הסכם הממון הותיר מקום לפרשנות, ועלה לבעל בדירת 4 חדרים בקריית אונו

פרטי המקרה: בני זוג הואשמו בשנת 2018 בהלבנת הון של 20 מיליון שקל בשל רישום העסק על שם האישה. השבוע הם זוכו מעבירה של הלבנת הון ומרמה לאחר שניהלו את התיק במשך 5 שנים. השניים הורשעו במסירת תצהיר שקרי. המדינה טענה בכתב האישום כי האישה הגישה תצהיר שקרי המסתיר את מעורבות של בעלה בעסק לשירותי מטבע (נש"מ). נטען כי בשל ההסתרה, קיבלו תעודת רישום במרשם נש"מ במרמה, וכי כל קבלת הצ'קים בעסק היא פעילות אסורה של הבעל ברכוש אסור, המהווה הלבנת הון.

השופט רון סוקול מבית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי אין מחלוקת שהבעל היה פעיל בעסק, אך הקמת החברה על ידי האישה הייתה יוזמה של שני בני הזוג, והאישה הייתה פעילה בעצמה ומעורבת בכל ההליכים להקמת העסק, ולא היוותה "קוף" כנטען.

הקונסטרוקציה המשפטית שבנתה הפרקליטות הייתה כי השימוש בתצהיר כוזב כדי לקבל תעודה לרישום העסק ולפתוח חשבון בנק מהווה עבירת מרמה. נטען כי כל התקבולים בעסק מהווים הלבנת הון כי מקורם במרמה. כאשר השניים זוכו מעבירת המרמה, נשמטה הקרקע מעבירות הלבנת ההון.

השופט סוקול ציין כי מדובר במקרה הראשון שבו הפרקליטות העמידה לדין על הלבנת הון מי שניהל צ'יינג' בעקבות קבלת תעודת רישום על סמך נתונים כוזבים. הבעל בעל עבר פלילי, אך לא הוכח כי זו הסיבה שנמנעו מלרשום את שמו על העסק. "הנאשמים לא פעלו על מנת להסתיר רכוש אסור. העובדה שתעודת הרישום התקבלה בעקבות תצהיר כוזב לא הופכת את כל פעילות עסק הנש"מ לפעילות ברכוש אסור במטרה להסתיר את מקור הרכוש האסור".

עוד הבהיר השופט כי "שום דבר בפעילות העסק לא נועד כדי להסתיר את הרכוש". כמו כן הוסיף: "קבלת עמדת המאשימה תביא להפללת כל עסק שפועל לאחר שנפל פגם הנובע מהגשת טענות כזב בקבלת היתר להפעלתו, בין אם מדובר בקבלת היתר להפעלתו או מדובר בעסק של נש"מ או עסק קמעונאי". את בני הזוג ייצגו עוה"ד רן אלעד והילה תירוש.

מפרקליטות מיסוי וכלכלה נמסר: "בימים אלה אנו לומדים את הכרעת הדין ונשקול את צעדנו".

משמעות הפסיקה: תצהיר כוזב בקבלת אישור להפעלת עסק לשירותי מטבע לא מביא בהכרח לעבירה של הלבנת הון.

מספר תיק: 2794/20

פרטי המקרה: בני זוג הורים לשניים, שערכו הסכם ממון, נפרדו ונחלקו בנוגע לפרשנותו. בהסכם נקבע כי הם מסכימים לנהל את רכושם בהפרדה רכושית מוחלטת, ורק רכוש שיירשם על שם שניהם מראש יחולק בין הצדדים בעת גירושים. לפי ההסכם בעת פרידה האישה זכאית ל-10% מהדירה שבה יתגוררו עבור כל ילד שייוולד, או לחילופין תוכל לקבל דירה בקריית אונו.

ב־2018 רכשו השניים דירה, שמותיהם צוינו בחוזה הרכישה ונרשמה הערת אזהרה. שוויה היום מוערך ב־8.7 מיליון שקל. לאחר שנתיים הם התגרשו, והאישה טענה כי היא זכאית ל־50% משווי דירה בתל אביב בשל הרישום המשותף, ובנוסף לדירה בקריית אונו. הבעל טען כי היא זכאית ל־20% מהדירה, כי מרביתה נרכשה בכספי חברה שלו, וכי לפי הסכם הממון היא זכאית ל־20% לפי מספר הילדים. באשר לדירה בקריית אונו טען כי מדובר בפיצוי חלופי ולא "גם וגם".

הבעל ערער לבית המשפט המחוזי מרכז על פסק הדין וטען כי לא הייתה כוונה שהאישה תזכה בשתי דירות אלא כוונה לרשום את הדירה ביחס של 20-80 לטובתו, ובכל מקרה 20% לאישה מהווים תחליף לדירה בקריית אונו.

הרכב בראשות סגנית הנשיאה ורדה פלאוט מבית המשפט לענייני משפחה דחה את ערעור הגבר. בית המשפט קבע כי מההסכם עולות שתי תכליות: שמירה על הפרדה רכושית מוחלטת תוך הקפדה על זכויות לפי רישום. השנייה, שמירה על האינטרס הכלכלי של בת הזוג. נקבע כי הזכות לתגמול הפרידה עצמאית ולא תלויה בזכויות שיקבע הרישום. כיוון שאת הדירה בתל אביב רכשו שני הצדדים, נקבע כי האישה זכאית ל-50% בלי קשר לפיצוי שסוכם. בנוסף, הבעל חויב לרכוש לה דירת 4 חדרים בקריית אונו.

לדברי עו"ד רות דיין וולפנר, שייצגה את האישה, "הסכמי ממון מפורשים על פי ניסוחם וכוונת הצדדים. בתי המשפט אינם מאפשרים פרשנות יצירתית שאינה עולה מלשון ההסכם ועל כן יש לנסח הסכם מדויק". עו"ד גלית ברוש, שייצגה את הגבר, מסרה: "הנתבע מתעתד להגיש בקשת ערעור לבית המשפט העליון. אין לי ספק כי בסופו של יום עמדתו תתקבל".

משמעות הפסיקה: בעת ניסוח הסכם ממון יש לחשוב על כל האפשרויות שעשויות להיות בסופו של יום.

מספר תיק: 36613-10-22

פרטי המקרה: בית המשפט המחוזי בלוד דחה בשבוע שעבר תביעה של אדם שטען שהוא זכאי ל־30% מחברת אסיליון, העוסקת במערכי תחבורה בערים, שהונפקה בשנת 2021 בשווי של 1.3 מיליארד שקל. במסגרת התביעה שהוגשה ביוני 2021 טען מרק ברגר נגד מייסדי החברה, אילן וייצמן ואורן דרור, כי הוא זכאי ל־30% מזכויותיהם. ברגר טען כי אף שאין הסכם שותפות, הוא אחד משלושת השותפים המייסדים של החברה, לאחר שב־2017 החל לשתף פעולה עם השניים.

השופט יעקב שפסר בחן אם התקיימו יחסי שותפות וציין כי אין מבחן יחיד לכך בחוק. ברגר טען שגם ללא הסכם בכתב, יש סימנים שמצביעים על היחסים: הצגתם כשותפים, התחשבנות בהוצאות, הודאות של השותפים בשותפות, והעובדה שלא קיבל שכר על עבודתו.

שפסר קבע כי השלושה הסכימו לבחון שיתוף-פעולה עם ברגר לתקופת ניסיון, וכי העובדה שהציגו עצמם כלפי צדדים שלישיים כ"שותפים" אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי ללמד על כינון שותפות משפטית ביניהם. ויצמן ודרור טענו כי הדבר נעשה לצורכי שיווק. גם היעדר שכר על עבודתו לא מספיקה כדי ללמד על כך וגם חלוקת ההוצאות בתקופת הניסיון, כי היו לכך הסברים.

השופט ציין כי תובע המבקש לקבל מניות בחברה כשלוש שנים לאחר סיום היחסים עם הנתבעים, שפעלו והשקיעו בפיתוח החברה, מהווה התנהלות בחוסר תום לב עד כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. ברגר חויב לשלם 50 אלף שקל הוצאות לנתבעים.

אורן דרור יוצג ע"י זוהר לנדה, אייל נחשון ושחר רוטשילד ממשרד ברנע ג'פה לנדה. ויצמן על ידי עוה"ד גל הררי ושרית סגל. ברגר יוצג על ידי עורכי הדין רון ברקמן ויאיר לדר.

משמעות הפסיקה: אדם הטוען לשותפות ללא הסכם כתוב - נטל ההוכחה עליו. הצגת אדם כשותף בעסק בשלב מסוים לא מספיקה להוכחות שותפות משפטית המזכה בזכויות.

מספר תיק: 33624/06/21