"הבנתי שיש סיכון בחיים בחו"ל. החנוכייה חזרה אל החלון, אבל דגל ישראל לא"

החיים בתור אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל תמיד כללו עליות ומורדות. כמו זרים רבים, אני מתגעגע למדינה שלי, אבל בניגוד לאחרות היא נמצאת תמיד בפוקוס העולמי, נדמה שלכל אחד יש דעה על מה שקורה אצלנו, ושאנשים מרגישים שבגלל שאני ישראלי אני כנראה חייב להם הסברים.

מאז המתקפה הרגשתי, כמו ישראלים רבים בארץ ובחו"ל, שכל העולם שלי התהפך. השינוי האמיתי מבחינתי התחיל ב־13 לאוקטובר, בו היו קריאות ליום ג'יהאד עולמי, לפגיעה ביהודים ברחבי העולם. בתור ילד כשטיילתי עם המשפחה באירופה, תמיד אמרו לנו לא להרבות בדיבור בעברית, לצמצם את הזהות שלנו, שחלילה ירצו לפגוע בנו. כשעברתי לאירופה לפני 5 שנים החלטתי שלא מגיע לי לחיות ככה. אני יהודי וישראלי, ולמי שיש בעיה עם זה שיתמודד עם זה. היו רגעים של גזענות אבל בעיקר מתוך בורות ופחות ממה שהרגיש לי כמו שנאה.

אבל מאז ה־13 באוקטובר, הבנתי שקיים פה סיכון אמיתי. אחרי התלבטות רבה הורדתי את דגל ישראל מהמרפסת, את החנוכייה מהחלון והדלת נשארה נעולה מבפנים. אשתי, שהיא לא יהודייה, ביקשה שלא אצא מהבית אם אין צורך בימים הקרובים, ובאותם ימים קרובים ראיתי כל יום תקיפה כזאת או אחרת נגד יהודים בפורטוגל וברחבי העולם.

ומאז, החנוכייה חזרה אל החלון, אבל הדגל לא.

מלחמות ומבצעים כל ישראלי מכיר, אבל המלחמה הזאת מרגישה אחרת. יש תחושה אמיתית שקיומנו בסיכון, תפקוד הממשלה (או חוסר התפקוד) גרם לי להבין שתפקוד המלחמה הזאת, כמו בהסברה שלנו בחו"ל, היא בידינו, הישראלים. ראיתי כמה עם ישראל לא מחכה לאף אחד ולו דקה.

בחודש הראשון למלחמה היה מאוד קשה להתרכז בעבודה. כל מה שרציתי היה רגע אחד לא לחשוב על הזוועות אצלנו, אבל לאנשים תמיד יש שאלות. מצאתי את עצמי בפוזיציית השגריר כמעט כל יום, כי גם כשהחלטתי שאני לא רוצה להיכנס לשיחה על הנושא, אנשים השמיעו דעות הזויות וחסרות בסיס על הקונפליקט, שקשה לעמוד בשקט מולן.

אני וישראלים רבים התחלנו לנסות לעזור בהסברה, כי הבנו שאם לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. כולם נרתמו למשימה בלי שאף אחד ביקש. לא חיכינו למקבלי החלטות, לקחנו את היוזמה לידיים. הקמנו מיזם הסברתי בשם "Aliados" בפורטוגל, עם חברת יח"צ ופרסום וחלוקת אחריות בינינו, מיזם שאליו אנחנו מגייסים כספים ככל הניתן. המיזם נועד לגשר על חוסר המידע הקיים ולאזן את השיח בתקשורת הפורטוגלית שבעיקרה תקשורת מסורתית.

הקריאות הפרו־פלסטיניות ברחובות אירופה גרמו לי להבין שאולי הן לא באמת למען חופש של אחר, אלא באופן טהור נגדנו. הידיעה שישראל קיימת גרמה לי להרגיש שאני יכול לחיות באירופה בשקט, אבל עליית האנטישמיות, או יותר נכון חשיפת האנטישמיות, גרמה לי להבין שכנראה באמת אין לי ארץ אחרת. זה לא משפט שאמרתי לעצמי מתוך תחושת פטריוטיות, אלא בכאב, בידיעה שחוץ מישראל, אין לי מקום בו אתקבל כיהודי או כישראלי.

מאז פרוץ המלחמה אני מרגיש שאני צריך לחזור. בעיקר בגלל העובדה שיבוא יום בו יהיו לי ילדים, ואני לא בטוח שאני רוצה לגדל אותם במקום בו הם עלולים שלא להתקבל עקב זהותם. זו התלבטות גדולה שאני עדיין חוכך לגביה, אבל אם בעבר לא חשבתי שאחזור לארץ, היום זו אופציה אמיתית.