירו כי הם "מחמיאים לפלסטינים בעזה על שנלחמו בקולוניאליזם הישראלי בסדר גודל שלא נראה בעבר"; ומרצים במישיגן חתמו על מסמך שמצטער על "אובדן החיים משני הצדדים, שהוא תוצאה של האפרטהייד היומיומי כלפי פלסטינים בתוך ישראל ובשטחים הכבושים".

שלושה ימים לאחר הטבח הוציאה נשיאת הרווארד מכתב שפחות או יותר איזן בין הצדדים ורק ליבה את הסערה. ראשי האוניברסיטה העברית יצאו נגדה ותורמים בולטים זעמו ומשכו מיליוני דולרים. כך למשל, בתיה ועידן עופר הודיעו כי הם מתפטרים מחבר המנהלים של בית הספר לממשל של הרווארד ולסלי וקסנר הודיע כי קרן וקסנר מפסיקה לתרום למוסד לאחר שותפות של 35 שנה. הלחץ גבר גם באוניברסיטאות אחרות, רונאלד לאודר לדוגמה איים בעצירת התרומות לאוניברסיטת פנסילבניה אם לא תעשה יותר כדי להילחם באנטישמיות.

באוניברסיטת קולומביה פרופ' ג'וזף מסעד, חבר סגל ממוצא ירדני, אמר ב־8 באוקטובר כי הוא חש "אושר והתפעמות" אל מול התמונות המעידות על "הצלחת המאבק הפלסטיני". כשהופעל לחץ על האוניברסיטה לסלקו, מרצים אחרים נרתמו להגן עליו, בשם חופש הביטוי. שי דוידאי, פרופ' לפסיכולוגיה חברתית בקולומביה (שעלה לכותרות לפני כמה חודשים בישראל לאחר שנפצע על ידי המשטרה בהפגנה זמן קצר לאחר שרה"מ נתניהו טופל במחלקת קוצבי הלב שאותה ייסדו הוריו), יצא בעקבות הצהרה זו ואחרות בחריפות נגד האוניברסיטה: "לכולם יש מקום בטוח בקולומביה, לכולם חוץ מיהודים". הוא מתאר כי: "מריעים לגופות של תינוקות וסבתות חטופות, וזה מה שהאוניברסיטה תומכת בו כ'זכות הדיבור'. אבל אם אתם תומכים בטרור, אף ילד באף אוניברסיטה לא בטוח".

שיחות עם חוקרים ישראלים באקדמיה האמריקאית והאירופית, חושפות כי כבר כמה שנים הם חשים כי הליברליזם העולמי פנה נגדם. הוא הכניס את ישראל לתבנית מוכנה בתוך פוליטיקת הזהויות. מתוכה יצאה תפיסה פשטנית וקשיחה של הסכסוך, שיש לה רק מעט קשר למה באמת קורה במזרח התיכון, והרבה מאוד קשר לפוליטיקה מקומית במדינות, במוסדות או באגודות הסטודנטים הספציפיות שמהן היא נובעת. גם אנשי שמאל שלא נרתעים מביקורת על ישראל או מן הפוליטיקה הליברלית בכללותה, אומרים היום - יש לנו בעיה. כמדענים בחו"ל, ולישראל כמדינה שתלויה באקדמיה החזקה שלה.

"מרגיש יותר בטוח תחת הטילים בארץ"

נ', סטודנטית לדוקטורט באוניברסיטה בריטית, מספרת: "מיד לאחר הטבח הזמינו אותנו לקבוצת תמיכה לפלסטינים וישראלים ביחד. מה? אתם לא מבינים את ההבדל בין קבוצת תמיכה לקבוצת דיון?

"ואז התחילו השיחות המרגיזות עם השמאלנים האירופים. בעוד אני עמוק בתוך האבל, הם רוצים לנהל איתי דיון אינטלקטואלי לגבי צדקת הצדדים, כאילו שעבורם כל זה תחביב. ועל הרקע הזה הרגשתי שדווקא הפלסטינים, הם מבינים אותי יותר. לפחות הם מבינים שכל זה אמיתי. אני מכירה פלסטינים או בדואים שגם להם נפגעו חברים. יש להם קונפליקט זהויות, וזה מורכב בצורה שאירופאי לא יכול להבין".

קורי שדמה, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת מרילנד בבולטימור, היא בת משפחה של אחת החטופות. היא מספרת כי קיבלה תגובות אוהדות בעיקר, ואף התגייסות לעזרה, אבל: "יש אנשים שיודעים שחמותי נחטפה, ולא אומרים כלום, ואלה אנשים שאני אוהבת. שחשבתי שאני אוהבת? יכול להיות שכל הזמן הזה, הם בעצם שפטו אותי לרעה על כך שאני ישראלית. יכול להיות שהם אפילו לא מצטערים שקרו לי דברים איומים?".

פרופ' בוריס רודינסקי, מרצה ותיק ומוערך מאוניברסיטת ברקלי, מתאר מצב דומה: "עשרות קולגות שלי יודעים שאני בארץ, ואף אחד לא כתב לשאול לשלומי, רק היהודים והסינים. כל אחד בברקלי ששבר רגל מקבל יותר איחולים. התגובה לאירועים בברקלי היא הרבה יותר גרועה ממה שמישהו יכול לדמיין". אגב, גם רודינסקי מספר שכמה קולגות פלסטינים, לא תושבי ארה"ב, איתם עבד בעבר על פרויקט משותף, הם ששאלו אותו מה שלומו.

 אוניברסיטת ברקלי. ''כל אחד פה ששבר רגל מקבל יותר איחולים'' / צילום: Shutterstock

ד"ר מיטל פלג־מזרחי נמצאת בפוסט דוקטורט במרכז לכלכלה באוניברסיטת ייל, וחוקרת רגולציה סביבתית בתחום האופנה: "מיד אחרי האירועים קיבלנו הזמנה להפגנה חגיגית לרגל 'הצלחת המאבק הפלסטיני'. כשפנינו לאוניברסיטה כדי שתעצור את זה, הם אמרו שהם רוצים לאפשר את כל הקולות. אפילו גינוי לא קיבלנו, והרי הם מגנים אמירות הרבה פחות חריפות על ציבורים אחרים.

"ב־12 באוקטובר חל יום קולומבוס, שנועד בעבר לחגוג את 'גילוי' אמריקה. פלג־מזרחי מספרת כי "היום הזה הוסב במקומות נוספים להיקרא 'יום האנשים הילידיים', במקום או במקביל לחגיגות קולומבוס, ואחת המרצות במחלקה להיסטוריה אמריקאית, אמרה 'זהו יום מצוין לתמוך במאבק האלים של הפלסטינים, ואנחנו נמשיך עד הניצחון', בעיניי זה מתיר את דמנו".

 מיטל פלג מזרחי / צילום: גדעון ברומברג

גם אותה הקולגות לא שאלו לשלומה. "חוץ ממזכירת החוג, שהציעה לי קפה וחיבוק. אחרי כמה ימים ניגש אליי בשקט סטודנט בחוג שלי, בן 20 וקצת, יהודי, ואמר 'אני מצטער שלא ניגשתי קודם. יש משהו שאני יכול לעשות?'. אמרתי לו 'תעזור לי לספר את הסיפור כמו שהוא', והוא אמר לי 'אבל זה עניין של נרטיב'".

פרופ' דניאל לוין, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת אלבמה, ארה"ב, מציין כי דווקא הקולגות שלו היו יחסית אמפתיים למצבו, ולדבריו ההבדל קשור בכך שהפוליטיקה הפנימית באוניברסיטה בדרום ארה"ב היא שונה. "אין באוניברסיטה שלנו תגמול על פרפורמנס פרו־פלסטיני מסוג זה", הוא אומר.

 דניאל לוין / צילום: University of Alabama

איך הרגשתם באוניברסיטאות לפני האירועים הקשים האחרונים?
רודינסקי: "עוד לפני האירועים הללו הרגשתי פחות בטוח פיזית באוניברסיטת ברקלי מאשר תחת הטילים בגבעתיים. כולם יודעים שאני יהודי, ותמיד היו עם זה בעיות".

פלג־מזרחי: "לא הרגשתי אנטישמיות, אבל בהחלט הרגשתי חיבור בין שמאל ופרוגרסיביות לבין תמיכה אוטומטית בפלסטין, ולעומת זאת חוסר הבחנה בין עזה לרשות, בין העם הפלסטיני לבין חמאס. יש איזו שהיא ציפייה מאנשים מאוניברסיטת ייל או קולומביה שכשהם מביעים דעה, הם יכירו קודם את הסיטואציה לעומק. וזה לא קורה.

"הייתי בכנס בו מרצה סיפרה איך שוטרים מניו יורק נשלחים לישראל כדי להתאמן על פלסטינים ואז להרביץ לשחורים בניו יורק. ניגשתי אליה בסוף ההרצאה לומר לה שאלה שטויות, ולשאול - אילו ראיות יש לה לקונספירציה הזו? היא אמרה לי שהדרישה לראיות היא חוצפה ושאם אני רוצה לערער על ה'נרטיב' שלה, עלי להביא את הראיות בעצמי, דחפה איזה Go Educate Yourself ולא נתנה לי לסיים את המשפט. למי אכפת, הרי אני הלבנה הפריבילגית".

בישראל פלג־מזרחי היא אקטיביסטית בשמאל המזרחי. "עזבי, את הסיפור הזה הם לא מבינים בכלל", היא אומרת. "זה מאוד קשה לי כי הפרוגרס והשמאל זה הבית שלי. אני הייתי סרבנית מצפון, והם בכלל לא מבינים באיזה קיצון זה שם אותי בארץ. אבל מבחינתם אם אני ישראלית אז כל דבר חוץ מהצהרה על הרצון לאיין את מדינת ישראל, מיד שם אותי במחנה החשוד, ולא שווה הקשבה בכלל. וכך הקצה של השמאל כאן הצליח לעשות סיבוב שלם ולהגיע למקום שתומך בהרג אזרחים".

צבי אבינר-ופני, עד לאחרונה יועצו המדיני של הנשיא הרצוג ואיש משרד החוץ במשך יותר מ-30 שנה, אומר כי: "באופן כללי הפוליטיקה האמריקאית עברה הקצנה. מצד אחד יש לנו את טראמפ, מצד שני ישנה תרבות הווק (woke) הקיצונית מאוד. הרשתות החברתיות תרמו לכך ללא ספק. אם בעבר בקונגרס היו שומעים ומחשיבים בעיקר את דעתו של מי שמנוסה יותר, היום פוליטיקאים צעירים יכולים להקפיץ את הנראות שלהם דרך הטוויטר על ידי מסרים קיצוניים ולא מורכבים. ממילא בתרבות האמריקאית המורכבות היא לא בדיוק ערך. כך נוצר מצב שבו יטיחו בישראלי ממוצא מרוקאי שהוא לבן פריבילגי, למרות שהוא ליטרלי יליד אפריקה".

הישראלים מרגישים פתאום רצון לדחות את כל המחנה הליברלי?
שדמה: "אני מקפידה להמשיך להיות אדם ליברלי ואינקלוסיבי, כי זה מה שראוי בעיני, אבל היה נחמד לקבל את אותו היחס בחזרה".

פלג־מזרחי: "אני עדיין ליברלית, אבל פתאום ראיתי עוד סימנים למה שקוראים 'הטרלול הפרוגרסיבי'. למשל עם כל הדגש על מגדר ועל לשונות פנייה, לא הייתה לאוניברסיטה רגישות לצרכים שלי כאישה בחופשת הלידה. כלומר, רגישים לסמלי הנשיות שלי, ולא למהות שלה. במקרה אחר שבו הזכרתי שבעולם האופנה ילדים מועסקים בתנאי עבדות, כמעט 'ביטלו' אותי כי השתמשתי במילה 'עבדות' לתיאור של כל דבר שאינו העבדות של השחורים בארה"ב. אבל הרי זו המילה, זו משמעותה, ואני מאזכרת אותה כדי להתייחס לעוולה שבאמת מתרחשת כרגע, ולא בנרטיב. אבל השיח מנצח את המהות".

אם זו הגישה של מנהיגי העתיד כלפי ישראל, יש לנו בעיה.
פלג-מזרחי: "הם אפילו מנהיגי ההווה. חברת קונגרס הדמוקרטית הצעירה אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, למשל. היא הגיעה ל'נשף המט גאלה' היוקרתי, עניין של כמה מאות אלפי דולרים לה ולפמלייתה, כשהיא לבושה בשמלה עליה היה כתוב 'למסות את העשירים'. אני מקווה שהדמוקרטים ילכו יותר לכיוון הפרגמטיקה של ביידן מאשר החצנת הזהויות המאוד תקשורתית שהיא מייצגת".

אבינר־ופני: "השאלה מה יקרה ל'דור הווק' הזה בעוד עשור זו שאלה טובה. ארה"ב נוטה לגלים ואופנות, ואחר כך להתכנסות שוב למרכז. אולי זה מה שיקרה גם כאן. לא כדאי לנו להיסחף ולומר שאם תרבות הווק פנתה נגדנו, עלינו לנתק מגע עם כל המפלגה הדמוקרטית. יש ביניהם טובי ידידינו, גם אם הם ביקורתיים כלפינו, וכמובן 70% מהיהודים מצביעים למפלגה הזו, כי היא מפלגה אינקלוסיבית והיהודים עדיין רואים את עצמם כמיעוט. לעומת זאת הרפובליקנים הם מאוד נוצרים, וחלקם בעד הפחתת מעורבות במדיניות חוץ וריכוז משאבים פנימה, כלומר הפסקת התמיכה בנו. אבל היתרון של ישראל, שבעבר מדינות רבות קינאו בנו בגללו, הוא שהתמיכה בה מגיעה משתי המפלגות.

"גם ראשי האוניברסיטאות, הם הולכים בין הטיפות אבל הם לא נגדנו בעיקרון. הם אומרים - אני לא יכול להתמודד עם כל קונפליקט לאומי שבא לידי ביטוי בקמפוס".

ישראלים, פלסטינים והבעיה הפוסט-מודרנית

העיתונאי והמשורר נדב נוימן, מחברת Sapienship של יובל נח הררי ובעל הבלוג "בדבר הדברים", כתב בפוסט בפייסבוק כי הבעיה נעוצה בפוסט מודרניזם: "אם אי אפשר להסכים על אף יסוד משותף של מציאות אובייקטיבית, אין שום דרך להגיע להסכמה על איך שני עמים שונים יכולים לחיות יחד. אם העם הפלסטיני הוא תמיד קרבן של הקולוניאליזם המערבי, לא יכולה להיות לו סוכנות (Agency) הוא תמיד הפרא האציל. אם העם היהודי הוא תמיד המדכא, מכיוון שהוא (באורח פלא) בשר מבשרו של העולם המערבי הקולוניאליסטי, הוא תמיד אחראי למעשיו של המדוכא.

"אם היגיון ומוסר הם תמיד יחסיים ותלויים ביחסי כוחות, לא ניתן לדרוש מהפלסטינים להתנהג באמות מוסר שנדרשות מהיהודים. לא ניתן לבקר אותם על היחס שלהם לנשים, ללהט"בים ובטח שאי אפשר להגיד להם איך מותר או אסור להם להתקומם נגד הכובש".

נראה כי אמריקאים ואירופאים מיפו את רעיון הקולוניאליזם על הסכסוך הישראלי פלסטיני, ולמרות שיש קווי דמיון, יש גם הרבה הבדלים. לכאורה היהודים הגיעו מאירופה, כבשו את המדינה ומסרבים לצאת. קולוניאליזם במרעו. אבל היהודים הם לא בדיוק מעצמה אירופית מבוססת. הם לא כבשו מדינה שלא הייתה להם כל זיקה אליה, ולא עשו זאת ממניעם כלכליים במטרה לנצל את משאבי הטבע ואת כוח האדם. וכמובן היהודים לא יכולים "לחזור לאירופה", שם אין מדינה שמחכה להם.

פרופ' (אמריטוס) יוסי שיין, שעמד בראש המרכז לציביליזציה יהודית באוניברסיטת ג'ורג'טאון והיה ראש בית הספר ליחב"ל ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב וגם ח"כ לשעבר, מסביר כי: "אדווארד סעיד היה המוביל של צורת החשיבה הזו שלקחה את העקרונות של הפוסט מודרניזם, ובאמצעותם מיתגה את הפלסטינים כחלק מה'אוריינט' ואת ישראל כקולוניאליזם, כהרחבה של ארה"ב במזרח התיכון. האינטלקטואלים בעולם המערבי שמחו לאמץ את הגישה הזו. כל זה מתאפשר כי ההבנה של רבים מן האקדמאים הללו את הסכסוך היא אפס. לעומת זאת הממשלות, גם האמריקאית וגם חלק מן האירופיות, לפחות בימים שאחרי הטבח התייצבו מיד לצדנו".

 פרופ' יוסי שיין / צילום: תמונה פרטית

יכול להיות שהאמריקאים והאירופאים מרגישים קצת רגשות אשמה? הם מבטאים את סלידתם מקולוניאליזם דרך התנגדות לישראל, שזה הרבה יותר קל מאשר לחזור לסיפור שבו הם הנבל הראשי.
לוין: "זה מדויק, ונאמר בעבר על ידי חוקרים רבים. מדוע השמאל האמריקאי הנאור לא מבקש לשחרר את הוואי? ובכן, יש שם בסיס צבאי אמריקאי ענק. אם מפנים את האש נגד ישראל, זה קל יותר, אין לזה מחיר".

שיין: "חוץ מניכוס של הקולוניאליזם הם החלו לנכס גם את המונח אפרטהייד. הגעתי לדרום אפריקה ושאלתי את הדרום אפריקאים - למה אתם מוכרים את המונח אפרטהייד בזול לפלסטינים? כל זה דעך קצת אחרי 9/11 כשהם הבינו שהבעיה שלהם עם העולם הערבי קצת יותר מורכבת ולא מתחילה ונגמרת בישראל. כשהגיעו הסכמי אברהם, זה הקשה עליהם עוד יותר, כי הנה ישנם מוסלמים שמוכנים לקבל את ישראל".

אבינר-ופני מתאר התפתחות דומה גם באירופה. "אחרי הפיגוע בפריז הם התחילו לגרד בראש ולשאול - מה יש להם נגד פריז? צרפת לא כבשה את פלסטין. אולי הסיפור קצת יותר מורכב מזה".

שיין: "אבל לאחרונה זה התעורר מחדש, בזכות גורמים כמו סמוטריץ' ובן גביר, שנתנו להם את הסינקים שהם היו צריכים כדי להציג אותנו בתור קולוניאליסטים גזעניים שחשים עליונים על הילידים ורוצים לא את החיים השקטים שלנו אלא את השטח. הם נתנו המון דלק לתנועת ה-BDS".

איך עשו היהודים סיבוב שלם והפכו ללבנים מדכאים, רק מאה שנה אחרי שהם דוכאו באחד האופנים האכזריים ביותר שידעה האנושות, וכשלא כל כך מזמן אפילו הפלו אותם בכניסה לאותן אוניברסיטאות?

לוין: "היהודים אינם מסומנים פיזית, והשחורים למשל חשדנים כלפי סיפור הדיכוי של היהודים כי הם רואים אותם בכל כך הרבה עמדות כוח. יהודים הם לא מיעוט בלתי מיוצג. אם כבר הם מיעוט אובר־מיוצג. מורכב להכניס את היהודים לסיפור של הדייברסיטי".

שיין: "זה תמיד היה ככה עבור היהודים. הכעס נבע מתוך בולטות יתר בתרבות, ולא מהיעדר קול. הרי היהודים מככבים בתנ"ך שכל הנוצרים מאמינים בו. לכן היהודים תמיד היו מואשמים בכוח יתר, גם תוך כדי כך שהגדירו אותם כלא-בדיוק-בני-אדם-כמונו".

אבינר-ופני אומר כי "הסטודנטים היהודים לא מאיימים כעת 'לבטל' את המרצים שמדברים נגדם, כי אין להם את הכוח של הווק, וגם כי הם לא מרגישים בטוחים, פיזית. אבל מי שכן מפעיל לחץ הם תורמים יהודים, שיש בכל האוניברסיטאות". הוא עמית בקרן וקסנר שכאמור, בעקבות התגובה המגומגמת של הרווארד ביטלה קשר ארוך שנים של פילנתרופיה לאוניברסיטה. "להרווארד תגובה כזו של תורם זה אולי לא נעים אבל לא נורא. עבור אוניברסיטאות אחרות זה יכול להיות מאוד משמעותי". אלא שגישה כזו עלולה לחזק את הסיפור על הכוח היהודי ששולט בעולם דרך הכסף.

אז איך כל זה ישפיע על העתיד על המדענים הישראלים? האם יהיה להם יותר קשה להתבלט במוסדות הבינלאומיים? ליצור את הקשרים הדרושים להתקדם וליצור אקדמיה ישראלית חזקה?
אבינר-ופני: "היום הם מתכנסים בתוך עצמם, ומחכים שהגל יעבור, ואולי זה מה שיקרה. אני רואה את הישראלי הכי מפורסם בעולם אחרי ביבי, יובל נח הררי, מתלבט לגבי המשך דרכו. הוא ישראלי. בארץ הוא חי בצד פוליטי מסוים, שלא תמיד מלקק דבש, ובעולם הוא אהוד. מצד שני, ישראל זה הבית. בעולם הוא יהיה 'ישראלי'".

"וקסנר נתן להם סטירת לחי פומבית כדי שיתעוררו"

התגובות הרפות של האוניברסיטאות להצהרות החריפות של אגודות הסטודנטים והמרצים, נתקלו כאמור בתגובת נגד של תורמים יהודים, שבעיקר איימו במשיכת תרומות.

מי שלקחו את המהלך עד הסוף הם עידן ובתיה עופר, שביטלו את חברותם בדירקטוריון ביה"ס לממשל ציבורי קנדי בהרווארד, וקרן וקסנר, שמוביל הפילנתרופ היהודי לסלי וקסנר, שהודיעה כי היא מסיימת מערכת יחסים של 35 שנים עם האוניברסיטה, שהתבטאה גם בהכשרה של צמרת הממשל בישראל בביה"ס קנדי וגם בתרומות נדיבות, מאות מיליוני שקלים, כולל בניין בקמפוס.

רענן אביטל, מנכ"ל הקרן בישראל, מסביר כי: "הקשר התחיל ב־1988. העמיתים שלנו היוו בערך 5% מתלמידי בית הספר, כ-10% מהזרים. הם יצרו קשרים מצויינים עם מנהיגי העתיד והרגישו מוערכים ואהודים. התוכנית מאוד הצדיקה את ההשקעה.

 רענן אביטל, מנכ''ל קרן וקסנר בישראל / צילום: פרטי

"בשנים האחרונות חל שינוי. תמיד הייתה ביקורת על ישראל, היו ויכוחים, אבל פתאום ראינו שלא נותנים לעמיתים שלנו להביע את דעתם בכלל, רק כי הם ישראלים". אביטל מנתח זאת בדומה למרואיינים האחרים - חיבור מוחלט של הסיפור הפלסטיני לתנועות כמו חיי שחורים נחשבים.

"אחרי המתקפה בשבת והמכתבים של ארגוני הסטודנטים, פנינו לאוניברסיטה והתחושה הייתה שהם אפילו לא עושים כאילו אכפת להם. הייתה ציפייה שיגידו שלא מקבלים תמיכה בטרור ובטבח.

"כתבנו ללסלי מה דעתנו בעניין, שכל קהילת הבוגרים זועמת, והוא קיבל החלטה אישית שלו, שאני תומך בה. זה המעשה הציוני שלו אחרי 35 שנים שבהן הציונות שלנו הייתה להכשיר את המנהיגים של ישראל. הוא הרגיש שזו הדרך לתת להם סטירת לחי פומבית כדי שיתעוררו".

הם ניסו לשנות את דעתכם?
"במפתיע לא הייתה שום תקשורת אחרי המכתב, אנחנו לא יודעים מה זה אומר. יכול להיות שהם עכשיו בניהול משבר ועוד לא החליטו מה לעשות.

"אנחנו מבחינתנו קצת כרתנו את הענף שעליו אנחנו יושבים. אנחנו ננסה לשתף פעולה עם אוניברסיטה אחרת, אבל הבעיה הזו נפוצה בכל האייבי ליג ואיננו רוצים לבחור באוניברסיטה שהיא פחות מהטופ".

יש חשש שיגידו "היהודים מנסים לנהל את העולם עם הכסף שלהם".
"אנחנו מתמודדים עם זה גם בארץ. אומרים שאנחנו שמאל קיצוני או חותרים תחת הממשלה. שטויות שלא קשורות למציאות. אפילו עכשיו אחרי המתקפה קונספירציות יש בלי סוף. ואגב, אני לא רואה גינוי ממי שהיינו מצפים ממנו לגנות. לפעמים גם להיפך. את האנטישמיות מוצאים בקיצון מימין וגם בקיצון משמאל".

בתיה עופר מסרה לגלובס כי "התאכזבנו מאוד מהתגובה של האוניברסיטה לטבח הנורא ולסבל הנורא שחווים אזרחי ישראל מאז 7.10. ראינו באוניברסיטה שותפים לדרך והתאכזבנו קשות. התגובה הראשונה של נשיאת האוניברסיטה וגם התגובות שבאו לאחר מכן היו רפות, ובהתחלה היא אף ניסתה לתת משקל זהה למעשים הברבריים של החמאס ולמלחמה בין ישראל ועזה. לא היה שום גינוי מצידה להצהרת גופי הסטודנטים שראו בישראל את האשמה היחידה במצב. התגובות הללו הבהירו לעידן ולי שהרווארד לא תומכים בישראל כנדרש בשעה הקשה ביותר שלה.

 בתיה עופר / צילום: פיליפ סנוודן

ישראל היא הבית שלנו, לעולם נראה את עצמנו קודם כל כישראלים ונתמוך באזרחי המדינה בכל דרך שרק נוכל. אני מקווה שהמהלך שלנו יסמן לתורמים נוספים, בארץ ובעולם, ללכת בדרכינו ולתרום למוסדות שמכבדים את קיומה של מדינת ישראל ואת האזרחים הישראלים״.

קראו עוד

בריתות משונות ובריתות שנשברות

אף שמתנגדי ישראל משמאל אינם רואים עצמם כאנטישמיים, הפנייה שלהם נגד ישראל יוצרת ברית משונה בינם לבין אנטישמיים קלאסיים מן הימין. שיין: "זה קצת מזכיר את האופן שבו במאה הקודמת, נכבשו האינטלקטואלים באקדמיה האמריקאית על ידי האידיאולוגיה הנאצית. הם נתנו גושפנקה לפאשיזם בעקבות בעיות אמיתיות שזיהו בדמוקרטיה שלהם, ותנועות אידיאולוגיות נראו להם אוטופיות. תורת הגזע נראתה להם מדעית. לאינטלקטואלים רבים אין סבלנות לתהליכים ליברליים".

אבל הברית האולי מוזרה יותר, היא בין הישראלים הבורחים מן השמאל המתלהם או הביקורתי, לזרועות אותם אנטישמיים בדיוק.

לוין: "יש פה איזושהי אנטישמיות חדשה, שנולדה מתוך הימין הישראלי, בגלל בעלי הברית שהוא בחר, כדי שיהיו 'ההפך מהשמאל'. נניח, נתניהו יצא באופן חריף מאוד נגד ג'ורג' סורוס, שהוא ניצול שואה, ובנו יאיר מעלה קריקטורות של סורוס עם סמליות אנטישמית בוטה, שגורמת לאתר של ניאו נאצים להגיד 'בנו של ראש ממשלת ישראל הוא אח. נתניהו מתקרב פוליטית לפולנים, ומוכן בעבור זה לכבס את חלקם של הפולנים בשואה".

עיתונאית ישראלית אמרה שלהלבין אנטישמיים זו 'מסורת ישראלית' ו'יש בזה משהו חינני'.
"תמיד היו בעם היהודי גורמים שתפקידם היה לתווך בינינו לבין אינטרסים זמניים של אנשים שהם לכאורה נגדנו. מדינת ישראל הייתה אמורה לגאול אותנו מזה. אבל אם למען הישרדותה של ישראל כמדינה היא מחזקת יחסיה עם אנטישמיים, אז אין לך ברירה אלא לשאול אם בעבור ההישרדות של מדינת ישראל, היא לא התחילה לחתור נגד האינטרסים של העם היהודי".

רגע, אז מה אנחנו בישראל אם לא העם היהודי?
לוין: "אולי בעיני יהודים מסוימים מדינת ישראל היא כרגע הבעיה של העם היהודי, לא הפתרון שלו".

שיין מתקומם נגד הגישה הזאת: "אני מכיר את היהודים האוניברסליסטיים האלה, שרוצים להיות המוסר היהודי הבינלאומי, אפילו במחיר ויתור על ישראל, ואפילו על זהות העם היהודי. אבל אלה השוליים".

זו גזירת גורל? או שאפשר להחזיר את איחוד האינטרסים?
לוין: "בטח לא אחדש אם אומר שזו לא באמת בעיית הסברה. זו בעיה מהותית שנובעת מכך שיש ביקורת לגיטימית על ישראל. נגיד זאת במפורש: הכיבוש. נכון, האמריקאים לא מבינים את המורכבות של המזרח התיכון. נכון, הם שוכחים שהם בעצמם נלחמו באפגניסטן ובעיראק ולא יודעים אם הם נלחמו נגד סונים או שיעים, פרסים או ערבים, וזה מרגיש לאינטלקטואלים הישראלים מאוד לא הוגן שהם אובססיביים דווקא אלינו. אבל בסופו של דבר יש באמת אלפי הרוגים בעזה כל כמה שנים כבר עשרות שנים, כולל השבוע, כולל אזרחים, כולל מאות ילדים. לא יעזור לנו 'להסביר' להם, עד שלא תיפתר הבעיה המהותית".

***גילוי מלא: בעקבות התגובה הרפה של אוניברסיטת הרווארד לאירועי הזוועה שהתרחשו ב-7 באוקטובר והיעדר הגינוי המפורש והברור לפעולות אנטישמיות בקמפוס, גלובס מפסיק בשלב זה את שיתוף הפעולה עם מגזין הניהול של האוניברסיטה - HBR.