הבעל ניסה לנצל את המלחמה בתביעת הגירושים. מה קבע בית המשפט?

פרטי המקרה: אישה המתגוררת בבניין בבני ברק תבעה את זוג שכניה עבור חלקה היחסי מרווח שהפיקו משימוש בחדר האשפה המשותף לכל הדיירים. בני הזוג הפכו את לחדר האשפה ליחידת דיור והשכירו אותה מעת לעת. בנוסף ביקשה התובעת דמי שימוש על שימוש בחניה שלה. לטענתה, השימוש שנעשה בחדר האשפה אילץ את הדיירים להעמיד את עגלות האשפה בשטח מקום החניה שבבעלותה, ובכך נמנעה ממנה האפשרות להשתמש בה. מנגד, החניה לא רשומה על שמה, ובני הזוג טענו כי החניה לא שייכת לה.

לא הייתה מחלוקת לגבי השימוש בחדר האשפה. בית המשפט דן בשאלה האם יש לקבוע פיצוי משווי השימוש לפי היתר הבנייה כחדר אשפה, או שמא יש לעשות כן לפי שוויו של השימוש בפועל למגורים - שהוא גבוה יותר.

השופט גיא הימן קבע החודש כי יש לבחון מהו היסוד המאפיין את ההתעשרות שצמחה מהמקרקעין ואת המחלוקת שהניבה התעשרות זו. סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם, שכר ראוי בעד השימוש, ונקבע כי הוא המתאים. "על היישום ללכת אחר ההתעשרות שצמחה בפועל, ללא קשר ליחס בינה לבין דיני התכנון והבנייה", נקבע.

השופט פסק לתובעת פיצוי בגין 84 חודשים לפי גובה השכירות, בהתאם לחלק של חדר האשפה מיחידת הדיור ולחלקה של ברכוש המשותף, סכום כולל של 4,155 שקל. באשר לחניות נקבע כי הבעלות לא נרשמה במרשם המקרקעין, אך התובעת הוכיחה כי יש לה זכות במקום החניה.

בית המשפט אימץ חוות־דעת שמאי מטעם התובעת ופסק על השימוש בחניה פיצוי של 37,800 שקל, ובסך־הכול 48,483 שקל כולל הצמדה וריבית. בני הזוג חויבו לשלם הוצאות משפט בגובה 7,600 שקל.

התובעת יוצגה על-ידי עו"ד חיים בן יעקב. בני הזוג יוצגו על־ידי עו"ד ישראל ביאלוסטוצקי, שמסר כי הם שוקלים להגיש ערעור.

משמעות הפסיקה: שימוש ברכוש משותף שהוביל להפקת רווחים יביא לתשלום לפי ההתעשרות בפועל, ולא לפי שווי השימוש על־פי חוק התכנון והבנייה.

מספר תיק: 10187-03-21

פרטי המקרה: בית הדין לעבודה בתל אביב דן בתביעת אישה לקבל דמי אבטלה, לאחר שהביטוח הלאומי החליט שלא לראות בה כעובדת בחנות שבבעלות בעלה. האישה החלה לעבוד כשכירה בחנות בשנת 2014. בינה לבין בעל החנות נרקם קשר זוגי, השניים התחתנו, ונולדו להם שני ילדים. בשנת 2019 האישה הפסיקה את העבודה ופנתה לקבלת דמי אבטלה.

ביטוח לאומי טען כי מעמדה של האישה הוא כשל עצמאית, בין היתר כי לא היה הסכם עבודה, לא היה פיקוח על עבודתה, לא נערך מעקב אחר שעות עבודתה, ושכרה היה זהה לשכרו של בעל העסק.

בית הדין קבע החודש כי התקיימו יחסי עובד־מעביד. נקבע כי נקודת המוצא היא מחד שלא תהא הקפדה יתרה על כל הסממנים של יחסי עובד־מעביד שנקבעו בפסיקה. מנגד, ייבחנו היחסים באופן קפדני כדי לוודא שלא מדובר בפיקציה.

השופטת דפנה חסון־זכריה, יחד עם נציגי ציבור, קבעה כי הוכח שהקשר היה חוזי כשל עובדת. האישה ביצעה את העבודה באופן סדיר ובמשרה מלאה, שכרה היה ריאלי ביחס לתפקידה ולוותק, שולמו לה זכויות סוציאליות, הוצאו לה תלושי משכורת, ובוצעו לטובתה הפקדות לקרן הפנסיה ולקופת הפיצויים.

בית הדין קבע כי העובדה שלא נערך פיקוח על עבודתה של האישה, לא תועדו שעות עבודתה, ולא שולם לה על שעות נוספת, לא נעלמה מעיניו - אך היעדר הקפדה על כללים פורמליים כשמדובר בבני זוג היא טבעית ואינה מעידה על היעדר יחסי עובד־מעביד.

עם זאת, נקבע כי העובדת לא פוטרה, אלא הייתה זו החלטה משותפת עם בעלה. לכן עניינה הוחזר לביטוח לאומי לקבלת החלטה על תשלום דמי אבטלה.

את הביטוח הלאומי ייצג עו"ד מריוס שאלין. את האישה ייצגה עו"ד הילה יוסף רוזנשטיין, שמסרה: "מי שעובד ומשלם כל החיים דמי ביטוח לאומי, לא משנה אם הם בני זוג, ברגע שמסתיימים היחסים - מן הראוי שביטוח לאומי יכיר בו כמו כל מבוטח רגיל".

משמעות הפסיקה: קשר זוגי לא שולל יחסי עבודה. בית הדין יוודא כי לא מדובר בפיקציה, אך לא יקפיד על כל הסממנים שנקבעו ליחסי עובד־מעביד, שלא בהכרח מתקיימים נוכח הקשר.

מספר תיק: 8399-10-20

פרטי המקרה: יום למחרת השבת השחורה, ב־8.10, ניסתה אישה להגיש תביעת מזונות וזמני שהות לבית המשפט לענייני משפחה. היה זה היום האחרון של האישה להגיש בקשות, לאחר שהליך ליישוב הסכסוך הסתיים ב־19.9, והחוק מאפשר להגיש תביעות לכל ערכאה 15 ימים לאחר מכן. נוכח הבלגן בארץ, לא ניתן היה להגיש את התביעות במזכירות בית המשפט. האישה טענה כי בשל פגרת סוכות מניין הימים היה אמור להסתיים ב־8 באוקטובר, וכי בשל מצב החירום לא חלף המועד.

הגבר מצדו מיהר להגיש תביעת גירושים לבית הדין הרבני ב־8.10 וכרך בה את תביעת הרכוש והמזונות. הוא טען כי בקשת האישה הוגשה באיחור, וכי היא הייתה יכולה להגישה באופן מקוון.

בית הדין הרבני קבע כי הסמכות לדון בתביעה היא בידיו. למרות זאת, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את בקשת האישה לדון בתביעות וקבע כי הבעל "מנסה לנצל לטובתו את המהומה והמבולקה בארץ כדי להשיג יתרון דיוני, שאיני בטוח אם הוא יתרון או חיסרון למי מהצדדים".

השופט ליאור ברינגר קבע בשבוע שעבר כי כעיקרון, שאלת הסמכות הוכרעה על־ידי בית הדין הרבני, ולכן אין מקום לדון מפאת עיקרון כיבוד הערכאות, למעט במקרים חריגים. אולם החלטה זו של בית הדין הרבני, שניתנה ללא הנמקה, "לוקה בפגם היורד לשורש הסמכות וחורגת מכללי הצדק הטבעי".

השופט הוסיף כי אין מקום לבוא בטענות לאישה שלא הגישה בקשה דרך מערכת "נט המשפט", נוכח השיבוש הכלל־ארצי שיצרה המלחמה. לפיכך קבע כי הסמכות לדון בתביעות נתונות לבית המשפט לענייני משפחה. הגבר חויב בהוצאות משפט לאישה של 5,000 שקל.

עו"ד שמואל מורן, המייצג את האישה, מסר: "ההחלטה מעבירה מסר חשוב של התנהלות ראויה ושלא הכול מותר, ובמיוחד בימים אלה".

עו"ד רות דיין־וולפנר, המייצגת את הבעל, מסרה: "מדובר בהחלטה חריגה שניתנה בהיעדר סמכות, מבלי שהיו לבית המשפט העובדות המלאות, ומבלי שניתנה למשיב זכות תגובה. המבקשת נדחתה שלוש פעמים, תוך שעומד ערעור שהגישה לבית הדין הרבני הגדול. הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה, ובמידת הצורך יוגש ערעור".

משמעות הפסיקה: אם ערכאה שיפוטית מכריעה בשאלת הסמכות, אחרות יכבדו זאת. אך ניתן להתערב כשההחלטה לוקה בפגם היורד לשורש הסמכות.

מספר תיק: 40755-07-23