החוקרת שכתבה ספר על לוחמה תת־קרקעית מסבירה: "המנהרות לא יכולות לנצח את המלחמה"

אחד האתגרים הגדולים של חיילי צה"ל ברצועת עזה הוא מערכת המנהרות, שהפכו בשנים האחרונות לקומפלקס מסועף ומאורגן. המנהרות הללו נועדו לאפשר לחמאס לנהל את המערכה הרחק מההפצצות תוך מארב לכוחותינו הפועלים בשטח הרצועה. "במנהרות בעזה יש את כל מה שהיינו מצפים למצוא בצבא סדיר: מרכזי פיקוד, ייצור נשק, אחסון אמל"ח, מעברים בתוך עזה ומגורים - כולל כל מה שצריך בשביל שהות ממושכת מתחת לאדמה. כל הנהגת חמאס בעזה נמצאים שם, לפחות אלה שלא ברחו", מסבירה ד"ר דפנה ריצ'מונד־ברק, מרצה בכירה בבית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.

ריצ'מונד־ברק, שכתבה את הספר "Underground warfare" על לוחמה תת־קרקעית, אומרת כי "המנהרות קיימות בשטח בנוי, ובכך מעצימות את כל הבעיות והדילמות שקשורות ללוחמה אורבנית, לרבות איך להילחם ולנצח תוך פגיעה מינימלית באוכלוסייה האזרחית. זהו אומנם קונפליקט בין ארגון טרור לבין אחד הצבאות הכי חזקים בעולם, אך המנהרות נותנות יתרון אסטרטגי לחמאס ומצמצמות את הא־סימטריה ביניהם". 

● איך נראית עיר המנהרות של עזה ואיך צה"ל יכול להילחם בה 

"מאבדים את תחושת המקום והזמן"

אחת הדוגמאות ליכולות האסטרטגיות של צה"ל שהמנהרות מנטרלות הן ה־ISR: מודיעין, סקירה וסיור. "אלה היכולות המתקדמות של צה"ל, שמאפשרות לנו לדעת איפה האויב, מה הוא עושה, מה גודל האמל"ח וסוגיו ואיפה הוא מאוחסן, ומיקום שרשרת הפיקוד. אלמלא רשת המנהרות המתוחכמת, צה"ל היה יכול לקבל את כל המידע הזה בקלות. המנהרות מקשות מאוד על מלאכת איסוף המודיעין. תמיד יש 'ערפל מלחמה', אבל בתווך התת־קרקעי קל יותר להפתיע, להחביא ולהפוך את כל האיום לבלתי־נראה. זה האתגר האופרטיבי הגדול של צה"ל".

 ד''ר דפנה ריצ'מונד ברק / צילום: דוברות אוניברסיטת רייכמן

לדברי ריצ'מונד־ברק, "חמאס נשען על התווך הזה, והופך אותו לחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה כארגון טרור כדי לקדם את מטרותיו. זה אמצעי שדורש כסף ומאמץ רב, ואם הוא לא היה שווה את זה, בחמאס לא היו ממשיכים. זה הארגון שהצליח לנצל את התת־קרקע הכי הרבה בעולם כולו, וגם ביחס לעבר. יש המון תחכום וחדשנות בתווך הזה, ויכולות הנדסיות גבוהות".

רשת המנהרות עצמה "מתפרסת על כל רצועת עזה. אף שעזה היא שטח קטן, המנהרות אינן ישירות, אלא בצורת זיגזגים וסיבובים, עם כמה קומות, כדי לייצר שטח מנהרות רחב. יש מנהרות שחוצות במהירות, ומאפשרות תנועה מהירה של חמאס לאורך הרצועה, כדי לאפשר להם לחטוף ולארוב לכוחות. יש חדרים רבים עם אמל"ח ומשגרים. אבל כשנכנסים לפתח המנהרה, רואים רק חושך ולא־נודע. מאבדים את תחושת המקום והזמן, ועלולים לסבול מדיסאוריינטציה".

אחד המשלים שריצ'מונד־ברק משתמשת בהם מגיע מהתחום הימי: "המנהרות עבור כוחות הקרקע, הן כמו צוללות עבור ספינות, בעיקר בשימוש שלהן כגורם הפתעה. אבל יש הבדל: בצוללת יש צוות שלם, ואילו חייל שנכנס לתוך המנהרות הוא מאוד בודד, וצריך להיות מוכן לפגוש את האויב בדו־קרב אחד על אחד. יש גם בעיות של תקשורת מתחת לקרקע - אפילו אם נכנסים כגדוד שלם, קשה לתקשר בין האנשים ועם הכוחות שבחוץ".

האמריקאים התמודדו עם זה לפנינו

למרות החדשנות הרבה של חמאס במערכת המנהרות, הוא לא המציא את השיטה. "כל מדינה שנלחמה או אוימה על ידי איומים תת־קרקעיים התקשתה מאוד להתמודד איתם. ארה"ב, למשל, התמודדה מול מנהרות של היפנים באיי האוקיינוס השקט, ובייחוד בקרב על איו־ג'ימה. גם במלחמת וייטנאם היה שימוש נרחב במנהרות מצד הוייטקונג, ובשני המקרים שליחת חיילים לבד הביאה להרוגים רבים. הם הביאו B-52 כדי לפוצץ את המנהרות. האם זה עבד מאה אחוז? לא ממש, אבל זה התברר כמהלך האפקטיבי ביותר".

עם זאת, מדגישה ריצ'מונד־ברק, "המנהרות לא יכולות לנצח את המלחמה. הן יכולות לעכב מאוד ולהקשות, ולגרום לתוקף לחשוב מחדש על הטקטיקות וההנחות הבסיסיות ביותר של צבא מודרני: את מי שולחים, איזה תחמושת לוקחים, איך נלחמים ואיך מתקשרים. אם יש חיילים פצועים, איך מפנים אותם? איך מאבטחים שטח? הנוכחות שלהן משנה את כל שדה הקרב".

אם כך, היא אומרת, "בהנחה שמטרתה של ישראל היא להשמיד את התשתית הצבאית התת־קרקעית של חמאס, הפתרון אינו לשלוח חיילים כמו שהם לתוך המנהרות. זה ליפול למלכודת שמתכנן חמאס, כי שם הם חזקים יותר צבאית. הפצצות אוויריות הן הפתרון, עם חימוש מתאים, 'מחסל בונקרים' שמתפוצץ בתוך האדמה. גם זה לא מספיק, אבל הורס חלק ניכר מהן. בסוף, אי אפשר להתחמק מהצורך בחיילים שיגיעו פיזית כדי לבדוק שבפועל נהרס כל מה שחשבנו. צריך להיכנס לפעמים כדי לאסוף מודיעין, להוציא חטופים או לפגוע בשרשרת הפיקוד. בנוסף, נדרשת השמדה שיטתית של המנהרה על ידי מיטוט הדפנות והתקרה של המבנה התת־קרקעי. לא רק לסתום פתחים, כי אז בעוד שנתיים יעקפו את זה".

אחד הקרבות הגדולים סביב הלחץ לסיוע הומניטרי לעזה נוגע להכנסת דלק לרצועה. היעדרו יוצר קושי גדול למערכת המנהרות, שתלויה בדלק: "הדלק נחוץ בשביל תאורה ואוורור. אפשר להניח שיש להם כרגע הרבה דלק, והם מאחסנים אותו באופן שמאיים על האוכלוסייה מעל. אבל בלעדיו, קשה לשהות תקופה ארוכה מתחת לקרקע".

"לישראל לקח הרבה זמן להבין שהמנהרות הן בעיה אסטרטגית ולא רק טקטית. לא תמיד הסתכלנו על המנהרות בצורה נכונה. רק בצוק איתן הבנו את גודל הבעיה, ומאז חמאס למדו גם מדאעש ומאחרים, והרחיבו את היכולות. זה לא רק עוד כלי שמשתמשים בו כדי לפגוע בנו, אלא מחשבה עמוקה ועבודה לאורך זמן שנועדו לנצל טווח אסטרטגי בשלל דרכים. בצוק איתן ובשומר חומות פגעו ברשת הזאת, אבל לא מספיק. צריך להשמיד את המערכת כולה ולא רק פתחים או אנשים. זה חשוב אפילו יותר מחיסול בכירים, חשובים ככל שיהיו. כשמחסלים מישהו, מגיע אדם אחר. הרבה יותר קשה לחדש רשת מנהרות מאשר למנות מפקד חדש".

איום שונה, אבל קיים: המנהרות הכלכליות

"בנוסף למנהרות המלחמה יש בעזה שלל מנהרות כלכליות, שנועדו להברחת סחורות ממצרים. צריך להפריד בין השתיים, הן מנהרות מסוג שונה. אבל כנראה שבכל זאת מחוברות". היסטורית, אומרת ריצ'מונד־ברק, "המנהרות הכלכליות היו ומאז ומתמיד איום כלכלי על מצרים. הן מאפשרות לסחור בלי הגבלות ובלי לשלם מסים למצרים. בנוסף, הן מאפשרות הברחת אמצעי לחימה בשני הכיוונים. מצרים פעלה כדי לא לאפשר זאת, אבל זה לא עבד לה".

"המצרים השתמשו בבולדוזרים כדי להרוס מנהרות, וחטפו ביקורת מארגוני זכויות אדם כי זה דרש להזיז אוכלוסיה", היא מספרת. "הטילו עונשי מאסר על חופרי מנהרות ובנו גדר, אבל שום דבר לא הצליח לעצור את האיום. זה גם האמצעי שדרכו נכנסו לרצועה אמצעי לחימה שאפשרו את מתקפת ה־7 באוקטובר. לא כי המצרים לא רצו למנוע הברחה כזאת, אלא כי חמאס טובים יותר בזה".