ערן אפרת ואביר קארה רוכשים ציוד במיליונים לחיילים. איך יכול להיות שזה שוב פעם קורה לנו?

כשערן גויס למילואים ביחידה קרבית בחזית הצפונית הוא לא ציפה שאחד המכשולים שלו יהיה דווקא מתוך צה"ל. "התחושה היא שאנחנו מנהלים מלחמה מול חיזבאללה, מול מזג האוויר וגם מול הצבא", הוא אומר. "הבעיות של מחסור בציוד ובלוגיסטיקה משפיעות על היכולת להילחם, ואם אין לך איך להתחמם בלילה זה נהפך לעניין מבצעי".

● מקסדות ועד רחפנים: מה הלוחמים מבקשים, וכמה זה עולה
● הצוללת | "בלי AI אי אפשר למפות נכון את מצב ומיקום החטופים. זה כלי שמאפשר את השבתם"
● חצי שעה של השראה | "יצירת מציאות חלופית צריכה להיות חלק מהמודל": הלקח העסקי ממחדל יום כיפור

לדבריו, הבעיות שנתקל בהן נעות בין תחזוקה וסניטציה למחסור בציוד מיגון וגם באמצעי לחימה. "בפלוגה של 120-100 חיילים אם יש לך 60-50 חליפות סערה אתה במצב טוב. הכי כואב כרגע זה ציוד חורף, ואם לא באת עם ציוד רוב הסיכויים שלא תקבל ולא יהיה לך. יש חוסר באמצעים לראיית לילה, ובשלושת השבועות הראשונים לא היו סוללות - אז גם האמצעים הזמינים לא היו שמישים. אנחנו מבקשים מתורמים כל ציוד צבאי שיש להם, ואחד הקיבוצים באזור מכבס לנו את הבגדים.

"בהתחלה היו הרבה תרומות אבל נראה שהברז נסגר, ואם לא היו אנשים פרטיים גם אפודים קרמיים לא היו לנו. אין מספיק רכבים ואין מספיק חלקי חילוף, ואני שומע מחברים שלי על מחסור בכל מקום גם היום. אני מעדיף לקוות שהצבא לא עבר למוד מלחמה מלא מאשר להבין שהוא לא מוכן. אני אוהב את המדינה והצבא ומגיע למילואים, אבל זה אירוע קשה".

התחושות שמתאר ערן נשמעות שוב ושוב בשיחות רבות עם משרתי מילואים ועם מתנדבים שמנסים לספק את המחסור - מאוהלים, תנורים, שקי שינה, הלבשה תחתונה וחליפות סערה, דרך מדים וקסדות טקטיות ועד אמצעי ראיית לילה ואפודים קרמיים. לא את כל הדברים האלה צה"ל נותן ללוחמים, ועל פי נהליו, גם לא את כולם הוא אמור לתת. אבל חיילים מספרים על היעדרו של ציוד מציל חיים. גורם שמעורב באספקת ציוד אומר כי כשהסיפורים המלאים יסופרו השומעים יזדעזעו, "ביום שאחרי המלחמה נפתח הכול, זה פשוט טירוף", אמר לגלובס.

כמה ימים לאחר 7 באוקטובר דובר צה"ל טען בעניין כי דווקא אין מחסור, אך מאוחר יותר כבר הודה בפערים ואף נפתח מוקד טלפוני צבאי לדיווח על חוסרים. "גיוס מילואים בהיקף כזה לא נרשם בעשרות השנים האחרונות, ולכן לעיתים ישנם חוסרים נקודתיים וזמניים אשר מטופלים באופן מיידי. כלל הציוד הדרוש קיים בצבא", מסר אז.

ואולם גם היום, כמעט חודשיים מתחילת המערכה, חיילים, בעיקר ביחידות מילואים, מוסיפים לדווח על מחסור בציוד הכרחי - תופעה שמוכרת גם למתנדבים רבים העוסקים באיסוף תרומות, רכש ואספקה. לפי דיווחים, המחסור קיים גם בכיתות הכוננות ברחבי הארץ.

כך למשל, מתרבים הדיווחים על מחסור במדים טקטיים, שבאפריל השנה החלה חלוקתם ללוחמי זרוע היבשה. לפי אתר צה"ל, אלה מאופיינים בשרידות טובה יותר, נוחות ונידוף, והם תפורים מבד מיוחד שמונע בעירה ומכבה את עצמו בעת שריפה.

מחסור נוסף ובולט מאוד הורגש באפודים ובלוחות מיגון קרמיים, המספקים הגנה מרסיסים וקליעים. בצה"ל הסבירו שאלה לא מיועדים לכלל המגויסים, אלא קודם כל למי שמשתתפים בתמרון הצבאי. "בשבוע הראשון צה"ל אמר שהכול בסדר, וכל מי שצריך - יש לו אפוד קרמי, אבל השטח בער", מסביר גורם הבקי בהצטיידות. "תורמים קנו בעשרות מיליונים, ורק בשבוע השלישי הצבא החל לרכוש בעצמו.

"ככה זה התנהל כמעט בכל מישור, מהציוד הכי בסיסי ועד לציוד מיגון. פעם אפודים קרמיים היו מיועדים ליחידה סטטית ופחות ליחידה מתמרנת כי הם היו כבדים מאוד. אבל הם כבר לא, ובמבחן המציאות אתה נע בשטח בנוי ואם אתה חוטף כדור למרכז מסה אתה חי. קרמי הוא מציל חיים, ולראיה, אחרי הזעקה ציידו בקרמי כל מי שנכנס לרצועה. גם בצפון זה יכול להציל חיים בעמדה סטטית כי הוא יודע לעצור כמ כדורים שנורים עליו. הבעיה היא שמקבלים החלטות על סמך תורות לחימה שנכתבו בעבר ולא בהכרח עודכנו".

מאפודים עד תחתונים: האנשים שהתגייסו וקונים ללוחמים

אחד האנשים שהתגייסו לנושא הוא היזם ערן אפרת, שגר בהולנד ועוסק בימים כתיקונם באספקת ציוד למיזמי אנרגיה ירוקה. מתחילת המלחמה הוא מנצל את כישוריו הלוגיסטיים לאספקת ציוד לחיילי צה"ל. בתחילה הוא ארגן ציוד שנקנה מספקים ישראלים בעלות של 750 אלף שקל, עד שנגמר, והוא החל לרכוש אותו בארה"ב. מאז הוא וחבריו רכשו ציוד צבאי בעלות של 40 מיליון דולר.

 ערן אפרת / צילום: Ivan Fois

את הסתירה בין דיווחי הצבא ובין הקולות שעולים מהשטח הוא מיישב די בקלות: "יש הבדל גדול מאוד בין מה שצה"ל מגדיר ציוד למה שחייל מגדיר ציוד. צה"ל יכול לספק קסדה תקנית אבל היא יכולה להיות מיושנת, לא נוחה, אולי גדולה על החייל. מבחינת אפודים קרמיים אין מספיק לכולם אז מתעדפים לפי אזורים. נתנו קודם בדרום, אחר כך בצפון. כשאתה מסתכל על מדים, ברכיות, וסטים - אין מספיק, ומה שיש - באיכות נמוכה. חייל יחתום על מדים ויקבל אבל הם לא בהכרח יהיו מדים טקטיים".

נוסף על כך, אפרת מספר כי הקבוצה שגיבש רוכשת שדרוגים שונים שהצבא לא מגדיר כהכרחיים, כמו רחפנים תרמיים שמאפשרים לזהות חמושים בלילה. "זה יתרון אדיר בקרב ולכן יש לנו בקשות כאלה, אבל הוא לא נמצא ברשימת הציוד של צה"ל", הוא אומר. למרות זאת, חייל העיד בהודעה ששלח לו: "הרחפן שלך הציל לפני יומיים מחלקה שלמה של גולני. הוא זיהה מארב נ"ט, והשמיד אותם. אתמול זיהו איתו שני חבר'ה שיצאו מפיר מנהרה בלילה והשמידו אותם". ואולם, גורמים העוסקים בנושא הוסיפו כי יחידות המילואים לא מקבלות רחפנים ובצפון הדבר תלוי בשאלה "אם היחידה פתחה פייבוקס או לא".

 קסדות טקטיות. הפער בין ציפיות המילואימניקים למצאי הוא לא חדש / צילום: ערן אפרת

דוגמה נוספת לציוד שצה"ל לא מספק באופן שוטף הוא מצלמות שמסוגלות לצלם 360 מעלות. הקבוצה של אפרת דואגת לאספקתן ולהתקנתן על גבי טנקים, נגמ"שים ודחפורים. "היום שני טנקים שלנו חטפו אר.פי.ג'י", העיד חייל אחר, "באחד הטנקים הקצין נפצע ובזכות המצלמות הנהג תפעל את כל החילוץ לאחור. בעצם הן אפשרו לו לכוון את עצמו לבד בזמן שהצוות טיפל במפקד".

"בשטח בנוי אין לך יכולת לראות מה קורה מסביב", אומר אפרת, "והיו מקרים שבהם פשוט הדביקו על טנקים מטען. המצלמות האלה מאפשרות לראות הכול מבלי לצאת מהטנק ולהגיב בלי בעיה. שמענו שצה"ל מתחיל להתקין גם הוא מצלמות דרך חברה שזכתה במכרז, וזה דוחף את הצבא להשתדרג. האם הוא היה צריך לעשות זאת קודם? אני מניח שכן".

"אני לא יודע באיזה צבא הם נמצאים שהם טוענים שאין חוסרים", מוסיף ח"כ לשעבר אביר קארה, שמתחילת הלחימה שותף ליוזמות סיוע, התנדבות ואספקת ציוד לחיילים שהתבססו על פרסום ברשתות החברתיות. "זה נכון שעל היחידות הלוחמות בעזה יש ציוד, אבל זה לא המצב בכל מקום. עדיין חסרים אפודים קרמיים, ביחידות בצפון עדיין לא הגענו לכולם וביו"ש לא חילקו לכולם. קסדות טקטיות - זה לא מותרות, ואם מחר יהיו לי 30 אלף קסדות, יש לי 30 אלף ראשים להניח אותן".

 ח''כ אביר קארה / צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב

קארה גם מדבר על מחסור בציוד כמו אוהלים אטומים, שקי שינה, פנסים לנשק, הלבשה תחתונה וציוד חורף. "אין מספיק חליפות סערה ומה שיש לא עבה מספיק, הן נקרעות ובאיכות נמוכה. קנינו תנורי סולר ב־35 אלף שקל לאזורים מבודדים שאין בהם חשמל. יכול להיות שהצבא היה משלים את זה, אבל אנחנו רוצים לתת מענה מהיר". בגלובס דווח לאחרונה גם על מחסור בגנרטורים, ואלה נרכשים באמצעות תרומות.

"את הצבא הפתיע כנראה שהגיע החורף", מוסיף הגורם שמעורב באספקת ציוד. "יש מחסור גדול מאוד בהלבשה תחתונה, באוהלים, עד כדי מצב שבו חיילים נרטבים בלילות כי נאלצים לישון במקומות מאולתרים". בנוגע לחליפות סערה הוא אומר כי "בעוד שלחיילים בסדיר יש חליפות כאלה, אנחנו מתמודדים עם מחסור עצום בהן בעבור פלוגות מילואים שהתקן שלהן עומד על כמות קטנה של ציוד ביחס לגיוס - וזו בדיוק אותה הבעיה ממלחמת לבנון השנייה. יש יחידות שלא חשבו שיגויסו בחורף ואין עבורן חליפות כלל. בעיה אחרת היא תחזוקה לא נכונה. חיילים פתחו את השקית והחליפה התפוררה להם בידיים". הוא מדגיש כי "זה לא פינוק. אם אתה בלעדיה, אתה רטוב, נכנס להיפותרמיה, סובל מכוויות קור ולא מתפקד - בטח שלא בצפון הארץ".

מפרסמים ברשתות ומבקשים טובות בשדות תעופה

המנגנון שבו מעורב אפרת עובד כך: הקבוצה מתקשרת עם ספקים אמריקאים לנוכח העובדה שבישראל אין כמעט ציוד זמין לרכישה בעקבות הביקושים הגבוהים ויכולות הייצור המוגבלות. הוא מסביר כי העבודה מולם מחייבת הצגת מסמך שלפיו צה"ל אישר את הרכש ואת מסירתו לצבא. "אחד היתרונות בעבודה עם הצבא הוא שהשאלות אם הצבא צריך עוד ציוד או לא מתבטלות, אחרת היו אומרים שלא צריך. אם הצבא מאפשר עבודה וחותם על המסמך, אז אני מבין שהוא צריך ורוצה את הציוד. העבודה מול ספקים שהצבא כבר מכיר מקלה מאוד את ההליך. כל דבר שאנחנו רוכשים עובר דרכו ועושים לו בחינה בליסטית, אם הצבא מאשר אז אנחנו מבצעים את ההזמנה באמצעות כספי תרומות", מתאר אפרת.

 עשרות משלוחים של אפודים קרמיים ולוחות מיגון קרמיים שהובאו לישראל כתרומה, התגלו בניסויי ירי כפגומים ומסכנים חיי חיילים / צילום: דוברות משרד הביטחון

לאחר הרכישה והאספקה, שהיא לא תמיד מיידית, הקבוצה מתמודדת עם תהליכים לוגיסטיים כדי להביא את הציוד לישראל. בתוך ארה"ב ההובלה מבוצעת במשאיות - ובשדה התעופה מבקשים טובות. "אם יש במטוס של אל על מקום אז הם הרבה פעמים עוזרים. אפשרות אחרת היא שימוש במטוסים פרטיים או בחברות שילוח בינלאומיות", אומר אפרת. לדבריו, מרבית המשלוחים שוקלים טונה או שניים ועלות השינוע שלהם היא 50-20 אלף דולר, סכום קטן יחסית לעלותם הכללית. בסופו של דבר המשלוח מגיע לידיו של צה"ל, שמפזר את הציוד החדש על פי צרכיו.

בשגרה אפרת הוא כאמור יזם שמעורב בכמה חברות. "יש להן מנהלים אז הן מסתדרות כמובן", הוא אומר. "אני חי באירופה ועובד מול ארה"ב על המשלוחים לצבא, ולכן אני עובד גם ביום וגם בלילה. אין הרבה זמן לעשות דברים אחרים כי הכול זז בקצבים מאוד מהירים. אתה חייב להיות זמין עכשיו כדי לא לפספס משלוח שיצא בטעות למישהו אחר אם לא אענה ושישלמו בזמן ולא יהיו בעיות. היום אנחנו עובדים עם חוזים מתגלגלים אז זה קצת יותר קל ואני עובד על זה בסופי השבוע ובשעות המתות במהלך היום".

גם קארה מתאר עבודה מסביב לשעון, "אני 150% בדבר הזה מהבוקר עד הלילה וישן מעט מאוד. שמנו את החיים בצד ומרוכזים במאמץ הלאומי ובמלחמה. לא רק אני, גם המשפחה ואנחנו רוצים שהלוחמים שלנו יקבלו הציוד הטוב ביותר שאפשר שיקנה להם יתרון משמעותי בשטח, וגם לתת את החיבוק עם כל עם ישראל שמסביר להם שתמיד יש מדינה שעומדת מאחוריהם".

לדבריו, "כולם בצפון יודעים שאפשר לפנות אליי וזה רץ כמו שרפה בשדה קוצים. אני בקושי מצליח לפרסם ברשתות כי אין לי זמן, אנחנו עכשיו רוכשים גנרטורים וציוד טקטי. אם יש לנו חיילים בלי ציוד לראיית לילה או שאי אפשר לשים אותו על הקסדות זה עושה את ההבדל. השאיפה שלנו שלוחמים יקבלו כמה שיותר מהר וכמעט כל פנייה נפתרת בזמן מאוד קצר. לא הכול אנחנו יכולים כי התקציב הוא לא בלתי מוגבל אבל הרבה דברים אפשריים ואנחנו צריכים איתנו כמה שיותר אנשים טובים כי זה יימשך לאורך זמן".

הקבוצות של אפרת ושל קארה הן רק חלק מקבוצות רבות של מתנדבים וארגונים שעוסקים בסיוע, משהו ששניהם חזרו עליו לא מעט פעמים במהלך השיחות איתם. לעיתים מדובר פשוט באנשים שמבקשים ברשתות החברתיות תרומות לטובת ציוד עבור קרוביהם המגוייסים והחיילים שסביבם.

השנים עברו, הדוחות נערמו והפערים נשארו

המחסור בציוד והפער בין ציפיות אנשי המילואים והחיילים למצאי בצה"ל הוא לא נושא חדש ומלווה מבצעים ומלחמות בעשורים האחרונים, אחד הביטויים הבולטים שלו היה במלחמת לבנון השנייה ב־2006, והנושא גם קיבל התייחסות בדוח ועדת וינוגרד, ועדת הבדיקה הממשלתית לחקר המלחמה והאירועים שקדמו לה. בדוח הסופי שלה, הוועדה בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד קבעה כי "בפועל, נראה כי לוחמים לא נכנסו לשטח ללא ציוד מתאים, אולם לעתים היה צורך ברכש פרטי או בהעברת ציוד על מנת להגיע למצב זה".

כן קבעה הוועדה כי "בשל חוסר העדכון של התקנים ושל הציוד ביחידות מחסני החירום, כאמור, גילו אנשי המילואים, עם הגיעם לקבלת הציוד, ציוד ישן אשר לא הכירו ולא התאמנו בו, ואשר לא שימש אותם עת ביצעו תעסוקה מבצעית. ציוד זה לא היה במחסנים, וגרם - בין היתר - עם גיוס אנשי המילואים, להרגשה הקשה בקרבם, ולרכש פרטי של גורמים אזרחיים, על מנת לספק את צרכי היחידות הלוחמות". לפי הוועדה, הציוד נדרש לא רק כדי להבטיח את יעילות הלחימה של כוחות המילואים אלא "חיוני גם לתחושה הטובה של הכוחות והאמון שלהם בצבא ובמפקדיהם - שהם מרכיבים חשובים ביכולתם וברצונם להילחם".

מצד שני, הוועדה הדגישה כי אין אפשרות למנוע מידה מסוימת של תקלות. "העלות של הצטיידות ובקרה של מחסני חירום גדולה מאוד, כך שסביר לצפות כי יהיו הבדלי תקן בין ציוד החירום הכללי במחסנים ובין הציוד הניתן לחיילים סדירים ולחיילי מילואים בשירות 'רגיל'. ההחלטה להשלים ציוד כזה בעת הגיוס עשויה להיות החלטה סבירה, ולא כל פער בין התקן ובין הציפיות של הלוחמים הוא תקלה".

המצב שונה, וכן מהווה ליקוי כשמתגלים פערים בין התקן שאמור להיות במחסנים ובין המצאי בפועל או בתקינות שלו. ועדת וינוגרד נדרשה לעלות הרבה של הצטיידות במערך החירום וציינה כי לא תיכנס לנושא המורכב, אך כתבה כי "ישנה נטייה - שהתגלתה גם הפעם - להשאיר נושא זה בעדיפות נמוכה. במיוחד בולטת נטייה זו כאשר תרחישי האיום אינם כוללים הסתברות גבוהה להתפרצות לא צפויה של מלחמה, שתדרוש גיוס מילואים רחב".

הנושא חזר גם ב־2014 והפעם בדוח מבקר המדינה, שגם הוא כלל התייחסות לנושא הפערים המשמעותיים במערך האחזקה באוגדות המילואים. גורם בכיר בצה"ל שצוטט בדוח התייחס לממצאי תחקיר צה"לי שהצביע על איוש נמוך של כוח אדם סדיר ופערי מקצועיות, וכן פערים בכשירות כלי רכב: "האחזקה ביבשה מידרדרת והמוכנות למלחמה הולכת ונפגעת". בדוח צויין גם כי נמצאו פערים בתחום הציוד הרפואי במבצע "עמוד ענן" ב־2012.

מומחים ומתנדבים ששוחחו עם גלובס טוענים שבסיום הלחימה יהי צורך לבדוק את הנושא. לדבריהם, הגיע הזמן לדיון ציבורי בשאלה האם הנטייה להשאיר את נושא הציוד בעדיפות נמוכה היא החלטה נכונה וסבירה, בנסיבות הביטחוניות שבהן אחת לכמה שנים צה"ל יוצא לכל הפחות למבצע, וגם למלחמות. זאת בשעה שהציוד שבמחסור אינו "פינוק" אלא הוא קריטי פעמים רבות להצלחה המבצעית של הכוחות ולשמירה על חייהם והמוטיבציה שלהם להמשיך ולהילחם.

ההצטיידות והפערים בכל הנוגע למשרתי מילואים חזרה כאמור בשורה של דוחות לאורך השנים. גם אם הצבא מספק את כל מה שצריך מבחינתו, פעמים רבות הציפייה של השטח שונה לחלוטין. כפי שקבעה ועדת וינוגרד 'לא כל פער הוא תקלה' - האם כך גם הפעם? במקרים רבים הצבא מעדיף, ובמידה רבה של היגיון, התעצמות צבאית - ולא מוקדשים מספיק מחשבה ומשאבים לצורכי הלוחמים בשטח.

גורמים שאיתם שוחח גלובס גם מעלים את נושא כוח האדם העוסק בלוגיסטיקה, שהוא לדבריהם רתום ומסור אך לא תמיד בעל היכולות למלא את התפקיד באופן מיטבי. ואם חיילים ומשרתי קבע צריכים להתארגן בכוחות עצמם - כיצד משפיעים פערים מעמדיים וכלכליים על הלוחמים? האם כולם מקבלים הכל באופן שווה?

"כולם רוצים לנסוע ברולס רויס"

"מדובר בדיון חוזר לפחות 40 שנה", אומר לגלובס תא"ל (במיל') אריאל היימן, קצין מילואים ראשי לשעבר וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. לדבריו, "יש תקלות ובעניין הציוד יש תקלות לא מעטות. מערך המילואים לאורך שנים לא מטופל בנושאים האלה כראוי ויש על זה אין סוף דוחות. יש תקופות שבהן המצב של הימ"חים (מחסני החירום, א"ז) יותר טוב ויש כאלו שפחות וזה תלוי רמטכ"ל. מאז ומעולם אימונים וציוד למערך המילואים לוקה בחסר". יחד עם זאת, הוא מציין כי אמורה להיות דיפרנציאליות בציוד, בין יחידות שונות וגם בתוך היחידות עצמן. "כולם רוצים לנסוע ברולס רויס וברגע שנוצר תיאבון עם התנהגות מוערכת ויפה של התגייסות תורמים ואנשים ויוזמות, אז כל אחד רוצה רולס רויס. לכן, גם היחידות שהצבא החליט לטוב - או בטעות - שלא צריך להיות להן אפוד קרמי, רוצות אפוד קרמי ומתלוננות שחסר להן".

 תא''ל (במיל') אריאל היימן, קצין מילואים ראשי לשעבר / צילום: פרטי

הפערים גם תלויים לדבריו בהיענות הגבוהה לגיוס מילואים הפעם, כשביחידות דווח גם על התייצבות של 150%. ועדת וינוגרד ציינה שבמלחמת לבנון השניה היקף ההתייצבות עמד על 90%. לכן, אומר היימן, יש פערים בציוד. אבל הוא מדגיש, "אין אף חייל שנכנס לרצועה ואין לו אפוד קרמי ולא מצויד פיקס ולא משנה באיזה תפקיד".

היימן מוסיף כי "לגייס 300 אלף חיילי מילואים ביום אחד, מה שלא יהיה, זה מבצע מדהים ובתוך מבצע כזה יש תקלות. התמונה ב־6 באוקטובר מבחינת הציוד טובה יותר מלפני חמש שנים". עתה כמעט חודשיים אחרי, "כשאומרים שצריך להיות לכולם את כל הציוד אז אם פה ושם יש תקלות - האם הן נוראיות? אני לא יודע לבחון. נניח שכל התלונות נכונות, השאלה שצריכה להישאל היא כמה זה פרופורציונלי". לסיכום היימן מדגיש כי "צה"ל הוא שצריך לצייד את חייליו ולא צריך לבנות על אף דולר אחד של תרומה. לתחושתי היו תקלות ומערך המילואים לא היה מצויד פיקס אבל הוא יותר טוב מבעבר והתקלות האלו שחוזרות עשרות שנים מחדש - הגיע הזמן שלא יחזרו על עצמן".

"אולי בטבלאות נראה שאין מחסור, אבל בפועל יש"

תא"ל (במיל') מוטי בסר, שהיה היועץ הכלכלי לרמטכ"ל וראש אגף התקציבים של משרד הביטחון, אומר כי "באופן מסורתי מחלקים את תקציב הביטחון לשוטף ולהתעצמות. אני זוכר את שמעון פרס כשר ביטחון מסתכל על שקף במצגת שזה הוסבר בו, והוא שאל: 'אם אתה כותב התעצמות, אז שוטף זה היחלשות?'. במובן מסוים אולי הוא צדק והאחרון בתור התקציבי הוא נושא הציוד. באופן טבעי רוצים להקצות יותר כסף להתעצמות ופחות מדי למלאים, כל פעם יש ועדה ותוכניות חירום והאחרון בתור הוא הציוד השוטף. המלאים לא צועקים - והפתרון הוא בשקיפות ופיקוח ובקרה על תקציב הביטחון, כדי שתהיה עוד עין".

 תא''ל (במיל') מוטי בסר, לשעבר היועץ הכלכלי לרמטכ''ל / צילום: פרטי

יחד עם זאת בסר מסביר כי "המלחמה הזאת היא הפתעה גם לצבא ולכן מודל המלאים הצבאיים לא יכול לתת מענה לנקודת פיק כזו ובטח לא לגיוס מילואים כל כך נרחב. תופעה נוספת היא סוג הציוד כי ייתכן שיש ציוד ישן אבל תקין ותמיד לוחמים ירצו להילחם בציוד חדיש יותר אז אולי בטבלאות נראה שאין מחסור אבל בפועל יש".

לעומת הטענות שהועלו כאן, בצה"ל מסבירים כי את האפודים הקרמיים מקבלים כל מי שנכנסים לרצועת עזה ביחידות החי"ר, הנדסה ויחידות מיוחדות. עוד מסבירים שם כי את המדים הטקטיים חילק הצבא למרבית החיילים הסדירים, ובעוד שאלה חסיני אש - רבים מהמדים הטקטיים שמתקבלים מתרומות לא תקניים, ולצה"ל אין כוונה לחלק מדים טקטיים למשרתים בסדיר ובמילואים במהלך המלחמה. גם קסדות טקטיות לא יחולקו לכולם ובצה"ל מדגישים כי אין הבדל במידת המיגון. בצה"ל מדגישים שחלק מהתרומות שהגיעו לישראל לא התאימו בבדיקות הבליסטיות שמבצע הצבא.

בצבא מודעים לבעיות בהצטיידות החורף, ורכש בהול שנעשה לחליפות סערה כלל גם פרטים באיכות לא טובה שגרמה להתפוררות החליפות. בצה"ל מציינים שהוזמנו מעילי פליז וציוד תרמי נופק ללוחמים בחרמון, בהר דב ובבנימין והוזמנו אוהלים מתנפחים ונבנו גם מקלחות ניידות.

בנוסף, הרכש הצבאי, ההצטיידות והאחסנה לא נמצאים בתקציב בלתי מוגבל והצבא מנהל סיכונים ובמיוחד כשחלק מהציוד הוא מתכלה. במציאות שבה מאות אלפי חיילים ומשרתי מילואים פרוסים בכל קצוות הארץ, הפערים עדיין קיימים.

"אזרחים ישבו וריתכו רשתות ברזל מעל הנגמ"שים והטנקים"

גורם הבקי בהצטיידות הצה"לית אומר כי "כל מלחמה שיש לנו מוכרעת ברגלי האנשים שנמצאים בשטח ותמיד מגיעים לזה שיש תקציב מוגבל. במחיר של מטוס אחד יכולנו לצייד את כל צה"ל בשני קרמיים לחייל וצה"ל תמיד עושה בחירות אחרות ותעדוף אחר. בסוף אזרחים צריכים לתרום כדי לחפות על החלם הצה"לי. כך למשל, רחפני נפץ זה לא חדש, זה מאוד ידוע בטח אחרי מלחמת אוקראינה ולא היה הפתעה. צה"ל לא היה ערוך לחלוטין. אזרחים ישבו וריתכו רשתות ברזל מעל הנגמ"שים והטנקים של צה"ל כדי שרחפן לא יתנפץ מלמעלה".

אפרת אומר כי "הנושא הזה יצטרך להיבדק אחרי המלחמה. האם התרומות הן הכרחיות או לא. אחרי מלחמה של שנתיים באוקראינה שם רחפנים עשו את כל ההבדל אף אחד בצבא לא חשב שזה ציוד חיוני? נשמע לי מוזר. אפודים וקסדות זה ציוד מתכלה אז אני יכול להבין את המחסור, אבל וסטים? מדים טקטיים? אנחנו לא חיים בשווייץ אלא נלחמים אחת לעשור מלחמה גדולה. איך יכול להיות שאני עדיין מקבל תרומות שעושות הבדל? ואולי בבדיקה ימצאו שצה"ל פעל נכון. בעיני אם אחרי חודש וחצי צריך ציוד - לי זה נראה משהו שצריך לבדוק אותו, כי זה המון זמן לחיילים שנמצאים ללא ציוד מיגון מתאים".

תגובת דובר צה"ל: "צה"ל פועל לילות כימים כדי לספק מעטפת ציוד לחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, החל מציוד מיגון אישי ואמצעי לחימה, וכלה בציוד חורף. כלל הציוד מחולק על פי תעדוף בהתאם למשימות הכוחות. עד כה הואצו תהליכי רכש של ציוד לחימה של אלפי אפודים קרמיים, אמצעי שהייה, ציוד חורף ועוד, ואף נפרסו מספר מרכזים לוגיסטיים מרחביים על מנת לשפר את המענה לכוחות בשטח. בנוסף, צה"ל פתח מוקד פניות, הזמין 24/7 עבור משרתי צה"ל לכל פער לוגיסטי שעולה ויעלה בשטח: במספר (וואטסאפ): 052-6156256".