לפעמים זכות הציבור לא לדעת, בעיקר כשמדובר בעסקת החטופים

אחת מזכויות האדם הבסיסיות שהוכרו על ידי האו"ם לפני 75 שנה קובעת כי "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים". בקצרה ניתן לקרוא לכך "זכות הציבור לדעת". 

● WSJ | חלפני הכספים הגדולים של חמאס נחשפו: כך עבדה השיטה
● ראיון | המומחה שמסביר: זה האיש שמקבל החלטות בעניין החטופים וכדאי להיזהר ממנו

בג"ץ התייחס לפני 40 שנה לזכות זו בהקשר של כלי התקשורת, וכתב כי הם "ממלאים תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, מה שהופך אותו לנחלת הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהם". 

למיטב ידיעתי, הראשון שטבע את המונח "זכות הציבור לא לדעת" היה עו"ד חיים פאל במאמר שכתב לכתב העת "הפרקליט" לפני למעלה משלושים שנה. בית המשפט העליון אימץ את הביטוי בכמה פסקי דין במרוצת השנים, בהתייחסו למתח שבין זכות הציבור לדעת לבין זכויות וערכים סותרים כמו הזכות לפרטיות. 

סיבות שונות ובראשן המצאת הרשתות החברתיות הפכו את הביטוי "זכות הציבור לא לדעת" לכמעט אות מתה. כל ידיעה עלי אדמות, מזיקה ופוגענית ככל שתהא, תמצא את מקומה בדרך זו או אחרת באחד מכלי התקשורת.

אם הנייר סובל את הכול, אזי הרשת החברתית מוכנה לסבול גם את המעט שבמעט שנייר העיתונות לא מוכן לסבול. וברגע שהדברים פורסמו ברשת החברתית, הם באופן אבסורדי מוצאים את דרכם חזרה לכלי התקשורת שמלכתחילה סירבו לפרסמם.

דוגמה טובה לכך היא הפרסומים במערכת הבחירות ב־2019 אודות הטענות של אישה בשם נאוה רון ג'ייקובס להטרדה מינית מצידו של יו"ר כחול לבן בני גנץ. בכלי התקשורת סירבו לפרסם את הטענות בשל מופרכותן, אולם לאחר שכבר פורסמו ברשת החברתית, פורסמו בכלי התקשורת שמלכתחילה ראו בכך ידיעה שאיננה עולה בקנה אחד עם ערכי העיתונות.

כל בדל הדלפה מהודהד

מתחילת המלחמה לא הבעתי דעה פומבית כלשהי על נכונות החתימה על עסקה בנוגע ל־239 החטופים שבידי החמאס. התנגדתי מאוד ל"עסקת שליט" ולעסקאות ומשאים־ומתנים דומים. אבל הסיטואציה הנוכחית לא דומה לכל אותם משאים־ומתנים ועסקאות ברבות השנים.

לא מדובר רק בכמות הבלתי נתפסת של חטופים, אלא בעובדה שהם כוללים גברים נשים, קשישים וטף. בני אדם שהופקרו לגורלם אצל שטני החמאס על ידי מדינת ישראל שהייתה אמורה לספק להם ביטחון.

מצד שני, המחיר שדורש החמאס הוא בעל משמעויות מרחיקות לכת והרות גורל מכל היבט שהוא. לפעמים עדיף פשוט לשתוק, ולשמוח שלא אנחנו אלה שצריכים לקבל את ההחלטה.

למרות זאת השיח בכלי התקשורת וברשתות החברתיות על העסקה המתרקמת לא פסק לרגע. כל בדל הדלפה אינטרסנטית זוכה לסיקור ולהדהוד אצלנו. החמאס נוקט אסטרטגיה אכזרית ושטנית, ומפעיל כל לוחמה פסיכולוגית אפשרית כדי לשבור אותנו מבפנים. בכל הנוגע לסרטונים של החטופים, התקשורת הישראלית מגלה אחריות ולא משתפת פעולה עם הפצתם. התקשורת מהבחינה הזאת מקפידה על "זכות הציבור לא לדעת".

יש לכך חשיבות רבה מאוד, אך מוגבלת למדי לאור העובדה שהכול נגיש ברשתות החברתיות. אבל בכל מה שקשור לעצם המשא־ומתן, צר לי אך ההפקרות חוגגת.

אי אפשר לבוא בטענה כלשהי למשפחות החטופים שמנסות כל פעולה עלי אדמות כדי להביא לשחרור יקירהן מציפורני החיה העזתית. זו זכותן וזו חובתן. אך השיח הציבורי בנושא הזה פגום לחלוטין.

כאשר, לצורך הדוגמה, ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי מתראיין שוב ושוב ואומר שיש צורך לתת הכול, כולל שחרור כל האסירים הביטחוניים בישראל, לצורך החזרת החטופים - איזה אינטרס ישראלי הוא בדיוק משרת בדברים הללו? האם האמירה הזו יוצרת את הלחץ על האויב או על הצד שלנו? האם היא בכלל מקרבת אותנו לעסקה או רק מעלה את סינוואר שבמנהרה לצמרות העצים?

אבל פרי איננו לבד. בזה אחר זה עולים ומתראיינים בכירים לשעבר ומלהגים את עצמם לדעת באותו כיוון. הלחץ מופעל שוב ושוב על הממשלה. בבוקר יום חמישי שמעתי את חברת הכנסת אפרת רייטן נואמת בצעדת משפחות החטופים וקוראת להם לצרף את חברי הקואליציה לצורך הפעלת לחץ על הממשלה, וכך יתאפשר לשחרר את כל החטופים הביתה.

אין טענה מטופשת מזו ומזיקה מזו, אבל מה שעומד ביסודה זו המחשבה כאילו לממשלה פשוט לא אכפת מגורל החטופים. לא מפתיע כלל לראות שככל שגובר הלחץ על הממשלה, כך אנו שומעים על הקשחת העמדות והדרישות של החמאס.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא חף מבעיות, וזה האנדרסטייטמנט של האנדרסטייטמנט. מיד לאחר המלחמה הוא יצטרך ללכת הביתה. אם יבין זאת לבד, מוטב. אם לא, הציבור יראה לו את הדרך. אבל נרצה או לא נרצה - כרגע הוא ראש הממשלה. בני גנץ וגדי איזנקוט הצטרפו לממשלה ולקבינט המלחמה. הטענה היא שגם לגלנט, גנץ, איזנקוט ורון דרמר לא אכפת? למה צריך להפעיל עליהם לחץ תקשורתי? אפרת רייטן חושבת שגנץ ואיזנקוט לא מספיק רוצים את השחרור של החטופים? שהם רואים את נתניהו אפתי לגורלם והם שותקים ממניעים פוליטיים? השיח הזה הוא פיגוע אסטרטגי וחושף אותנו לסחיטה של החמאס.

אסור לשחק לידי החמאס

נתניהו הוא האחראי הראשי למחדל הנוראי שנקרא "עסקת שליט" שהעצים את כוחו של החמאס, ששחרר מחבלים עם דם על הידיים, שהביא את סינוואר מהכלא הישראלי להנהגת חמאס, וגרר למוות של יהודים וישראלים רבים על ידי מחבלים משוחררים, ועורר את תאוות המחבלים לפעולות דומות לצורך שחרור יתר המחבלים הכלואים. 

נתניהו לא היה צריך להיכנע ללחץ הפוליטי וללחץ התקשורתי. אבל זו לא סיבה לחזור שוב על אותו לחץ מסוכן ומזיק. הלחצים הללו לא מקדמים דבר מלבד את האינטרסים של החמאס במשא־ומתן. חמאס רואה את החולשה ומנצל אותה באמצעות סרטון אכזרי של החיילת החטופה נועה מרציאנו הי"ד. עבורו כל האמצעים כשרים.

כעת מדברים על שחרור של עשרות חטופים בלבד. המשמעות לכך ברורה. חמאס יסחט אותנו על כל צעד ושעל. הדבר דומה לאדם שנסחט באיומים שישחררו תמונות אינטימיות שלו. הסחיטה לא נפסקת אחרי התשלום הראשון אלא רק הולכת ומחריפה. רף הדרישות של החמאס רק יעלה באמצעות טפטופי עסקאות. חמאס רואה את הלחץ שמופעל על הממשלה, ומשחק בצורה לא אנושית אך גאונית עם "קלפי המיקוח" האנושיים שיש לו. היכולת של החמאס לנצח אותנו צבאית איננה קיימת. הוא הרג מעל 1,200 ממיטב אנשינו וחיילינו, אך כוחו הצבאי מוגבל. מטרת החמאס היא לשבור אותנו מבפנים. אל תשחקו לידיים שלו. לפעמים גם לשתוק זו אופציה. זכות הציבור לא לדעת.