"אפילו במלחמת השחרור זה לא קרה": המומחה שמאמין - זה הלקח שישראל לא למדה

מוטיב ההפתעה בפתיחת המערכה באוקטובר 2023 ובאוקטובר 1973 מעלה את השאלה, האם זהו צירוף מקרים, או שיש גורמים עמוקים יותר שהביאו אותנו למצב הזה. בשני המקרים, הקונספציה, המשקפת קונצנזוס שמתגבש בקרב מנהיגים לאומיים וראשי מערכת הביטחון, משחקת תפקיד ראשי. כל עוד האויב לא מפר במעשיו את שבירת הקונספציה, נוצר סטטוס קוו המאשר ומחזק אתה, וכל עוד זה עובד אין צורך בתיקון.

● המומחה שמעריך: מתי המלחמה תסתיים? 
● ראיון | המומחה שמסביר: זו הטעות שעושה ישראל במו"מ מול חמאס 

העובדות היו ידועות טרם שתי המתקפות: בניית צבא חמוש היטב ומאומן ברצועת עזה, וריכוז ארמיות מצריות המסוגלות לפעול מהגדה המערבית של תעלת סואץ. מה חשבנו שהמצרים מתכננים לעשות עם כל הדיוויזיות לאורך התעלה? את מי חשבנו שהם יתקפו? ומה חשבנו כשהחמאס בנה וחימש את צבאו? את מי חשבנו שהוא יתקוף עם החטיבות המאומנות שהקים?

ב-2023, היינו צריכים ליישם את הלקח העיקרי ממלחמת יום הכיפורים והוא שעלינו להיות מוכנים על־פי יכולות האויב ולא על־פי הערכת כוונותיו. ב-1973, היינו שיכורים מניצחוננו במלחמת ששת הימים וזלזלנו ביכולת הארמיות המצריות; זה היה הגורם הבסיסי בגיבוש הקונספציה אז; וב-7 באוקטובר 2023, היינו מסוממים מהסכמי אברהם ומיחסים מתגבשים עם הסעודים, והתברר שמלכודת הקונספציה פעלה שוב. אני מניח שגם קצין מודיעין מתחיל, יכול היה לספק ניתוח על יכולתן של 3 חטיבות החי"ר, מיומנות וחמושות עד השיניים, מה שהיה מביא אותנו למוכנות, ללא קשר לכוונות החמאס, ובכל זאת פעלנו על־פי פירוש כוונותיהם ושוב הופתענו.

אז, כמו היום, המכשול הפיזי שיחק תפקיד מרכזי בגיבוש הקונספציה. ככל שמכשול זה מרשים יותר, כך הוא מסוכן יותר בגיבוש האסטרטגיה הצבאית / מדינית. מי יוכל לחצות את התעלה? מי יוכל לפרוץ את הגדר - המכשול הקרקעי האדיר שנבנה סביב רצועת עזה? המכשול הינו סטטי, אולם המציאות שהוא יוצר דינאמית; עצם קיומו פועל בשני נתיבים המתפתחים על פני זמן. מחד, הוא מאלץ את האויב לפתח אמצעים להתגבר עליו ולפתח יכולות שללא המכשול לא היו מפותחות. מאידך, המכשול מקנה לנו ביטחון, אולי מדומה, המשפיע על ההגנה. ככל שחולף הזמן, עצם קיום המכשול, מפתח תורת לחימה המעניקה יותר ויותר תפקיד למכשול, ופחות ופחות תפקיד להגנה הקונבנציונלית.

הרצון המוצדק שלנו להגן על האוכלוסייה האזרחית הביא אותנו לבניית מקלטים ומרחבים מוגנים (ממ"דים) המגנים עלינו מפני הפצצות מסוגים שונים. במקביל למקלוט, פותחה מערכת אזעקה מתוחכמת המודדת בשניות את הזמן הנדרש להגיע למקלט באזורים השונים בארץ. מעל לכל אלה, פותחו והוצבו מערכת "כיפת ברזל" ומערכות נוספות נגד טילים - פאר הטכנולוגיה של אומת הסטארט-אפ - המסוגלות ליירט מעל ל-90% מהטילים השונים שנורים עלינו.

מערכות אלו מספקות הגנה מעולה על האוכלוסייה האזרחית, אך הן גם משפיעות על תורת הלחימה שלנו. באופן פרדוקסלי, ככל שאנו מוגנים, כך אנו מסוגלים לספוג ולהמתין עם תגובה הולמת להכנות מעשיות של האויב נגדנו; אך כשהאויב מחליט ליטול יוזמה ולפעול נגדנו, מתגלה המגבלה של ההגנה הפסיבית.

צה"ל הפך לצבא של שוטרים

איך הגענו למצב בו אנו מפנים יישובים? גם בימים הקשים ביותר במלחמת השחרור לא פונו יישובים. פינוי ילדים ואוכלוסייה מבוגרת מוצדק בהחלט, אבל פינוי מלא של יישובי גבול הצפון? זהו חלק מכשל הקונספציה. ההגנה הפסיבית אינה מספקת ביטחון ולכן נאלצנו לפנות ישובים שלמים, כולל קיבוצים וערים. האם שכחנו את התפיסה שההתיישבות היא הקובעת את גבולות המדינה ואם לא נגן עליהם, לא תהיה לנו מדינה?

צה"ל קיים כדי להגן על גבולות המדינה ולספק ביטחון אבל בל נשכח שלמדינת ישראל אין גבולות מוסכמים ומוכרים. עד ה-7 באוקטובר, עסק הצבא בהגנה על ההתיישבות והכבישים באזורים שנויים במחלוקת, בגדה המערבית. הכיבוש ולחצי המתנחלים ונציגיהם בממשלה ובכנסת, אילצו את צה"ל להקצות כוחות רבים למשימה זו. כך, האינטראקציה בין הקונספציה ומדיניות הממשלה יצרה מציאות של הזנחת הגבולות בדרום ובצפון. גם כאן פעלה דינאמיקה ששינתה את הצבא: צה"ל הפך לצבא של שוטרים, תוך שחיקת תפקידו הייעודי - הגנה על הבית - על קיום המדינה.

בהיותנו מדינה קטנה גיאוגרפית, ללא עומק אסטרטגי, תפיסת הביטחון, מאז ימי בן גוריון, דגלה בהעברת המלחמה לשטח האויב. ההגנה הטובה ביותר הייתה ועודנה - התקפה. אין ולא יהיה לנו את הלוקסוס לבנות תורת לחימה המתבססת על ספיגת מכה ראשונה. בכל פעם שמתפתח איום פוטנציאלי, עלינו לחזור למקורות ולפעול ביוזמתנו בשטח האויב. דוגמה מצוינת לאופן פעולה זו היא המתקפות הנקודתיות שלנו בסוריה, בכל פעם שמזהים איום שמתפתח. כך נצטרך לפעול בעזה כאשר שלב הלחימה הנוכחי יגיע למיצוי, וכך גם בצפון מול החיזבאללה, שבשלב כזה או אחר יטופל על־ידינו כפי שמטופל כעת החמאס בעזה, ורצוי כאמור, שהיוזמה תהיה שלנו. אם קיימים שיקולים רחבים נגד פתיחת חזית שנייה, עלינו להכתיב מדיניות שלא תאפשר פעילות שלהם מדרום לליטני, ולתקוף בכל פעם שנגלה חצייה שלהם את הקו הזה.

לסיום, התגייסות המילואים ופעילות הצבא בעזה מחזירה לנו את הביטחון ביכולותינו ובכוחנו ליזום הגנה התקפית ללא מורא, מבלי להסתמך רק על כוונות האויב. על אויבינו להיות מורתעים! לא רק מפני ההתקפה עלינו, אלא גם מיכולותיהם לפתח התקפה; כך נחזור לעצמינו ונוכל להמשיך לבנות ולהיבנות.