השיטה הישראלית: איפה שלא נזרוק אבן נמצא כשל מערכתי

לפני עשור החזיר נתניהו את "חוג התנ"ך" שייסד דוד בן גוריון לבית ראש הממשלה. בנו אבנר היה סגן חתן תנ"ך והאגדה מספרת שאלמלא מלחמת יום כיפור גם רעייתו שרה הייתה הופכת בזמנו לכלה, כאחיה הבוגרים. נתניהו עצמו אמר באותו מעמד כי "התנ"ך משמש לנו לא רק מסד, אלא גם מפה ומצפן".

● כיפת ברזל, מעקב דיגיטלי וגדר משוכללת במיליארדים: כך התמכר צה"ל לקונספציה הטכנולוגית 
● רוסיה בחרה צד. גם הסינים: האם ישראל בדרך להפוך לזירת התכתשות עולמית? 

זה אומר שהמשפחה הזו לא באמת צריכה אותי כדי להיזכר בסיפור מקראי, אבל לטובת כל היתר:

הושע בן אלה היה המלך האחרון של מלכות ישראל, לפני כמעט 3,000 שנה. בימיו עלה מלך אשור שלמנאסר על ישראל, הרס את עריה והגלה את יתר הפליטה. חז"ל התלבטו למה דווקא הוא, מלך סביר יחסית, חתום על העונש הנורא לסיים 300 שנות מלוכה.

הושע אפילו דאג ליחסי שכנות תקינים וחריגים עם יהודה השכנה, כשהוריד את המחסומים בדרך לירושלים. התשובה של החכמים מהדהדת: "מפני ששמט קולר מצווארו, ונתנו בצוואר רבים". כשהושע הסיר מעצמו את קולר האחריות (העובדה שהישראלים לא עלו למשל לירושלים), הוא למעשה העיד שבית המלוכה הפך לחסר משמעות.

שאול, המלך הראשון של ישראל, איבד את כתר המלוכה מסיבות דומות. לאחר שלא הרג את עמלק, הוא שלף תירוץ הגיוני רק למי שלא רוצה להיות מנהיג - "אשר חמל העם". זה לא אני, אלא החיילים שבשטח.

"אי סדר נורמטיבי"

ואחרי שנכתב המובן מאליו, צריך להזהיר מהאובססיה להדביק אחריות רק למי שעומד בראש. כי "אם כולם אחראים, אף אחד לא אחראי", כדברי יאיר לפיד. לדאבוננו, המשבר והאסון מספיק גדולים כדי להכריח אותנו לעבור חוליה חוליה ולהצביע על הרבה מאוד אנשים וגופים אחראים. ולא פחות חשוב, כדי להתריע מפני אחריות "השיטה הישראלית".

עד כמה ה"שיטה" פה חולה? קראתי השבוע את דוח ועדת החקירה הממלכתית לאסון ורסאי (ועדת זיילר), שפורסם בדיוק לפני 20 שנה. הוועדה בדקה את הסיבות לקריסת אולמי ורסאי במאי 2001, אסון שגבה חיים של 23 בני אדם.

מדובר בוועדה הכי "קלה" שקמה פה, בעיקר כי מדובר היה בבניין בבעלות פרטית, עם רשלנות של קבלנים ומהנדסים פרטיים, מה שמאפשר עבודה כמעט ללא לחצים פוליטיים לספר איך זה קרה ואיך לוודא שזה לא יקרה חלילה בעתיד.

ככה נכתב בפתח הדוח: "כבר בשלבי העבודה הראשונים התברר לנו שהתקלות אינן נקודתיות בלבד, אלא גם (ואולי בעיקר) תקלות מערכתיות שדבקו בשיטה כולה. תקלות מסוג זה מחייבות בדיקה ובחינה של כלל המערכות והמנגנונים המפעילים והמופעלים".

בהמשך נכתב כי "היקף הבעיות ואי הסדר הנורמטיבי והאחר הקשור לענף הבנייה הם קשים מנשוא, והם מכבידים על כל המעורבים". השופט ורדימוס זיילר כתב "ענף הבנייה", אבל זה לא באמת חשוב. תחליפו לכל ענף אחר, אזרחי או ביטחוני, וכמעט מובטח שתמצאו גם שם "אי סדר נורמטיבי".

הנה עוד פסקה בדוח, שפורסם בסוף 2003 ורלוונטי לא פחות בסוף 2023. כזו שמסבירה שהאסון לא נוגע רק לענף הבנייה או לשיטת הפלקל הידועה לשמצה: "'התדמית' של ים בעיות שבו כל בעיה היא נפרדת מרעותה, אינה מדויקת ככל שהדברים נסובים על ענף הבנייה. בעניין זה מתקיים מעגל קסמים, שאנו כינינו אותו כמנהג המשפטנים 'מעגל שוטה', שבו ניתן לדמות כל פגם וליקוי לחוליה במעגל, כשהמעגל אוחז ואחוז בחוליותיו באופן שכל אחת מהן מניעה את האחרות ומונעת על ידן".

דרוש נוף פוליטי חדש

מעגל הקסמים השוטה והמסוכן, מפניו התריע זיילר, מוכרח סוף סוף לחייב אותנו לזעזע את השיטה הישראלית, ולא רק את הפרסונות הלא משתנות. בעיקר כדי לא לקבל שוב עוד מאותו דבר. אחרת, נמשיך לבכות שמחדל ורסאי התחלף במחדל לבנון, לפני שנפל עלינו מחדל מירון, שהתחלף במחדל עזה, שאולי מחכה להתחלף למחדל חיזבאללה.

לא באמת צריך ללכת רחוק: כל חברי האופוזיציה הלוחמניים והזועמים היו בעצמם בשלב כזה או אחר בתפקידי מפתח בממשלה. גם הם לא עשו שום דבר, מול כמעט אותם התרעות וסיכונים.

גם הם "נאלצו" בעיקר לנפח את שולחן הממשלה ולהתפשר על מינויים עלובים, כדי להמשיך להתגלגל בשיטה הישראלית. גם הם העדיפו שקט זמני, גם אם היה ברור שהמבול מתישהו יגיע. אבל זה לא הם, אלא תבנית הפוליטיקה והפוליטיקאים הישראלים. וכדי שכל זה ישתנה, צריך לקוות שנראה פה ביום שאחרי בעיקר פרצופים חדשים.

כוכבי השבוע

מצוין: לא הכל מתפרק

דווקא ההודעה על הפחתת המס על הדלק (הבלו) לחמישה ימים בלבד, בגלל שבמשרד האוצר לא הצליחו לפי שעה למצוא תקציב שיאפשר להמשיך את הסבסוד מעבר לאותם ימים, סיפקה לי השבוע מעט קורת רוח. תחושה דומה הייתה לי כמה ימים קודם לכן, כשנציב שירות המדינה חשף סוף סוף מעט שרירים, וקבע שלא ייתכן שמאיר שפיגלר יהיה גם הפרויקטור האזרחי לשיקום העוטף, וגם מנכ"ל חברת חשמל.

בימים שבהם נראה לא אחת שהמערכת האזרחית והממשלתית לא ממש מתפקדת - פה ושם אנחנו לפחות מגלים שיש קווים ברורים וחשובים שאותם עדיין אנחנו לא חוצים. שיש חשב ופקידים שבודקים שהמספרים בתקציב עדיין איכשהו מתכנסים, למרות הקריאה הסתמית של נתניהו להכניס את היד לכיס. ושיש יועצים משפטיים וסתם אנשים עם שכל בריא שמבינים שחברת חשמל צריכה כרגע מנכ"ל שלא מחלטר בעוד עסק שולי.

בלתי־מספיק: הבנקים עושים שכונה

כהונה של יושבי ראש הבנקים היא קצובה וידועה מראש. לכולם היה ידוע למשל שהשבוע מסתיימת כהונת סאמר חאג' יחיא בראשות בנק לאומי, כמו שבשבוע הבא מסתיימת כהונת שאול קוברינסקי בראשות בנק דיסקונט. אבל בישראל כמו בישראל, מחכים לדקה ה־90. אפילו כשמדובר בבנקים אנחנו מתנהגים כמו בשכונה.

ביום האחרון לכהונת חאג' יחיא (כמו שיקרה בשבוע הבא בדיסקונט), נאסף הדירקטוריון והחליט על מינוי שמואל בן צבי ליו"ר לאומי. מדובר באדם ראוי לכל הדעות, כלכלן שהגיש דוקטורט כבר בגיל 26, אבל כזה שיוכל לשבת על הכיסא הרם תשעה חודשים בלבד, אחריהם הוא יסיים קדנציה שלישית ותשע שנות כהונה בדירקטוריון. לא בכדי, הוא נבחר השבוע על חודו של קול - חמישה מול ארבעה, והעיניים נשואות לבנק ישראל שיצטרך לאשר את המנוי הבעייתי או להשאיר בנק ללא יו"ר בתקופה כל כך בעייתית.