היא הייתה דוקטורנטית מבטיחה לכלכלה ונרצחה בטבח. עכשיו האוניברסיטה תמשיך את המחקר שלה

"לפני זמן חיפשתי בגוגל את השם של אבי, שנפטר לפני כמה שנים, ופתאום ראיתי מאמר שלו שנכתב בשנות ה־50 של המאה ה־20, ורק עכשיו עשו לו דיגיטציה. משהו מאבי חי בתוך המאמר הזה", מספר פרופ' דניאל חיימוביץ, נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב. נצחיות המחקר לעומת הסופיות העגומה של החיים הוא אחת הסיבות לכך שהחליט להביא להשלמת שלושה מחקרים שהתייתמו בטבח של 7 באוקטובר.

● קריאה של המוח וטיפול עם אווטארים: הטכנולוגיות החדשות לטיפול בפוסט־טראומה 
● ניתוח | יותר ישראלים משתמשים בטלגרם מתחילת המלחמה. עד כמה זה מסוכן? 

האוניברסיטה הדרומית איבדה באותו יום עשרות סטודנטים, עובדים ובני משפחה. במשך חודש היה חיימוביץ בלוויות ובשבעות. "בחודש שבו היינו אמורים לפתוח את שנת הלימודים, זה מה שעשינו. הלכנו לטקסי אבל".

שלוש דוקטורנטיות שנרצחו היו בעיצומו של מחקר. "באחד הביקורים הראשונים שלי אצל המשפחות השכולות, החלטתי שכל מחקר שנותר יתום יושלם על ידי האוניברסיטה כזיכרון לסטודנטית שנרצחה ולא השלימה אותו", אומר חיימוביץ. "למען האמת, זו לא הייתה החלטה קשה, המחלקות בעצמן הגיעו להחלטה דומה במקביל. המנחים שלהן לדוקטורט והחברים של הסטודנטיות שנהרגו החליטו להמשיך את המחקרים בשמן.

"כל כך היה חשוב לאמהות ולאבות לראות את הילדים מקבלים את התארים שלהם גם אחרי מותם, ואת עבודות המחקר מסתיימות ומתפרסמות. זו הנצחה מן הטובות ביותר, כי מדובר ביצירה של אדם שתמשיך להתקיים אחרי מותו. המחקר הוא נצחי. הרי את כל המדענים הגדולים בהיסטוריה אנחנו זוכרים בזכות המחקר שלהם".

עם אילו קשיים נוספים האוניברסיטה מתמודדת היום?
"יש לנו 4,700 מילואימניקים, כרבע מהסטודנטים שלנו. מתוכם, אגב, שליש מילואימניקיות. רובם מהתואר הראשון. לא ברור מתי יתחילו הלימודים, או מה יקרה עם הלימודים של המילואימניקים הללו.

"עד היום שום שר לא התקשר לשאול מה אנחנו צריכים. כשנפתח את הסמסטר, בתקווה בקרוב, מעבר לאתגרים הנובעים מכך שמדובר בסמסטר מקוצר, נהיה קהילה בפוסט־טראומה. הקמנו שירות פסיכולוגי עם קו תמיכה 24/7, וזה עולה כסף. דוקטורנטים ומאסטרנטים לא יסיימו את המחקרים שלהם בזמן, נצטרך להאריך את המלגות שלהם". חיימוביץ מוסיף שהאוניברסיטה עצמה נתנה מענק של 1,500 דולר לכל סטודנט שפונה, כדי שישתמשו בזה לרכישת מחשב או כל דבר אחר. "אנחנו מעריכים כרגע את העלויות שאנחנו סופגים במלחמה בכ־50 מיליון שקל, והמונה דופק. חייבים לדאוג שהאוניברסיטאות לא יקרסו בגלל המלחמה.

"ועכשיו שר האוצר אומר שצריך לקצץ את תחום הפילוסופיה כי זה לא מקדם את המדינה. בלי להבין שפילוסופיה זה תמיד תואר דו־חוגי, שמעשיר אדם שהוא חוקר בתחום אחר". בכל זאת, אומר חיימוביץ, בתקופה הקשה הזאת, "אולי יותר קל לנו מלאחרים, כי אנחנו בעשייה. המטרה שלנו היא לעשות למען הנגב. גם בן גוריון אמר שהוא מדמיין אוקספורד בעברית בנגב, כי הוא מבין את היכולת של המחקר לשנות מציאות".

המיצג שתרם להפלת החונטה בארגנטינה: מחקר שנולד מסיפור חיים אישי

רונית סולטן־טל

נרצחה בביתה ביישוב חולית, יחד עם בן זוגה

דוקטורנטית cמחלקה לאומנויות
מנחה לדוקטורט: פרופ' רונית מילאנו

 רונית סולטן־טל ז''ל / צילום: רחל יוננוב

הדוקטורט של רונית סולטן־טל, מהפקולטה לאמנויות, עסק באמנות מחאה בארגנטינה, וליתר דיוק התמקד באפקטיביות של אמנות המחאה בארגנטינה תחת שלטון החונטה, הדיקטטורה הארגנטינאית בשנות השבעים והשמונים של המאה ה־20.

"היא לקחה על עצמה משימה מאוד לא פשוטה, לחקור את ההשפעה של אמנות ויזואלית, אבל כזו שאסור היה לראות אותה", אומרת פרופ' רונית מילאנו, שהנחתה אותה בעבודה. "היא חקרה גלריות שפעלו בבואנוס איירס בסתר, וחלק ממפעילי הגלריות נעלמו או נאסרו".

היום העבודות הללו מתויקות בארכיונים בבואנוס איירס, וסולטן־טל נסעה במסגרת הדוקטורט שלה לחקור בארכיונים הללו, בהזמנת אוניברסיטת בואנוס איירס.

 מיצג הצלליות בארגנטינה, 1983. נחשב למשפיע בהפלת הדיקטטורה / צילום: צילום מסך מיוטיוב

המסקנה שסולטן־טל הגיעה אליה הייתה שאמנות חתרנית משפיעה מאוד כשהיא זולגת החוצה מהמדינה שבה היא אסורה, ואחר כך מגיעה שוב מבחוץ לתוך המדינה. "לדוגמה, היא ניתחה סמלים ויזואליים בתוך מכתבים שהוחלפו, והוויזואליה הזאת ייצגה את מה שקורה בתוך המדינה", אומרת מילאנו. "או לדוגמה, מהגרים החוצה מארגנטינה יצרו אמנות שהשפיעה על השיח הבינלאומי לגבי המדינה, והאמנות הזו חדרה לבסוף פנימה. כך הצליחו האמנים האקטיביסטים לעורר אי־נחת חברתית באמצעות האמנות שלהם, שחשפה את מנגנוני הכוח וסייעה להניע את ההתנגדות מהשוליים למרכז השיח.

"היא מביאה דוגמה למיצג ענק, שאולי יש שיקראו לו אפילו הפגנה, שהתרחש מחוץ לארגנטינה בהנחייתם של ארגנטינאים גולים, ונחשב כבעל תרומה גדולה מאוד להפלת החונטה בסופו של דבר. אנחנו כמובן לא אמרנו במחקר שהאמנות לבדה יכולה לרומם או להפיל משטרים, אבל יש לה משמעות בתוך העולם הפוליטי, וכנראה שהכוח הזה יותר גדול כשהאמנות מצליחה לנוע פנימה והחוצה".

מילאנו מספרת שהמחקר של סולטן־טל היה מתחילת דרכו נטוע מאוד בסיפור האישי שלה, שגם בו ניכר המוטיב של יציאה וחזרה, מארגנטינה וגם מישראל. "היא נולדה בישראל להורים שעלו משם, ולא הסתדרו ולכן חזרו לארגנטינה כשהייתה ממש קטנה. בגיל 18 היא עלתה לישראל לבד, עם גרעין של השומר הצעיר, והתיישבה בכרם שלום. שם פגשה את בעלה רולאן, עולה מצרפת. בכרם שלום נולדו להם הילדים אדם ותום, והמשפחה שוב נסעה לנסות את מזלה בארגנטינה, ואחרי כמה שנים חזרו והתיישבו בקיבוץ חולית".

סולטן־טל התחילה את הקריירה האקדמית שלה בשלב מאוחר יחסית, אחרי שילדיה בגרו ועזבו את הבית. "היא ביקשה להגשים עוד חלק בה, והתחילה את הלימודים מאפס, עד שהפכה לחוקרת מוערכת. בקבוצת המחקר כולם התייעצו איתה. הבנים שלה סיפרו בלוויה ובשבעה עד כמה המחקר עשה אותה מאושרת, כמה שמחה זה הכניס לבית".

עבודת הדוקטורט הוגשה לשיפוט ראשון עוד לפני המלחמה. כמה ימים לפני מותה, היא קיבלה את חוות הדעת השלישית והאחרונה של שופטי הדוקטורט, שהייתה חיובית ומחמיאה. נדרשו לעבודה רק תיקונים קלים.

ב־7.10 בשעה 6:15 חזרו רונית ורולאן הביתה לאחר שהקפיצו את האם שרה, שהייתה בביקור בישראל, לשדה התעופה לטיסתה חזרה לארגנטינה. ב־6:30 חדרו המחבלים ליישוב. ב־8:00 רונית ורולאן נרצחו. בנם אדם היה בחולית וניצל, והבן תום היה במרכז הארץ. "בקיץ אנחנו מקווים שהבנים יוכלו לקבל את הדוקטורט עבורה", אומרת מילאנו.

החוקרת שניסתה להבין מה אנשים מרוויחים מהבעת דעה קיצונית

שני קופרווסר

נרצחה במסיבה ברעים, בת 28 במותה

דוקטורנטית בחוג לכלכלה
מנחה לדוקטורט: פרופ' דוד לגזיאל 

 שני קופרווסר ז''ל / צילום: תמונה פרטית

שני קופרווסר הייתה דוקטורנטית בחוג לכלכלה באוניברסיטה. ד"ר דוד לגזיאל, שהיה המנחה שלה לתזה בתזה לתואר השני, מספר שהיא הייתה בתחילתו של מחקר בתחום תורת המשחקים, שמטרתו לנתח מצבים של דיון ציבורי, ולהבין את הדינמיקה של דעות קיצוניות ומתונות, הן בתקשורת ההמונים והן ברשתות החברתיות.

"יצאנו מנקודת הנחה שלכל שחקן ישנה הדעה שלו, ואנחנו לא מביעים את דעתנו לגבי מי צודק", אומר לגזיאל. "אנחנו רק יודעים שכל שחקן באירוע מתאמץ להביע את דעתו. בנינו מודל שהראה כי למי שיש הדעה הכי קיצונית יש הכי הרבה מה להרוויח מכך שאנשים משנים את דעתם. לכן יש לו אינטרס לצעוק יותר חזק. ככל שהם דוחקים הצדה יותר דעות מהדיון, כך הם מרוויחים יותר".

נקודת ההנחה הזאת נבעה מעבודה קודמת של לגזיאל. "עם שני רצינו להרחיב את העבודה הזאת ולבחון אם כאשר יש לאדם דעות בתחומים שונים, יש לו אינטרס להיות קיצוני בכולן, או שהוא יכול להרוויח מלהיות קיצוני בחלקן ומתון באחרות", הוא אומר. הוא נותן כדוגמה את גרטה תונברג, שנחשבת קיצונית בפעילות שלה בתחום האקלים, והתגלתה כקיצונית יחסית גם בעמדה שנקטה לגבי האירועים האחרונים בסכסוך הישראלי־פלסטיני.

"בנינו מודל מתמטי שבו לכל אדם יש וקטור של דעות בכמה ממדים, והתחלנו לגדל 'דורות' של בעלי דעה. כלומר בעלי הדעה הראשונים הם כמו הורים, והם מורישים ל'ילדים' שלהם את הדעה שלהם בסוף הדיון, ואז הילדים עורכים את הדיון שלהם והדעות של הדור השני עוברות לדור השלישי וכן הלאה. המטרה הייתה לראות אם ככל שעוברים בין הדורות נראה יותר מקרים שבהם מי שקיצוני בדעה אחת הוא קיצוני בכל דעותיו".

המודלים הללו הם מודלים מתמטיים, לא אמפיריים. כלומר, מניחים שחקנים עם דעות מסוימות, המיוצגות על ידי מספרים, ואז מריצים את המודלים המתמטיים על מחשב, כדי לראות איך הדעות יתפתחו.

"התיאוריות הללו נועדו להציע מנגנונים להסביר תוצאות שאנחנו רואים אמפירית", אומר לגזיאל. "למשל, התופעה שבה האנשים בעלי הדעות המתונות נותרים בשקט ולא משתתפים בדיון עולה באופן עקבי ממחקרים אמפיריים, המעידים על הקצנה בשיח הציבורי, הן ברשתות החברתיות והן בתקשורת. ככל שהקבוצה מלכתחילה היא יותר קיצונית או יותר מצומצמת, כך כל אחד מפרטיה הופך להיות רועש יותר בממוצע".

 הפעילה הסביבתית גרטה תונברג. קראה למחוק את הציונות / צילום: ap, Kin Cheung

ממצא נוסף הוא שחשיפה מוגברת לדעות אחרות מרחיבה את הקיטוב. "ככל שהחשיפה והקשר בין הפרטים גדלים, כך גורמי הקיצון מקבלים דריסת רגל משמעותית יותר".

לגזיאל מספר שהוא החל לעבוד עם קופרווסר עוד כשהייתה סטודנטית לתואר שני, לפני כשנה. "כחוקרת, היא הייתה נהדרת, שאפתנית בצורה בלתי רגילה, אבל הכול עושה עם חיוך. היא הייתה גם מתרגלת, והייתה מוכשרת גם בלימודים וגם בהוראה. תמיד מצאה עוד יעד להתקדם אליו. למשל, כדי להוציא לפועל את המחקר הנוכחי, מישהו מאיתנו היה צריך להבין בתכנות והיא לקחה את זה על עצמה. בקיץ האחרון היא למדה את כל מה שהיה חסר לנו בצורה יפה מאוד ובאופן עצמאי.

"כרגע, יש בעבודה שלה כבר תוצאות חישוביות שמהן צריך לגזור מסקנות. בשבעה עדכנתי את בני המשפחה שלה שאנחנו נמשיך את המחקר בשמה".

המחקר שבחן שיח רגשי של מורים ונועד לשפר את ההכשרה המקצועית שלהם

יסמין זוהר

נרצחה עם בן זוגה ושתי בנותיה בקיבוץ נחל עוז

דוקטורנטית במחלקה לחינוך
מנחה: ד"ר דנה ודר וייס 

 יסמין זוהר ז''ל / צילום: לירון מוטרו

ד"ר דנה ודר וייס, שהנחתה את יסמין זוהר בתזה לתואר השני שלה, מספרת שעבודת המחקר של זוהר הייתה חלק מפרויקט של משרד החינוך, שבו יוצרים למורים ולמורות סימולציות למצבים שונים כדי לבחון התנהגויות אפשריות בסיטואציה מסוימת. "יסמין חקרה את השיח הרגשי של המורים, שמתקיים בעקבות הסימולציה הזאת", היא אומרת.

סימולציות הן כלי מקובל בהכשרה המקצועית של מורים, אבל במחלקה של ודר וייס יוצרים אותן אחרת: הן לא מוכתבות מראש, אלא המורות והמורים מביאים בעצמם לדיון מצבים שנתקלו בהם בשטח, והם אלה שמעלים תגובות אפשריות ונותנים פידבק על הפתרונות שעלו.

זוהר חקרה את השיח של מורים סביב סימולציה הנוגעת לקונפליקטים עם הורים. היא ליוותה השתלמות למורים בבית ספר תיכון בדרום הארץ, והספיקה להקליט אותה ולערוך רישומי שדה וראיונות. כך, היא השלימה את איסוף הנתונים והחלה בבחינה יותר מעמיקה של האופן שבו מורות מדברות על הרגשות שלהן במהלך ההשתלמות.

"כבר התחלנו לראות מהנתונים האלה שהשיח של המורים על רגשות אפשריים של הורים הוא קונקרטי וספציפי אחרי סימולציה יותר מאשר אחרי השתלמות שאינה כוללת סימולציה", אומרת ודר וייס. כלומר, במקום לומר באופן כללי 'מורים מרגישים ככה' או 'הורים מרגישים ככה', אחרי סימולציה הם מדברים על מורה או על הורה בהקשר מסוים. ככל שהשיח הוא יותר קונקרטי, כך הלמידה המקצועית טובה יותר.

"ראינו גם שאחרי הסימולציה, המורות מדברות על רגשות של הורים כתגובה לפעולות שלהן, בעוד שלפני כן הן נטו לייחס את הרגשות של ההורים כמעט אך ורק לגורמים חיצוניים, כמו מאפיין באישיות ההורה או ביחס שלו לילד. עכשיו אנחנו שואלים איך אפשר להגיע לשיח כזה בלי הסימולציה, כי היא יקרה וגם ממצה את עצמה לבסוף". חלק מהתובנות מהמחקר של זוהר ישולבו בהשתלמויות כבר השנה.

ודר וייס מספרת שראתה את זוהר בפעם האחרונה ביולי, במפגש של צוות המחקר בבית של אחת הדוקטורנטיות, שבו דנו בקטע עשיר במיוחד ברגשות שעלה במחקר שלה. "יסמין גרה בנחל עוז, וב־7.10 בשעות הבוקר המאוחרות ניסיתי לכתוב לה, והיא כבר לא ענתה לי. דיברתי עם חברה טובה שלה מהלימודים, שאמרה שהן הספיקו לדבר אחרי שהמחבלים חדרו לקיבוץ, אבל היא לא יודעת מה קרה אחר כך. למחרת הודיע לנו מישהו מהקיבוץ שהיא נרצחה עם בן זוגה יניב זוהר (צלם "ישראל היום") ושתי בנותיה, קשת ותכלת. רק הבן אריאל בן ה־13, שיצא לרוץ בשדה באותו בוקר, ניצל.

"יסמין הייתה חוקרת מדהימה. הייתה לה חשיבה מקורית ועצמאית. תמיד היה מעניין לחכות לראות מה היא תגיד. כחוקרת היא הייתה מאוד יסודית, ותמיד רצתה להעמיק עוד ועוד. במקביל לקפדנות היא הייתה אדם שכיף ונעים לעבוד איתו.

"ההחלטה להמשיך את המחקר היא די ברורה. קבוצת סטודנטיות וחוקרות רצו להשתתף במאמץ וכל אחת קיבלה תמלול של מפגש אחד והדרכה כיצד לנתח את הנתונים. בשלב הבא, אחלץ מתוכם עוד תובנות, וזה יתרום להמשך הפרויקט שלנו ולפיתוח המקצועי של המורים. זה מה שהיה חשוב ליסמין לעשות".