עומק המחדל בממד הדיגיטלי: ישראל לא נערכה גם למתקפת הסייבר והבוטים

הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומומחית למשפט וטכנולוגיה

עד תחילת המאה ה־20, המחשבה על מלחמה התמקדה במפגש האלים בין לוחמים בשדות הקרב ובין ספינות מלחמה בים. הפעלת כלי טיס במרחב האווירי סימנה את היכולת להפציץ אזרחים בעומק שטח האויב, הפכה את העורף לחזית ויצרה ממד שלישי. גם אצלנו, הצורך להתייחס אל העורף הפיזי כאל חזית, הוביל לשכלולו של פיקוד העורף כחלק מהמערכה הצבאית, לב ניית מרחבים מוגנים דירתיים בבתים חדשים, לחלוקת הארץ לאזורי התרעה וליצירת מערכת עוטפת פיזית למקרי אסון ומלחמה. 

● המלחמה לא פוסחת גם על האקסלרטור היוקרתי ביותר של תעשיית ההייטק 
● הכלים בסמארטפון שיכולים להציל את חייכם 

עם ההתפתחות של מרחב הסייבר נוצר ממד לחימה חדש, שמגיע לשיאו במלחמה הנוכחית. כפי שראינו כבר במלחמת רוסיה־אוקראינה, מדובר בניסיון להשתמש במרחב הדיגיטלי כדי להשיג באמצעותו הישגים בשדות הלוחמה הקיימים. המאמצים הם רב־שכבתיים ומתבצעים באמצעות מתקפות סייבר ומתקפות על סביבת המידע.

מאז תחילת המלחמה ישראל חווה מתקפות סייבר מגוונות - מנסיונות לתקוף תשתיות מיחשוב של בתי חולים ועד תקיפת מערכות חשמל של בתים פרטיים. הממד הנוסף שתקיפות אלו מוסיפות על פני טילים או הפצצות מהאוויר הוא היעדר "ממ"דים דיגיטליים" או מגננות פיזיות שאפשר להפעיל כדי להתגונן.

ההיבט האחר הוא המלחמה בסביבת המידע. לא מדובר על "פייק ניוז", או על מה שאנחנו מכירים מהעבר כמטפורות של "לוחמה פסיכולוגית" ו"מלחמה על התודעה", אלא על קמפיינים מתואמים, מכוונים ומתוזמנים על ידי האויב. אלו מתפרסים על כל האקוסיסטם של המידע - מהתקשורת הממוסדת, עובר בכל הרשתות החברתיות - כל אחד עם המאפיינים המיוחדים שלו, בקבוצות הווטסאפ והטלגרם ובפלטפורמות הגיימינג כמו רובלוקס. השחקן הכי מתוחכם בתחום הזה, בפער גדול, הוא הרוסים, אבל האיראנים למדו היטב את ספר ההפעלה.

קווי השבר

הממד הזה של המלחמה מיועד בראש ובראשונה ליצור תודעת טראומה אישית וקבוצתית ולפגוע בתחושת הביטחון האישי. זה ברור לכל מי שצפתה בסרטוני הזוועה ולא הצליחה לישון אחר כך בלילה או למי שנבהל מההודעות שרצו בווטסאפ על כך שמצלמים לו את הבית במרכז הארץ.

אבל, לממד הזה של המלחמה יש תכלית נוספת, והיא ערעור המסוגלות שלנו לברר את המציאות. הצפת המידע המכוונת יוצרת בקרב אזרחי ישראל והעולם חוסר ידיעה והבנה מה באמת מתרחש (וראו כמות הפייקים לגבי סיפורי הזוועה); מי אחראי ומי אשם (שנדבר על נתניהו?); מי התוקפן ומי הקורבן (תשאלו בקמפוסים בארצות הברית); וגם - מי מנצח ומי מפסיד. הממד הזה נסמך על תופעות תרבותיות, ובראשן תופעת הפוסט־אמת שגרמה לכך שאבחנות בסיסיות כמו אמת מול פייק, עובדות מול דעות ורגשות, אמון מול חשד - הפכו למעורפלות. אלה קווי השבר שיוצרים את החיכוכים החברתיים בינינו, והממד הדיגיטלי של המלחמה מיועד, בפשטות, להרחיב אותם.

הבעיה היא שהממד הדיגיטלי של המלחמה יוצר טשטוש בין כוחותינו לבין האויב. חלק מההישגים של האויב לא נעשים באמצעות החשבונות המזויפים והבוטים שהוא מפעיל, אלא באמצעות כוחות מקומיים שמהדהדים תכנים ונרטיבים של האויב וגורמים להפצתם. עמודי פייסבוק וקבוצות ווטסאפ של פעילי ימין מנוהלים על ידי חשבונות איראניים; עיתונאים בערוצי טלוויזיה מהדהדים תיאוריות קונספירציה ממוצא רוסי כאילו היו תחקירי אמת; וסרטון חטופות מבוים היטב מביא במהירות לתגובות רק ביבי/רק לא ביבי שאותן רצה החמאס.

הממד הדיגיטלי של המלחמה מטשטש גם את קיומם של הגבולות הריבוניים שלנו, משום שמהלכי ההשפעה מתבצעים בכל העולם, בלי קשר למקום מגורים או לאזרחות. ויש עוד עניין חשוב, שהוא "מתווכי המלחמה", כלומר חברות המדיה החברתית שמהוות למעשה את המסד שעליו מתנהל הממד הנוסף של המלחמה. הפלטפורמות, שנתפסו בעבר כאמצעי תקשורת מלאי פתיחות וקסם, הפכו למה שמאפשר לחמאס להפיץ בתפוצה עולמית את סרטוני הזוועה, לצד מידע כוזב, ולבנות על שיתוף פעולה מצד גורמים שלישיים (אזרחים, קבוצות אינטרס, גורמים פליליים ומסחריים) כדי להפיץ אותם.

למרות הניסיון במלחמת רוסיה־אוקראינה, מדינת ישראל לא נערכה למלחמה בממד הדיגיטלי. אין אף גנרל שיושב סביב שולחן קבלת ההחלטות שתפקידו לעסוק בממד הזה של המלחמה, מעין "אלוף פיקוד העורף הדיגיטלי", שתפקידו לפתח את תורות הלחימה והמתודולוגיות להבנתה; לשרטט את מפת השחקנים המרכזיים ומרכזי הכובד; וגם, ובעיקר, לתכלל את הפגיעה בעורף בממד הדיגיטלי, תוך עבודה ביחד עם הממשלה, המשטרה, השב"כ, מערך הסייבר, והרשות להגנת הפרטיות.

מטר טילים דיגיטליים

השימוש ברשתות החברתיות ליצירת הממד הנוסף של המלחמה אינו גזירת גורל, אלא נובע ישירות מכך שמדינת ישראל לא נערכה עם המסגרת החקיקתית המתאימה להטלת אחריות על הרשתות החברתיות. לכן, אנחנו חשופים לתכנים ולתגובות נוראיים וגם להחלטות חד־צדדיות מצד החברות, שמולן אנחנו עומדים חסרי אונים. מערך הסייבר שלנו, שאמור להגן על המרחב הדיגיטלי מפני מתקפות, נעדר סמכויות מובנות בחקיקה. לא נוצרה מסגרת ארגונית מתאימה או היערכות לחירום דיגיטלי, המחילות רגולציה על מרחב הסייבר, לצד תקנים מחייבים למגזר המסחרי ולפרטי. והתוצאה? חשיפה ללא פחות ממטר טילים דיגיטליים וניסיון מגוחך לטפל בכך עכשיו באמצעות תקנות לשעת חירום.

כמו בהקשרים אחרים של המלחמה, האחריות מועברת אל כתפי הציבור והחברה האזרחית. ארגוני חברה אזרחית הפכו להיות בודקי העובדות של המדינה ומשמשים את רשויות האכיפה והביטחון וגם את התקשורת. הציבור נקרא לא לשתף ולהיזהר מ"פייק ניוז". אכן, חינוך לצריכה ביקורתית של מידע וליצירת "מרחב מוגן רגשי ותודעתי" הוא כמובן חשוב מאד, אבל חישבו מה היה קורה לו המדינה הייתה אומרת לכל אזרח לקחת מלט ולבנים ולבנות לעצמו מרחב מוגן בחצר במקום לחייב את כל חברות הבניה לעשות זאת באמצעות חוק.

פתגם ידוע אומר "הרוצה בשלום יכון למלחמה". פתגם ידוע פחות, המיוחס להיסטוריון המלחמה הבריטי בזיל הנרי לידל הארט, אומר "הרוצה בשלום יבין את המלחמה". ההיסטוריה העצובה שלנו רוויה במלחמות פיזיות עקובות מדם, אבל נדרשת עכשיו התמודדות דחופה עם "מלחמת ארבעת הממדים הראשונה" ועם משמעויותיה.