"ברור שפוליטיקת הזהויות האלימה משמשת תפאורה לאנטישמיות"

ההפגנות הסוערות ברחבי העולם נגד ישראל ובעד חמאס מתגברת ומעוררות פחד ומצוקה בקהילות יהודיות, שסופגות גם גילויי אנטישמיות גוברים כלפיהם. באופן גס ניתן לחלק את המפגינים הללו לשתי קבוצות: מהגרים ואזרחים מרקע ערבי או אסלאמי, וכן אנשי השמאל הפרוגרסיבי העולמי, שמצטרפים למפגינים בקמפוסים ובערי בירה במערב.

בשבועות האחרונים פרופסורים בקמפוסים הנחשבים והיוקרתיים בארה"ב הצדיקו את פעולות חמאס, סטודנטים מארגוני להט"ב שצועדים "למען פלסטין", והמוני צעירים פרוגרסיביים המצהירים בבירור שלמי שנלחם בקולוניאליסט יש זכות להתנגד באיזו צורה שירצה.

כדי לדבר על התופעה ולהבין את שורשיה שוחחנו עם ההיסטוריון ד"ר עשהאל אבלמן מהמרכז האקדמי שלם, שעוסק בניסיון להבין את הגורם שמניע רעיונות מסוג זה. 

● הבכיר שמאמין: צה"ל חייב להמשיך עד הסוף - וזו הסיבה 
● שבדיה, גרמניה, הולנד ועוד: הלקח שלמדה אירופה מהטבח של חמאס
● המיליונר היהודי-אמריקאי שהפך למסביר של ישראל יוצא נגד דור ה-Z 
● המשפחה שלו סבלה מהפלסטינים בלבנון, עכשיו הוא נלחם בחזית ההסברה 
● להיות מרצה ישראלי בקולומביה: "מצפן מוסרי מעוות ופחדנות נתנו לזה לקרות"

ד"ר אבלמן, מהו הרקע ההיסטורי של הפרוגרסיביות שמתוכה מגיעים רוב המפגינים הללו נגד ישראל?
"מבחינה היסטורית, המילה 'פרוגרסיביות' עברה גלגולים שונים והיו לה משמעויות שונות במדינות שונות. כיום המושג קשור למושגים כמו קוסמופוליטיות, אנטי־דתיות, רב־תרבותיות, סביבתנות, פמיניזם רדיקלי, זכויות להט"ב, תיאוריה אקדמית ביקורתית, אקטיביזם, תקינות פוליטית ופוליטיקת זהויות.

"לתופעה, כפי שהיא קיימת כיום, יש כמה שורשים. ברובד ראשון זוהי מורשת הנאורות האירופית בת המאה ה־18, על כל פנים חלק מסוים שלה, ששאפה לקדם תיקונים חברתיים בתחומים שונים. ברובד שני יש כאן שאיפה לקידום השוויון בין בני אדם בתחום הכלכלי־חברתי וקידום מעורבות של המדינה במדיניות רווחה ברוח המאה ה־19.

ברובד שלישי זהו המשך של מסורת הרדיקליות הפוליטית, שראשיתה בזרמים הקיצוניים של המהפכה הצרפתית, המשכה במהפכה הבולשביקית על כל השפעותיה, וסופה בזרמים הקיצוניים של השמאל החדש בעשורים המאוחרים של המאה ה־20".

"ככל שאני חלש ומוחלש יותר, כך מגיע לי יותר"

איך כל המסורת הפילוסופית־היסטורית הזו גורמת למלומדים אקדמיים לתמוך בחמאס?
"יש כאן הרבה נקודות למחשבה ואחת החשובות שבהן מקופלת במילים פוליטיקת הזהויות. צורת המחשבה הזו, שכעת היא גם צורת פעולה פוליטית, נולדה מתוך החשיבה הביקורתית האקדמית. המשמעות שלה היא הפניית תשומת הלב לבירור אינסופי למה שהאדם הינו ולא למה שהוא אמור לעשות. ובמילים אחרות: הפיכת הזהות לאמת המידה של המידות הטובות, הצדק והמוסר הראויים לגמול.

 עשהאל אבלמן / צילום: מרכז שלם

"עם זה ישנה הפיכת זהותו של האדם - ורצוי זו המדוכאת והמוחלשת - מקור לטענותיו ולתביעותיו, שעיקרן: ככל שאני חלש ומוחלש יותר, כך מגיע לי יותר, כקורבן. וממילא ככל שאני חזק יותר, לבן יותר, מערבי יותר, פריווילגי יותר, מקרבן יותר - כך אני נושא באשמה ובחטא, ועלי להכיר בהם ולשלם עליהם. תוצאה ברורה של הפוליטיקה הזו היא פירוק החברה לקבוצות אינטרס שמצויות במאבק כוח מתמד, ויצירת אווירה של הסתגרות וקנאות, שנאה ואלימות".

לדבריו, "לאקלים הזה, הספוג באלימות, של 'אני חלש־מוחלש ולכן מגיע לי' ו'אני חזק ולכן אני חוטא', נוסף עוד 'הישג' של פוליטיקת הזהויות - והוא ה"גזענות המבנית". משמעות המושג הזה היא שרק קבוצות זהות מסוימות יכולות להיות גזעניות כלפי אחרות. נראה שההדגמה הטובה ביותר להפנמת גישה זו היא קביעתה של הקומיקאית וופי גולדברג על פיה השואה לא נבעה משאלה 'גזענית'. היא הניחה שהגרמנים והיהודים היו שניהם 'לבנים' ועל כן לא ייתכן שהייתה כאן גזענות.

ובכן, מה למלומד האקדמי ולתמיכה בחמאס? הוא עסוק בפוליטיקת זהויות, הוא מצדיק תמיד את מי שנראה לו חלש, מוחלש, קורבן, לא מערבי, ומרשיע את מי שנראה לו הפוך מכל אלה. הוא נמצא באקלים של קנאות ואלימות, וסבור שרק ישראל הלבנה יכולה להיות גזענית כלפי חמאס השחור".

"קבוצות שחושבות שהן יודעות לתקן את העולם"

לאחרונה הצטרפו הרבה מאוד מהנהגת ה־Black lives matter למען שוויון לשחורים להפגנות נגד ישראל. מה הקשר בין שני המאבקים?
"מלבד פוליטיקת הזהויות ישנו רובד נוסף, הרעיון של 'צדק חברתי'. גם למושג הזה יש היסטוריה ארוכה, אבל על רגל אחת, שוב ושוב מופיעות בחברה המודרנית קבוצות שחושבות שרק להן חשוב הצדק חברתי ושרק הן יודעות כיצד להשיג אותו וכיצד לתקן את העולם באופן מוחלט וסופי.

"מבחינה זו המאבק השחור לשוויון בארה"ב והמאבק הפלסטיני לשחרור מהכיבוש הם אותו מאבק לשחרור החלש ולהבאת 'צדק חברתי'.

וכמו שפוליטיקת הזהויות טבולה באלימות, כך גם השאיפה הרדיקלית המהפכנית להשגת 'צדק חברתי'. כבר העירו היסטוריונים שהחלום על אודות חברה שיש בה צדק מוחלט ואוטופיה מלאה מוביל בהכרח לאלימות, משום שהמציאות תמיד מסרבת להגשים את החלום הזה, והאוטופיסטים מפעילים יותר ויותר כוח על מנת להשיג את מטרותיהם".

אבלמן מדגיש את האבסורד: "מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא כיצד בתוך האקלים האלים המשותף לפוליטיקת הזהויות ולצדק החברתי, נוצרים שיתופי פעולה הגותיים ומעשיים פרדוקסליים, שלא לומר מטורפים. כאשר הוגת דעות פמיניסטית כמו ג'ודית באטלר קובעת ש'חשוב ביותר לסווג את החמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות שמאלניות שהן חלק מהשמאל העולמי', אנחנו מבינים שלפנינו כישלון מוחלט - גם של חשיבה רציונלית, גם של התנהלות פוליטית וגם של אמות מידה מוסריות".

"בקמפוסים עסוקים במרץ בהערצת אויביהם"

מה מלמדת אותנו העובדה שהרבה מהתמיכה בחמאס מתרחשת בקמפוסים בארה"ב?
"גם זו תופעה ארוכת ימים שיש בה הרבה קלון, והיא תמיכתם של חלק גדול מהאינטלקטואלים המערביים - רבים מהם אנשי אקדמיה, אמנות ותרבות - בברית־המועצות, בלנין, בסטלין, במאו טסה דונג.

זהו עוד היבט של מסורת הרדיקליות הפוליטית המערבית, וממנה משתמע שכל קבוצה אחרת מהמערב - כל מסגרת פוליטית, לאומית, אתנית או דתית - טובה יותר ממה שיש למערב להציע. כולם יותר 'טהורים' ו'אותנטיים' מהמערב, ובני אדם מאמינים בזה גם אם רואים בעליל שבפועל הם הרבה יותר אכזריים, פראיים ונטולי הישגים מהמערב.

"שנאת המערב והערצת מה שאינו מערבי, היא תופעה מדהימה. וכשהיא מתרחשת בקמפוס בארה"ב - שבצורה ובתוכן ראוי להיחשב כאחד מההישגים הגדולים ביותר של התרבות האמריקאית - זהו טירוף שסופו כיליון. קשה למצוא דוגמאות רבות בהיסטוריה למצב בו בני אדם שנהנים מהפירות היפים ביותר של הציוויליזציה שלהם, עסוקים במרץ בהערצת אויביהם ובניסור הענף עליו הם יושבים. אין גבול להשתוממות על הסיסמה המדהימה הזאת שצעקו סטודנטים 'רדיקליים' בקמפוס האמריקאי: Western Civ must go" (קרי, הציביליזציה המערבית חייבת להיעלם).

 הפגנת תמיכה בישראל באוניברסיטת קולומביה. ''כישלון של אמות מידה מוסריות'' / צילום: Reuters, Jeenah Moon

אם אני הולך היום לאחת מהאוניברסיטאות המשפיעות בארה"ב, שם רואים את כל ההפגנות האלה, הסילבוס בתחומי מדעי החברה יהיה מלא בחומר של חשיבה ביקורתית הרבה יותר מבעבר?
"נראה לי שהתשובה חיובית, והדברים בולטים בעיקר בתחום של מדעי החברה והרוח. פקולטות, קורסים וסילבוסים מלבים כל הזמן את הגישות האלה של פוליטיקת זהויות, צדק חברתי ושנאת המערב".

התחושה היא שנשכחו קצת תולדות היהודים ומדינת ישראל נוכח המציאות הנגלית לפנינו. איך הגיוני שהחלק הזה של תרבות המערב לא שם את השואה כאירוע המקרבן הגדול ביותר, לא נותן ליהודים את מעמד הקורבן ועסוק במתקפה כבדה על ישראל?
"השואה ומקומה בתרבות המערבית היא נושא מורכב וסבוך, ובעצם אינסופי. ראשית, ברור שהמערב חש אי־נוחות עם השואה והוא רוצה להשליך מעליו את העול הזה ולהלבין את עצמו. מספרים שעל ערש דווי אמר ההיסטוריון בן ציון דינור: 'אני מפחד: הגויים לעולם לא יסלחו לנו על מה שהם עשו לנו בשואה'. מתוך תובנה עמוקה זו ברור מדוע מאשימים את היהודים בכך שהם עושים 'שואה' לפלסטינים - טענה שאפשר למצוא ברשתות החברתיות כל הזמן.

 הפעילה הסביבתית גרטה תונברג. קראה למחוק את הציונות / צילום: ap, Kin Cheung

"ויש כאן עוד נקודה. התרבות המערבית - אף שעברה חילון עצום - עדיין מונחת על המסורות הנוצריות, ובתוך אלה קיימת תפיסה ארוכת ימים על פיה העולם הנוצרי אינו יכול להכיר בזכותו של עם ישראל למדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. זה נושא ארוך וסבוך, אך בתמצית מהדורות הראשונים של הכנסייה, אובדן ריבונותו של עם ישראל היה ראיה לכך שהבחירה האלוהית עברה מישראל לכנסייה. מכאן עולה שליהודים לא מגיעה ריבונות. הקמת מדינת ישראל הייתה מהלומה מוחצת לתפיסה זו, ולכן במקומות רבים באירופה ישראל - שלא כמו כל מדינה אחרת - חייבת להוכיח כל יום מחדש שהיא ראויה לריבונות. לכל מדינה אחרת יש זכות בלתי מעורערת להתקיים, רק את קיומה של ישראל צריך להצדיק מחדש כל יום.

"גם תובנות אלה הן רקע להאשמה של מדינת ישראל בהתנהגות 'נאצית' כלפי הפלסטינים. וזהו קו המחשבה: ליהודים ניתנה הזכות שאינה מגיעה להם להקים מדינה ריבונית בשל סבלם בשואה, אך אם הם מתנהגים כמו רודפיהם הנאצים הזכות מתבטלת מאליה - והם שבים למעמדם הלא ריבוני. זהו מאבק של ממש על זכות קיומה של מדינת ישראל הריבונית.

"ונקודה שלישית: במשך עשורים נעשה מאמץ כביר להנחיל את זיכרון השואה בעולם המערבי, בספרים, בסרטים, במוזיאונים ובמערכות חינוך, אבל כלל לא ברור שהמאמץ הזה נשא פירות יפים".

"באירופה היהודי נחשב תמיד ל'אחר' המוחלט"

בשנה האחרונה נשאו הישראלים את עיניהם למגילת העצמאות. בטקסט הזה נמצא ההסבר הציוני המובהק לקשר שבין השואה לבין מדינת ישראל: 'השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'. והנה, ברחבי העולם, בוודאי בחוגים הפוליטיים והתרבותיים שעליהם אנו מדברים, ולמרבה הצער גם בישראל, התובנה הזו נשכחה; תודעת השואה הפכה לכלי בתחום פוליטיקת הזהויות והחיפוש אחר צדק חברתי. מהתרחשות היסטורית ייחודית כלפי עם ישראל, נקשר זכר השואה קשור למושג 'האחר', ומוסבר כעת שהשואה מלמדת אותנו על הפוטנציאל 'הנאצי' הקיים בכולנו. כל בר דעת מבין כמה קצרה הדרך מגישות אלו להאשמת ישראל שהיא עושה 'שואה' לפלסטינים".

עד כמה באמת תופסים את היהודי כ"אדם לבן" בהיגיון המעוות הזה, ועד כמה זה פשוט אנטישמיות הישנה והמוכרת?
"לי ברור שפוליטיקת הזהויות האלימה משמשת תפאורה לאנטישמיות. הרי מבחינה אתנית היהודי הוא לא 'האדם הלבן'. באירופה שנאו אותו האנשים 'הלבנים' ושם הוא נחשב תמיד ל'אחר' המוחלט.

"לדעתי, לפנינו פרק נוסף בסיפור הארוך של הכנסת היהודי לאש צולבת. כך היהודי הואשם במאה ה־19 בקידום הקפיטליזם ובקידום הסוציאליזם גם יחד. וכך למשל, בגרמניה המודרנית היהודי נדרש לוותר על לשון היידיש ולהתחיל לדבר גרמנית, אך משעה שעשה זו הואשם בכך שהוא טפיל על החברה הגרמנית. וכך אירופה דרשה מהיהודים לצאת מתוכה, ועכשיו באה אליהם בשלל טענות כשהם נאבקים על קיומם בארץ ישראל. בבחינת פעם היהודי היה הקורבן ועכשיו הוא מקרבן. כדאי לזכור דברים שכתב פעם מלומד גדול בשם יחזקאל קויפמן: 'האנטישמיות היא תמיד שיטה של קטרוגים שעניינם ההצדקה של שנאת ישראל'. ולפנינו עוד פרק בדרכה של שיטת קטרוגים זו".