החוקרים שמנסים להיכנס לראש של מחבלים כדי להבין איך עוצרים את הטרור

חודש חלף מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר, ותיאורי הזוועה אינם נותנים מנוח. האם כל אדם, בתנאים מסוימים, היה יכול לבצע אותם או בכלל להפוך לטרוריסט? החוקר האמריקאי פרופ' ג'ון הורגן והחוקר הישראלי פרופ' אריאל מררי ראיינו עשרות מחבלים בניסיון להיכנס לראש שלהם ולהבין אם יש פרופיל אישיותי לטרוריסט, וגם אם יש דרך חזרה מארגון טרור. המסקנות שלהם קצת שונות.

מי יהפוך לטרוריסט?

"המחקר לא מצא פרופיל ברור ומובחן של אדם המבצע טרור", טוען הורגן, מאוניברסיטת ג'ורג'יה סטייט באטלנטה, המתמחה במחקר של טרוריסטים שהתנתקו מארגון הטרור שלהם. "זה לא באג במחקר אלא פיצ'ר: נראה שטרוריסטים יכולים להיות אנשים מכל מיני סוגים, מכל מיני רקעים, והאופי הדרוש למשימה משתנה לפי סוג הטרור - האם מדובר בטרור מאורגן? האם רשת הטרור היא גורם משפיע מאוד בחברה שבה חי הטרוריסט, כך שגם חברים ובני משפחה שלו עוסקים בפעילות כזאת, או שמדובר בארגון שוליים בסביבתו? לפעמים ישנם מפגעים בודדים, ולהם יש אופי שונה לגמרי".

לדברי הורגן, המחקר יצא לגלות במקור מהי הפתולוגיה שהופכת אדם לטרוריסט, והתברר שאין כזאת. "יש כמובן בחמאס או בדאעש אנשים שעושים דברים איומים כי הם סאדיסטים, שאין להם בכלל עניין באסלאם אלא בעריפת ראשים, אבל זה לא פרופיל יחיד של טרוריסט, רובם לא נולדו כאלה".

פרופ' אריאל מררי, מומחה לפסיכולוגיה של הטרור מאוניברסיטת תל אביב, שביצע כמה מהמחקרים המובילים בתחום, אינו מסכים עם הקביעה שאין פרופיל של טרוריסט, או יותר נכון, הוא חושב שיש לבדוק את הדברים ברזולוציה מדויקת יותר. "חוקרי טרור, בעיקר אלה שאינם פסיכולוגים, לא מצאו דפוס אחד של טרוריסט, או תכונה אחת שמשותפת לרוב הטרוריסטים, והסיקו מכך שכל אחד יכול לעסוק בטרור. אבל אפילו במקומות שבהם ארגוני הטרור מקבלים תמיכה רחבה מאוד בקהילה, עדיין הארגון עצמו היה רק חלק קטן מהציבור.

"לדוגמה, ה־IRA באירלנד, וגם הפלסטינים בגדה ובעזה. 95% מהפלסטינים מתנגדים לכיבוש הישראלי. 50% מסכימים שהמאבק נגדו יהיה מזוין, אבל כמה מהם הלכו וביצעו ממש מעשי טרור? אחוז קטן מאוד, אפילו מאוד מאוד. אז מי הם אלה שבסופו של דבר אוחזים בנשק? מקבלים תמונה ברורה יותר כאשר מחלקים אותה לסוגים שונים של טרור, לתפקידים שונים ברשת הטרור, ומזהים פרופיל של כל אחד כזה".

ההבדל בין מבצע למפעיל

מחקריו הראשונים של מררי עסקו במחבלים מתאבדים פלסטינים בישראל, מ־2002. מובן שאת אלה שהצליחו במשימתם היה קשה לשאול שאלות, אך מררי וצוות המחקר שלו ראיינו בכלא 15 מחבלים שלא הצליחו להפעיל את המטען או שנתפסו בדרך, 12 פלסטינים שנעצרו בעקבות אלימות לא אובדנית כמו זריקת אבנים, ו־15 מפעילים של מתאבדים.

"ניהלתי את המחקר עם אלקנה הרנוף, איש מודיעין ותיק, וצוות מאוד גדול של פסיכולוגים קליניים דוברי ערבית ואנשי מודיעין בעלי ניסיון בראיון מחבלים. קיבלנו עזרה מהצבא ומהשב"כ", הוא מספר.
מררי מצא במחקר הזה כי "המחבלים המתאבדים אופיינו בשיעור די גבוה של דיכאונות ובשיעור גבוה של אובדנות עוד לפני האירוע. כ־40% היו אובדניים, חלקם גם עם מאפיינים של תסמונת פוסט-טראומטית. זה היה מובחן בעיקר מול קבוצת הביקורת של האלימים שלא ביצעו פיגועי התאבדות. בשתי הקבוצות האלה הרוב היו צעירים, בלי משפחות ולא כל כך משכילים, אבל כמעט לא דיכאוניים או אובדניים.

"התאבדות אסורה באסלאם, כמו ביהדות, ומי שמתאבד הולך לגיהנום, אבל שאהיד לא. כשאדם מתאבד, מרחמים על המשפחה שלו. שאהיד פלסטיני מביא לרוב כבוד למשפחה שלו, לשאהידים שרים שירי הלל".

כלומר, המחבלים המתאבדים הם אנשים אובדניים שמצאו דרך "משופרת" מבחינתם להתאבד?
"הם לא תמיד הסבירו זאת לעצמם כך בהכרח, אבל זה עולה מהמחקר. מאפיין עוד יותר בולט שלהם, בעיקר בהשוואה לקבוצת הביקורת, היה אישיות תלותית. זה אפיין כשני שלישים מהם ועלה גם בשיחות וגם במבחני האישיות. אלה אנשים שקשה להם לומר 'לא' לדמויות סמכות. המפקדים היו כמובן סיפור אחר. בעוד שהמתאבדים וקבוצת הביקורת היו בני 19 בממוצע, המפקדים היו בני 27־28, בעלי השכלה גבוהה יותר, והאישיות שלהם יותר מוצקה".

ממצא מעניין נוסף הוא שאף לא אחד מהמרואיינים של מררי בקרב המחבלים המתאבדים נמצא כבעל תסמינים פסיכופתיים. דווקא קבוצת האלימות הלא־אובדנית כללה שלושה כאלה, מתוך 12 מרואיינים. בקרב מתכנני ומפעילי פיגועי ההתאבדות, נמצא אחד בעל נטיות פסיכופתיות.

כל זה אולי נכון לגבי מפגעים שהם חלק מארגון טרור ממוסד יחסית, כזה שאפשר להביא הביתה לאבא ואמא בקהילה שבה אותם טרוריסטים חיים. מפגעים בודדים הם ודאי סיפור אחר.
מררי: "בדקנו גם מפגעים בודדים בגל של 2015. הפרופיל שלהם אחר לגמרי. לחלקם היו בעיות נפשיות קשות, לחלקם הייתה הפרעה בתפיסת המציאות. בקבוצת המפגעים הבודדים, 50% היו אובדניים, שזה מעניין כי הם היו סכינאים, לא הייתה להם הבטחה שהם אכן ימותו. אבל זה התרחיש שהם דמיינו כנראה".

בקבוצה הזאת הייתה גם אישה. "בעלה רצה לקחת את הילדים ולהתגרש, והיא בעצם באה לקראת חייל עם סכין אבל צעקה עליו 'אני לא רוצה לפגוע בך, תירה בי'. הוא אמר לה 'תזרקי את הסכין', והיא המשיכה להתקדם, נחושה להביא למצב שהוא יירה בה, ובסוף הוא נאלץ לירות כדי לפצוע. זה מקרה מאוד מיוחד שבו הפיגוע פחות עניין אותה, רק ההתאבדות".

מררי מדגיש כי "גם אצל אדם עם מחלת נפש הכוללת פסיכוזה צריך להבין מדוע זה מתבטא דווקא כך. הרוב המוחלט של אנשים עם בעיות נפשיות לא יעלו בדעתם לפגע. התשובה היא האווירה החברתית.

"ובכל זאת, דווקא הבחירה ברשות הפלסטינית לא להעניש קולקטיבית עזרה להפחית את תופעת המפגעים הבודדים מהר יחסית. הרשות ניסתה לשנות אווירה, שלחו אנשים לבתי ספר להגיד לילדים שזה רק מזיק לפלסטין ולא עוזר, וזו הייתה עוד עדות לכך שדעת הקהל היא קריטית".

חינוך והסתה דתית

בין המפגעים הבודדים הייתה גם קבוצה של אנשים ללא אבחנה נפשית אבל עם קיצוניות דתית רדיקלית. "הם פשוט רצו להרוג יהודים", אומר מררי. "זה הרכב אישיותי שונה לגמרי מאלה שרוצים למות או אנשים חלשים שרוצים לזכות באיזושהי תהילת עולם, ואנחנו עדיין לא יודעים לומר מה גורם לאידיאולוגים הקיצוניים להיות כאלה. הם יכולים להופיע בכל דת שהיא".

וכשאתה יושב מול אחד כזה שאומר לך, אני פשוט רוצה להרוג יהודים?
"ברור לי שהוא היה הורג אותי במו ידיו באותו רגע אם הוא היה יכול, אבל אני בא לזה עם איזשהו ניתוק. חייבים להיות מנותקים למען המחקר. רק פעם אחת ראיינתי מחבל צעיר שעשה פיגוע נורא עם סכין, משהו חריג ברמת האכזריות. הוא כן היה פסיכופת כנראה, אהב את האכזריות. ובמקרה הזה באמת הרגשתי תיעוב, שהקשה על הראיון. אבל התיעוב הזה לא היה טוב למדע".

איזה פתולוגיה מאפיינת לדעתך את אנשי חמאס שביצעו את הטבח בדרום?
"היות שהמחבלים שביצעו את הטבח בעוטף לא נבדקו במחקר פסיכולוגי, כל קביעה לגבי אישיותם תהיה בלתי מבוססת.
מלבד פסיכופתולוגיה אישיותית שללא ספק מאפיינת אנשים שמסוגלים לבצע מעשי זוועה כאלה, קיים גם מרכיב של דה-הומניזציה של האויב, שנשענת על חינוך והסתה דתית, שמציגים את האויב כיצורים מתועבים ובלתי אנושיים.
אגב, אין לי ספק שרוב מבצעי הטבח לא היו אובדניים. הם באו להרוג, ולא ליהרג, אם כי חלקם לפחות היו מוכנים למות בקרב".

כדי לשנות את המצב הזה, הוא אומר, דרושים "שינוי בחינוך, עמדה ברורה של הסמכויות הדתיות ושינוי דעת הקהל בציבורים נחשבים בעיני הפלסטינים, מדינות ערב בראש ובראשונה".

איך בכלל ניגש לראיין טרוריסט? מה אתה שואל? ומדוע שהוא יגיד לך את האמת?
מררי: "כמובן, לא אשאל 'למה מנוול כמוך עושה טרור', אלא יותר 'היינו רוצים לדעת מה מניע אותך. התאבדות היא לא דבר נפוץ ואנחנו מנסים להבין את הייחוד שבך שהוביל אותך לעשות את זה, או את הכריזמה שלך כמגייס. לאנשים באופן כללי יש רצון לדבר, דחף להסביר את עצמם, בעיקר אם הם עושים פעולה כל כך חריגה כמו להרוג. הם רוצים להסביר מדוע למרות זאת הם אנשים הגונים מיסודם, או שהם רוצים להתגאות במה שהם עשו.

"אנחנו מכוונים את השאלות כך שנוכל לנסות להבין אם התשובות הן כנות. לדוגמה, שאלנו את המגייסים האם הם בעצמם היו מוכנים לבצע פיגוע התאבדות. הרי הם שלחו אחרים לעשות זאת, צעירים שכל חייהם לפניהם. היה להם קל לומר 'ודאי, גם אני עצמי הייתי מסכים בלי היסוס'. ולהפתעתנו, 9 מתוך 14 אמרו - לא כל אחד יכול לעשות את זה ואני לא הייתי מסכים. אנחנו מניחים שזו תשובה כנה, כי היא נוגדת את האינטרס שלהם".

הדרך לטרוריסט בסומליה

הורגן מציין שהמחקרים של מררי הם בין היחידים שנעשו על טרוריסטים בכלא, ובין היחידים שכללו קבוצת ביקורת. "בארה"ב לא נותנים לנו גישה לטרוריסטים בכלא, וזה בעיניי חבל מאוד. אנחנו משקיעים המון זמן ומאמץ להגיע לטרוריסטים בתפקיד או לאנשים שעזבו את רשתות הטרור, או שאנחנו מנתחים בדיעבד את ההתכתבויות שלהם או סרטונים שהם צילמו, ומסיקים מסקנות באופן לא ישיר. כל זאת בעוד שבכלא יש לנו כ-600 טרוריסטים שהיינו יכולים לראיין בקלות רבה הרבה יותר, ולהפיק מהראיונות הללו תובנות בעלות משמעות למדע וגם למלחמה בטרור. מטורף שיותר קל לי להגיע לטרוריסט פעיל בסומליה או פקיסטן מאשר פה בכלא קרוב לבית".

איך מראיינים טרוריסטים פעילים? קושרים לך את העיניים ולוקחים אותך באוטו למערת הפאר שבה הפעיל מסתתר?
"אני לא מסכים שיקשרו לי את העיניים, לא נכנס לשום בגאז', מעדיף מפגשים במקום ציבורי, ותמיד משתדל להגיע דרך איש קשר ניטרלי, כמו עיתונאי מקומי, שמבטיח לי שהוא ערב לשלומי. אף מדען לא צריך לקחת על עצמו רמת סיכון כזאת בשביל העבודה. פעם אחת באינדו נזיה איש הקשר שלי צחק עליי לגבי כיסוי העיניים. עמדתי לפגוש טרוריסט שפרש לאחרונה והיה פרס על ראשו. הם הופתעו לגלות שאפילו בגלל הבדיחה הייתי מוכן לרגע לבטל את כל העניין. לא שאני לא מסתכן בכלל. אני כן מגיע לאזורי קונפליקט, אבל אני נכנס ויוצא".

מדוע טרוריסט פעיל ירצה בכלל לדבר איתך?
"הם רוצים להתפרסם, אצל חלקם זה מניע מוביל, והם רוצים לשלוט בנרטיב. האתגר הוא לפרק את ההגנות הללו".

עוזבים בגלל קנאה

הורגן התמחה בחקר טרוריסטים שפרשו מה"מקצוע". "זה תחום מחקר מאוד תוסס ופה דווקא יש גישה למרואיינים והמחקר מעולה. אנחנו מקבלים זווית מעניינת על החוויות השליליות של הטרוריסט ועל חסמי היציאה שהארגונים מנסים להעמיד, וזה אולי יעזור לנו לחלץ אנשים נוספים מידי ארגוני הטרור בעתיד, או לעשות 'טיפול מונע' מוצלח יותר בחברות שמתוכן מגייסים פעילי טרור חדשים".

הורגן הגיע לתחום לאחר שבשנות התשעים ראיין טרוריסטים ב־IRA כדי להבין את הפרופיל שלהם ואיך הם הצטרפו לארגון. הוא מצא שחלק ממרואייניו נמשכו דווקא לחלוק איתו ביקורת על הארגונים הללו, והביעו רצון לעזוב אותם.

מה גרם להם לשנות את גישתם?
"אלה אנשים לא טיפשים, אבל הם מאוד אידיאליסטים מצד אחד ונאיבים מצד שני. הם מוצאים בקבוצות הללו השתייכות, ומופתעים לגלות בהן בסופו של דבר אותה תחרותיות, קנאה ופוליטיקה קטנה כמו כל קבוצה אחרת, ואולי הם לא מקבלים כבר את החיבוק שהם צריכים".

אז בסופו של דבר הם עוזבים לא כי פחות מתחשק להם להרוג אנשים אלא כי לא כיף בחוג הזה.
"כן. אל־קאעדה למשל תוארה כ'גן עדן לטרוריסטים', אבל בסופו של דבר זה אולי נראה גברי ומגניב אבל בפועל לא כל כך כיף לגור עם עוד ערימה של גברים בתוך איזו מנהרה שורצת חולדות".

כבר עשרות שנים קיימות תוכניות "החזרה למוטב" של טרוריסטים, אבל הורגן טען בכתבה לאתר Wired כי במקור רובן הופעלו על ידי משטרים דיקטטוריים שנגדם מרדו הטרוריסטים במקור. המשטרים דיווחו על שיעורי הצלחה גבוהים, אבל לא היו עדויות רבות לכך במציאות, ושיטות הפעולה שלהם נותרו חשאיות. האם הם באמת עזרו לטרוריסטים לחזור למוטב או רק הפחידו אותם? אין לדעת.

תוכנית שהופעלה בבריטניה במטרה למנוע ממוסלמים שהחלו להביע דעות רדיקליות להצטרף בפועל לרשתות טרור זכתה לביקורת מהקהילה המוסלמית, בטענה שמדובר בפרופיילינג לא הוגן ורדיפה של מוסלמים, ויש הטוענים שהנזק שהיא עשתה ליחסים של בריטניה עם קהילת הצעירים המוסלמים האורבנים עלה על התועלת.

התוכניות הללו לא נבנו על בסיס מחקר, אומר הורגן, אלא נבעו מהאינטואיציה של מחלקות מניעת הטרור של גופי משטרה וארגוני הביון. בפועל, התברר שהדרך הכי טובה להתחיל לנתק בין צעירים לבין ארגוני הטרור שניסו או כבר הצליחו לגייס אותם הייתה להציע להם מענה לצרכים שלהם במקום אחר: תמיכה חברתית, משרה יציבה, טיפול פסיכולוגי, מקורות אחרים להערכה עצמית ותחושת כבוד עצמי ומשפחתי.

הגישה הזאת זוכה לביקורת רבה משום שהיא כביכול נותנת הזדמנות ותמיכה למי שעוסק בטרור, וזה מעין "פרס" על פעילות פוגענית. עם זאת, לפי מחקריו של הורגן, נראה שזו דרך אפקטיבית להתחיל במניעת טרור, וזו כמובן תוצאה רצויה.