בכיר בשב"כ לשעבר: "אף אחד לא שאל מהו הגיבוי ליום שבו הטכנולוגיה תקרוס"

חומת ברלין הוקמה ב־1961 כגדר רגילה כדי להקשות על תושבי גרמניה המזרחית לברוח אל החופש שבמערב העיר. בסוף שנות השבעים הדור הרביעי שלה כבר כלל גדר התרעה חשמלית באורך 127 ק"מ, רצועת קרקע הבנויה ממסמרי מתכת חדים, שורת מגדלי שמירה צפופים, דרך פטרולים, דרך טשטוש, כלבים, תעלות עמוקות למניעת מעבר כלי רכב ושתי שכבות של חומות בטון. "הגדר הייתה די חלשה בתחילה, אז הוחלט להעמיד שומרים כל כמה מטרים על גבי החומה", אומר לגלובס ד"ר אבנר ברנע, בכיר בשב"כ לשעבר וכיום מרצה במחלקה למדעי המידע באוניברסיטת בר אילן. "אבל עד שלא מיקשו את האזור לא ממש הצליחו למנוע מעבר של מסיגי גבול. אלה פתרונות לואו־טק שעשו את כל ההבדל. איש בשלטונות לא לקח סיכון ולא נתלה בטכנולוגיות מתקדמות".

● גיוס החרדים לצה"ל: נקודת מפנה או רק צו השעה? 
● "אם המשפחות יאשרו, צריך להראות את וידאו הזוועות לכל העולם"  

הגדר שהפרידה עד 7 באוקטובר בין רצועת עזה לישראל הושלמה 60 שנה לאחר שהחלה בניית חומת ברלין, בדצמבר 2021. היא נועדה להגן מפני סכנה ביטחונית גדולה, אלא שבפועל הייתה רזה ממנה בהרבה. הגדר כמעט לא הייתה מאוישת בחיילים ונסמכה בעיקר על חיישנים מעל ומתחת לפני הקרקע, מצלמות תצפית וסיורים ממונעים. ודאי שלא הייתה ממוקשת.

 עזתים חוצים את הגדר ב-7 באוקטובר. פשוט הביאו טרקטור / צילום: Reuters, Hani Alshaer

לאחר שבמבצע צוק איתן ב-2014 התברר כי כוחות חמאס הצליחו לחדור ליישובי עוטף עזה בכמה נקודות באמצעות מנהרות תת־קרקעיות, ב־2016 הוחלט על בניית קו הגנה שהתמקד באיום זה שכונה "המכשול" ויחליף את הגדר הקיימת. בחלקו העילי התבסס המכשול בעיקר על גדר בשם "שעון החול", שהוכיחה את עצמה רק בעצירת מסתננים בגבול ישראל־מצרים - אותה גדר שהתלהב ממנה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וביקש לשכפלה לגבול הדרומי של ארה"ב. עלות "המכשול" הייתה 3.5 מיליארד שקל, רובה המוחלט על החלק התת-קרקעי. היא הוצגה כפרויקט הייטקי וכהישג טכנולוגי כביר שיהיה שכבת הגנה נוספת מהאיום העזתי, לצד כיפת ברזל. במשרד הביטחון התגאו ש"כמות הבטון שהושקעה בה מספיקה לסלילת כביש מישראל לבולגריה וכמות הברזל והפלדה שוות ערך למוט ברזל כמו מכאן ועד אוסטרליה". עוד טענו שם כי היא תשולב בפרויקט "גבול חכם וקטלני", שנוסה אז בגבולה הצפוני של הרצועה, וכלל על פי משרד הביטחון רובוטים ניידים ורחפנים צבאיים לביצוע משימות הגנה מבלי לסכן חיי חיילים.

במועד השלמת הגדר התייחס בנימין נתניהו, אז באופוזיציה, בעיקר לפן התת־קרקעי ואמר כי "בכל פעם שמחבלי חמאס ניסו לחדור באמצעות מנהרות ליישובי העוטף הם הושמדו מתחת לקרקע. המכשול התת־קרקעי סביב הרצועה כבר הציל חיים רבים". שר הביטחון דאז בני גנץ אמר: "'המכשול', שהוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון, מציב קיר ברזל, סנסורים ובטון בינו לבין תושבי הדרום. הוא מעניק תחושת ביטחון אישי שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך ולצמוח".

"הקונספציה מאחורי בניית הגדר העילית קשורה למלחמת לבנון השנייה, אז חיזבאללה חצו גדר גבוהה עם סולם", אומר יהושע קליסקי, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS. "זה היה תרחיש הייחוס. לא הייתה מחשבה שישתמשו כאן בכלי רכב מעופפים כדי לחצות אותה או שיגיעו עם רכב הנדסי ופשוט יפרצו אותה".

אשליית העליונות

בבוקר שבת 7 באוקטובר התברר חלקה העילי של הגדר כפריך לחלוטין, כמו גם תפיסת ההגנה שסבבה אותו. באמצעות רחפנים הניתנים לרכישה בקלות באינטרנט השבית חמאס את כל המצלמות המעבירות תמונה לתצפיתניות בזמן אמת ואת עמדות מערכת "רואה יורה", מקלעים המופעלים מרחוק בידיהן. בקו השני ניצבו בלוני התצפית, אלא שכל השלושה נפלו והפסיקו לפעול בשבועות שלפני המתקפה מסיבות לא ידועות, ותיקונם נדחה ל"אחרי החגים".

 תצפיתנית במשמרת. חמאס השבית את המצלמות / צילום: דובר צה''ל

גם מערך הלוחמה ברחפנים, המסוגל לנטרל את מעופם באמצעות אותות רדיו, ומערך רחפני התקיפה, שנודע בלוחמה בבלוני הנפץ, לא עבדו מסיבות לא ידועות - ועשרות רחפני חמאס פעלו ללא הפרעה. מערכת היירוט בלייזר של צה"ל "מגן אור", שפותחה בין היתר לצרכים כאלה, טרם נכנסה לפעילות מבצעית לאחר שנות פיתוח רבות. כל אלה אפשרו למחבלי חמאס להגיע בזריזות לבסיסי צה"ל בעוטף, ושם להשבית את מערכות התקשוב כדי לנטרל את היכולת להזעיק תגבורת ומבלי לעורר חשד רב בקריה.

 מערכת יירוט בלייזר נגד בלונים עמוסי חומרי נפץ. עדיין לא פעילה / צילום: Associated Press, Tsafrir Abayov;

מעל לכול ריחפה תחושת הביטחון בטכנולוגיה וביכולתה של הגדר המשוכללת למנוע כל חדירה. בחסות הגדר בוטלה הצבתם של חיילים ביישובי העוטף, שהיקפה קטן כבר מיד לאחר מבצע צוק איתן, היחידות הפרוסות באזור צומצמו והוחלפו במצלמות ובאמצעים אלקטרוניים אחרים.

"כאשר מסתמכים על טכנולוגיה הציפייה היא שהיא תתריע על הסכנות והאיומים", אומר ברנע. "כשהחשיבה אומרת שאינך זקוק לחיילים כי יש תצפיות, אתה מצפה מראש שאת ההתרעה על האיום תקבל מהאמצעי הטכנולוגי - ואיש לא מעלה בדמיונו מצב שבו מערך התצפיות מנוטרל. להפך, הוא נתפס כבלתי פגיע. הבעיה מתחילה במקום שבו גם האויב חשוף לאמצעים האלה: התצפיות נהדרות וחשובות ועולות מיליונים, אבל הן גלויות לכול וכולם יודעים היכן הן נמצאות. ברגע שמתחילים להאמין שהגדר תעצור את כל האיומים הרלוונטיים, מספיקים גם חצאי גדודים בכוננות. הטכנולוגיה משפיעה מאוד על אופן החשיבה והיא נתפסת כתשובה לכל דבר - רק שאיש לא שואל את עצמו מהן נקודות התורפה שלה ומהו הגיבוי למקרה יום הדין שבו שכבת הטכנולוגיה תקרוס".

את תחושת העליונות הטכנולוגית בישראל מקביל ברנע לפעילות האמריקאית במלחמת וייטנאם בשנים 1968-1965. "האמריקאים סמכו על הפצצות אווירית מסיביות בפצצות מדויקות ופצצות נפאלם ששרפו שטחי ענק, ודגלו בקונספציה שלפיה צריך 'לשטח את האדמה'. הם שכנעו את עצמם שהווייטקונג לא יעמוד בזה. בפועל הצבא הצפון־וייטנאמי למד את הפעילות האמריקאית: הוא חפר מנהרות והעביר ציוד ואנשים בין ההפצצות, מה שאפשר לו בסופו של דבר להגיע לבסיסים החשובים בדרום המדינה ולהכריע את האמריקאים. למעשה, הצבא האמריקאי כל כך האמין בנזקים שהוא גרם, שהם דיווחו מהשטח על מספר נפגעים גדול הרבה יותר בצד השני מהמספר האמיתי - דבר שיצר בתורו אשליית ניצחון מוגזמת. הם אמרו לעצמם: יש לנו מפציצי בי־52, אין מצב שלא ננצח".

השכלול הטכנולוגי וההשקעה האדירה באמצעים מודיעיניים הגבירו מאוד את יכולות איסוף המודיעין החזותי של צה"ל, מספר ראש אמ"ן לשעבר האלוף (במיל') אהרון זאבי־פרקש. "אני בטוח שזה לא בא על חשבון מקורות אנושיים, אבל ככל שעובר הזמן, גיוס של מודיעין חזותי קל יותר מאשר מקור אנושי - והם מביאים תוצאות טובות יותר. קשה להביא את ה'אשרף מרואן' - אותו סוכן שהעביר לישראל את המידע לפני התקיפה המצרית ב־1973 - הפלסטיני, זו בעיה כי המקור האנושי חיוני כדי לספק פרשנות לשאר המידע שמתקבל ולקבל החלטות. גולדה ידעה מי זה מרואן וציפתה לשמוע מה יגיד על ההיערכות המצרית בדרום". במקביל, על פי הניו יורק טיימס, שנה קודם למתקפה בצה"ל הפסיקו להאזין למכשירי הקשר הידניים של חמאס. ארה"ב סמכה ידיה על המודיעין הישראלי בעניין חמאס בשנים האחרונות ולא האזינה לו בעצמה.

הגורם האנושי

הקונספציה הטכנולוגית אינה מוגבלת לגדר הגבול או למודיעין, כמובן, ואינה רק תוצר של מבצע צוק איתן. כבר שנים שצה"ל מקדש את אתוס הצבא החכם ומעט יותר קטן, גם אם לא במפורש. בשנים האחרונות הוא הרבה לפרסם אינספור פרויקטים טכנולוגיים ולהציג עצמו כצבא הייטקי: הקמת חטיבה טכנולוגית בשם שילוח שתרכז את פיתוח הטכנולוגיות לכל זרועות הצבא ותהיה גוף מתאם מול מפא"ת (המנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) הכפופה כיום למשרד הביטחון, שהוקמה עם לקחי מבקר המדינה על חוסר תיאום וסנכרון בין מפא"ת ליחידות צה"ל; הובלת תפיסת הגנת גבולות חדשה המבוססת על חיישנים וטכנולוגיות אחרות לאיסוף מודיעין וסיכול חדירות; חיזוק חיל האוויר בדמות תוספת של מטוסים וחימוש; וחיזוק הקצה המבצעי של יחידות החוד הסדירות; כל זאת לצד סגירת גדודי שריון ואיחוד טייסות מסוקים. בהיבטי היבשה לא הוזנחו יכולות טכנולוגיות כמו תיאום משופר בין כוחות חי"ר לחיל האוויר בסגירת מעגלי אש, או זיהוי מחבלים ונשק בסביבה עירונית. אלא שעבור פרופ' אביתר מתניה, ראש התוכנית ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב ולשעבר מייסד וראש מערך הסייבר, הבעיה מתחילה בפער הגדול בין הטכנולוגיה לבין הקצינים שאמורים ליישם אותה בתפיסת הביטחון.

פרופ' מתניה מסביר כי התפיסה הצה"לית דגלה תמיד בקדמה טכנולוגית כחלק מתפיסה המבכרת איכות על פני כמות. "זה התקיים עוד מימי בן־גוריון, בגלל שהיה ברור שבכמויות לא נוכל לנצח את האויב, וזה גם השתלב היטב עם חיסכון בחיי אדם, שמהווה נדבך חשוב בתפיסת הביטחון - אלא שאז החדשנות התבטאה בנושאים טקטיים. אחרי מלחמת יום כיפור ישראל משכה חזק לכיוון מובהק של בניית עליונות טכנולוגית צבאית, והדבר השתלב היטב בכלכלה הישראלית, שהלכה ונפתחה לעולם ובמהפכת המחשוב. המאמץ הזה נשא פרי כבר ב-1982, כשהוכחנו לכל העולם שאנחנו יכולים להשמיד את רוב מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים באמצעות חימוש מונחה מדויק, רק עם עדכון תפיסת הביטחון של ישראל בידי דן מרידור ותא"ל במיל' רון אלדדי, נוסף לעקרונות שטווה בן־גוריון: הרתעה, התרעה והכרעה, גם עקרון ההגנה, מה שהוביל לפיתוח מערכות כמו כיפת ברזל, שרביט קסמים וקלע דוד".

אבל, מדגיש פרופ' מתניה, "הקצונה הבכירה של צה"ל רובה ככולה לא טכנולוגית, חלקם רואים במערכות האלה קופסה שחורה ולא תמיד מבינים את היתרונות והחסרונות שלהן. בווסט פוינט או באנאפוליס (בתי הספר הגבוהים לקצונה בצבא ארה"ב - א"ג) נהוג ללמד גם מקצוע טכנולוגי, כי הם מבינים שהמקצוע הצבאי היום דורש הבנה בסיסית של התחום. הדרך הנכונה לשלב טכנולוגיה בביטחון היא ליישם אותה כחלק מתפיסה מבצעית, לא כמרכיב בודד, ולהניח שהיא לא מושלמת, אלא פגיעה, ועשויה לסבול מכשל מערכתי. בשל כך מערכות כאלה תמיד נזקקות למה שמכונה כ'יתירות', כלומר מערכות המגבות אותן, ולדאוג שאין נקודה פגיעה אחת שבאמצעותה ניתן למוטט את הכול. בחיל האוויר, למשל, יש מטוסים מכמה דגמים שונים בדיוק בשביל זה. לכל מטוס שטס גם יש כמה מערכות שמגבות אותו".

פרדוקס כיפת ברזל

כתגובה טכנולוגית לאיום מעזה בולטת אולי יותר מכול מערכת כיפת ברזל. פרופ' מתניה מסביר כי "כיפת ברזל נבנתה בראייה אסטרטגית כדי לתת אורך נשימה למקבלי ההחלטות, לאפשר שלא להגיב מיד לירי, אלא לתת את הגמישות להגיב בזמן ובמקום הנכון במנעד של אופנים. אבל יש שאומרים שהיה כאן פרדוקס של הצלחה: כיפת ברזל כל כך הצליחה עד שהיא לא רק תומכת בתהליך קבלת ההחלטות אלא משנה אותו מן היסוד - עד 7 באוקטובר היא שימשה כפלסטר מוצלח מאוד לאיום על מדינה ריבונית, כי הרי איזו לגיטימציה תהיה למנהיג מדינה לצאת למלחמה כשאיש מאזרחיו לא נפגע?".

 יירוט של כיפת ברזל. לא מונעת את שיבוש השגרה בעורף / צילום: Associated Press, Oded Balilty

תא"ל ערן אורטל, מי שעמד עד לאחרונה בראש מרכז דדו לחשיבה צבאית בין־תחומית, מרכז מחקר צבאי הכפוף לאגף המבצעים, סבור גם הוא כי אמצעים טכנולוגיים שונים כמו כיפת ברזל ולאחר מכן גדר המכשול השפיעו על קבלת ההחלטות בישראל. להערכתו אלה סייעו לדרג המדיני לנהל מדיניות של ריסון צבאי כלפי הרצועה, שאפשרה בתורה לחמאס להתעצם ולצבור יכולות התקפיות.

במאמר שנכתב כבר לפני חמש שנים, כתב אורטל - שנמצא כעת בשירות צבאי פעיל ובקשה לראיינו לא אושרה - כי "הריסון הישראלי בכל הנוגע לסיכול יזום של יכולות התקפיות ברצועה נובע מאסטרטגיה ישראלית ברורה שחותרת לצמצם את השפעת האויב על שגרת החיים בישראל בהווה, גם במחיר של החמרת האיום בעתיד". אורטל ציין כי זו מדיניות טבעית וכי "מדינה מערבית אינה יכולה לנהל את חייה בשגרת חירום אינסופית. אך לצד ההבנה של הצורך במדיניות ריסון יש להכיר בכך שסיכוניה גבוהים, כפי שמעיד גרף ההחמרה התלול בעוצמת העימותים בין ישראל לבין ארגוני הטרור בעזה".

לטענתו, חמאס וחיזבאללה פיתחו בעשורים האחרונים טילים בליסטיים ואיומי מנהרות בתגובה למדיניות הישראלית שביקשה מינימום חיכוך עם האויב - באמצעות היפרדות ויציאה מרצועת הביטחון בדרום לבנון ומרצועת עזה. אורטל מציין כי בין מבצע עמוד ענן ב־2012 ועד צוק איתן צמצמה ישראל משמעותית את פעולות הסיכול הממוקד נגד פעילי טרור - אף אחת מהן לא התמקדה בפעילי חמאס. זאת מכיוון שלפי ניתוחו עם הופעתה של כיפת ברזל ב-2011 חלה ההתפתחות החמורה ביותר של האיום שנשקף מעזה בתקופה שקדמה למבצע צוק איתן. ההבנות שאליהן הגיעה ישראל עם חמאס ב־2012 התקבלו "כדי להפסיק את הלחימה", לדבריו, ולחתור במהירות האפשרית לשגרה, זאת לאחר שלראשונה מאז מלחמת יום כיפור נשמעו אזעקות אמת בתל אביב וירושלים ומערכת החינוך הושבתה ליותר משבוע.

גם לאחר הופעת כיפת ברזל התקשתה ישראל לעמוד בהפרה משמעותית של שגרת החיים בעורף. "למרות האיום הברור שנוצר מרצועת עזה העדיפו מקבלי ההחלטות להימנע ממדיניות שמשמעותה החזרת חלק גדול מאוכלוסיית המדינה למציאות של אזעקות ופגיעה בשגרת החיים. בשורה התחתונה: כיפת ברזל לא שינתה את המצב האסטרטגי המהותי - ככל שהתפתחה יכולת האש ברצועת עזה, כך התפתחה יכולתם של ארגוני הטרור להחזיק את שגרת החיים בעורף המדינה כבת ערובה בידיהם ולרסן את ישראל מפעילות יזומה נגדם ברצועה".

"מדוע לא היתרגמה ההצלחה היחסית של כיפת ברזל להישג אסטרטגי חשוב אף יותר של החזרת חופש הפעולה הישראלי נגד חמאס ברצועה?", שואל אורטל ומונה כמה גורמים. "הראשון, ככל מערכת מבצעית אחרת, גם כיפת ברזל איננה מושלמת. האויב לומד אותה ומפתח אתגרים משלו לעומתה, ומקבלי ההחלטות מכירים בעובדה שמדינת ישראל לא מוגנת באופן הרמטי. השני, העלות העצומה הכרוכה בפריסת סוללות ובהפעלתן יוצרת חסם משמעותי בפני מדיניות של סבב אלימות מתמשך. ושלישית, כל עוד מיורטות הרקטות בשמי ישראל ולא בשמי עזה, נאלץ העורף הישראלי לחוות אזעקות, להיכנס לחדרי ביטחון ולמקלטים ולפגוע בשגרת החיים. כלומר גם הצלחה מוחלטת של כיפת ברזל מותירה את שגרת החיים בעורף כבת ערובה של ארגוני הטרור".

על "המכשול" כתב אורטל ב־ 2018 כי "לא נכון יהיה להניח כי יתברר כחסין יותר מקודמיו, וכל עוד לא ננתק את הקשר הישיר הקיים בין המערך הרקטי של חמאס ושל שאר היריבים שלנו העושים שימוש נרחב באופן פעולה זה, לבין רעיון ההתקפה לשטחנו, נהיה נידונים להתבונן מהצד ולהביט על התעצמותם המתמדת".

הפתעה אסטרטגית

בחודשים שקדמו ל־7 באוקטובר ערך ראש אגף תכנון לשעבר, האלוף (במיל') גיורא איילנד, סדרת הרצאות לקצינים בכירים על הסיבות להפתעה האסטרטגית שניחתה על צה"ל במלחמת יום כיפור. "איש מהקצינים בקהל לא שיער ש־50 שנה אחרי הטעות תחזור על עצמה בדיוק באותו האופן", הוא אומר לגלובס.

ההפתעה האסטרטגית שהתנפצה על מדינת ישראל לפני כארבעה שבועות נושאת מאפיינים דומים למתקפה היפנית על בסיס חיל הים האמריקאי בפרל הארבור ב-1941; למתקפת הפתע הארגנטינאית על איי פוקלנד הבריטיים ב-1982; למתקפת אל־קאעידה על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001; ולהתפשטות דאעש ברחבי המזרח התיכון ב-2014. למעשה, טוען ד"ר ברנע, למרות הקידמה והשתכללות הטכנולוגיה, בקרב אנשי המודיעין מטילים ספק בקיומה של מגמת שיפור ביכולת הזיהוי המוקדם ובסיכול של איומים אסטרטגיים. מחקר מקיף שנערך על כישלונות מודיעיניים בתחום הלאומי מאז נפילת מסך הברזל ב-1989 ועד 2010 לא הראה שיפור במתן התרעות על הפתעות אסטרטגיות או סיכולן - גם אם אמצעי איסוף המידע השתפרו. ארבע שנים לאחר חתימת המחקר, הודה נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה כי המודיעין האמריקאי לא העריך נכונה את מידת חומרת האיום של כיבוש חלקים נרחבים מעיראק וסוריה על ידי דאעש.

"לא משנה כמה מתקדם טכנולוגית הצבא שלך יהיה וכמה יעיל יהיה מערך האיסוף שלך, זיהוי הפתעות אסטרטגיות הוא תהליך אנושי שתלוי בניתוח של מה שקרוי בקהילת המודיעין כ'אותות חלשים'", אומר ברנע. "אלה הן פיסות מידע רלוונטי שנקלטו בארגון אך בגלל עוצמתן הנמוכה או בגלל גודש המידע שמסביבן הארגון לא מצליח לזהות אותן ולתת להן פרשנות נכונה". בשבת השחורה, למשל, תנועות חשודות ברצועה הביאו את ראש השב"כ לרדת לדרום ולהקפיץ צוות מיוחד לגבול, אך הוא לא הצליח לשכנע את צמרת צה"ל להיערך בהתאם. כדי לטפל באותם אותות חלשים, טוען איילנד, יש לנקוט במה שמכונה כ"תורת התרחישים" - כלומר, לקחת בחשבון גם תרחישים בעלי סיכוי נמוך להתרחשות, אך בעלי תוצאות הרסניות - אם הדרך להיערך אליהן היא פשוטה.

איילנד מסביר: "אתה מזהה רעשים מסוימים בשישי בלילה, אבל מסיק שההסתברות להתקפה היא נמוכה, נניח 10% בלבד. מי שפועל רק לפי ההסתברות לא לוקח בחשבון את השאלה: אם ההתקפה הזו תקרה - האם תוכל לחיות עם עצמך על כך שביטלת את האיום הזה? לכך יש להוסיף את השיקול השלישי, והוא קלות המאמץ: מהו המאמץ שנדרש ממני להיערך לתסריט הלא סביר אך המסוכן: ייתכן שהוא מאמץ פשוט יחסית, כמו להעיר את הכוחות ב-4 בבוקר ולהציב אותם בעמדות, ולהעלות כלי טיס לאוויר למשך כמה שעות. לא צריך אפילו להביא טייסים - מספיק מפעילי כלי טיס בלתי מאוישים. אין צורך לגייס מילואים ולא לכנס קבינט. לכל מפקד מותר לתת הוראות לאלה שמתחתיו - אם זה היה קורה הכל היה נראה אחרת.

"זהו בדיוק אותו סוג הכשל שעמד בבסיס החשיבה הישראליות בפרוץ מלחמת יום כיפור", ממשיך איילנד: "לאחר מידע שנאסף העיד על כוונות המצרים והסורים לפתוח במתקפה, החליטו לא לגייס מילואים כי העלות שלו הייתה גבוהה, אבל למה לא הורו לצבא הסדיר לתפוס מוכנות? הם חשבו שהסיכוי לפרוץ המלחמה נמוך, סברו שמדובר בתרגיל אבל לא חישבו אותו עם תוחלת הנזק, הם לא דמיינו כמה חמור יכול להיות התרחיש הקיצוני".