בית החולים שלה קלט חמש חטופות. זה מה שהרופאים שמעו מהן

אישי: נשואה לאיציק + 2, גרה בהרצליה
מקצועי: מנהלת המרכז הרפואי וולפסון

ילדות ומשפחה: גדלתי בבת ים, בחוף הסלע, ואני זוכרת משם הרבה שמש וים. בהמשך עברנו לחולון. אמי הייתה מורה לערבית ואחר כך ספרנית בתיכון, כך שביליתי לא מעט שעות על רצפת הספרייה. אבי היה מהנדס בפקולטה להנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, ומשם החיבה שלי לעולם הריאלי.

● פורטפוליו | האישה שמטפלת ביותר מ-3,000 מניצולי המסיבה ובני משפחותיהם: "תחושות אשמה קשות"
● פורטפוליו | הוא פיתח מערכת לשוק הנדל"ן, היום הצבא והמשטרה מסתערים עליו
● פורטפוליו | המלחמה הפכה את החברה שלו לכוכבת בבורסה, עכשיו הוא מזהיר ממלחמת רחפנים

חלום: מגיל 14 כבר ידעתי שאני רוצה להיות רופאה. אבא שלי תמיד אמר לי כילדה שאין שום דבר שאני לא יכולה לעשות - והאמירה הזאת הולכת איתי. עם זאת, הוריי הנחילו בי הרבה צניעות. גם אחי ואחותי, שצעירים ממני, רופאים.

לימודים וצבא: למדתי רפואה בעתודה האקדמית בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ומנהל מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. את ההתמחות עשיתי במחלקה הפנימית באיכילוב. בצה"ל שימשתי במגוון תפקידים, רובם ניהוליים. התפקיד האחרון שלי שם היה סגנית ראש ענף רפואה עורף. למדתי בו המון על חוסן אוכלוסייה במשבר.

סגירת מעגל: אחרי השחרור המשכתי בקו הניהולי. הייתי עוזרת מנכ"ל משרד הבריאות למשך שנה, וב-2012 הגעתי לבית החולים אסף הרופא, וכיהנתי כחמש שנים כסמנכ"לית המרכז. ב-2018 מוניתי למנהלת וולפסון. החזרה לאזור הייתה סוג של סגירת מעגל מבחינתי. סבא וסבתא שלי התאשפזו שם בילדותי, גדלתי על העבר וההיסטוריה של וולפסון. גם כיום אני חושבת הרבה על הסיפור של בית החולים הזה: יש כאן שונות גדולה של האוכלוסייה מבחינת המוצא, המצב הסוציו־אקונומי, דת, תרבות ועוד.

רגע מכונן: התנדבתי למשלחת ההצלה בהאיטי אחרי רעידת האדמה ב-2010. הגענו בתוך 48 שעות, פרסנו בית חולים שדה והתחלנו לטפל בפצועים. זה נמשך שבועיים עד שמסרנו את המקל לאמריקאים.

קבלת החטופות: חמש נשים מבוגרות שחזרו משבי החמאס הגיעו אלינו לבית החולים. בשבועיים־שלושה האחרונים, מרגע שהחל השיח על העסקה, נערכנו לתת את הפתרון הטוב ביותר לשיבה הביתה, הן מבחינה רפואית והן מבחינת מרחב שמאפשר פרטיות ומספק תחושה של ביטחון. הקצינו למטרה הזאת מחלקה מתאימה, עם חדרים גדולים במיוחד לשהות נעימה עם המשפחה.

שטח לא נודע: כמעט אין מידע בעולם על פדויי שבי אזרחים, בטח לא על ילדים ואנשים מבוגרים מאוד. רוב המידע שקיים נוגע לחיילים. גם בהיסטוריה של מדינת ישראל זה לא קיים, למעט אולי פרשת אנטבה. אין כמעט פרוטוקולים רפואיים בתחום הזה, כך שהיינו צריכים ממש לבנות פרוטוקולים מתאימים לכל מיני תרחישים - איך לטפל באנשים שלא אכלו מספיק, איך להתנהל מבחינה פסיכולוגית, איך מדברים, איך ניגשים ונוגעים, למה צריך לבקש רשות לפני ששמים יד על הכתף.

מלבד זאת, מכיוון שאף אחד בצוות המטפל בוולפסון לא טיפל אף פעם בסיטואציה כזו היה לנו מאוד חשוב לתרגל. עשינו סימולציות של קבלת חטופים לבית החולים, זה עזר לצוות להבין מול מה הוא עומד ואיך להתנהג בכל השלבים, כולל המפגש עם המשפחות.

נשות הברזל: ממה שהחוזרות סיפרו עולה תמונה של אומץ, גבורה וחוזק. הן ממש מעוררות השראה, נשות הברזל. המפגש איתן היה מאוד נוגע ללב ומרגש מבחינתי, אין מילים לתאר את התגובה שלהן לעובדה שהן שוב בבית ובמקום בטוח. חלק ממני המשיך להיות הרופאה שמוודאה שהכול בסדר, אבל חלק אחר בי התרגש בצורה בלתי רגילה.

שיקום: כל אחד מתמודד אחרת עם טראומה, אבל אפשר להשתקם גם מאירוע קשה כל כך כמו שבי שנמשך 50 ימים. אפשר להשתקם מזה ולהמשיך הלאה.