לפרק את ההכחשה: כך ישראל יכולה לשנות את ההתנגדות כלפיה בעולם

הכותבת היא מנכ"לית ובעלים משותפת בקטי תנדה

הדימוי של ישראל בעולם בעייתי זה זמן רב, וכעת ביתר שאת. ההסברה שלנו, כמו כל קמפיין תקשורת שיווקית, צריכה אסטרטגיה אחרת. במקום לכעוס על האנטי־ישראליות ועל האנטישמיות, צריך לחבר בין הפחד הגלובלי לראות בחמאס את האשם העיקרי, לבין עובדות קונקרטיות שחושפות אותו ככזה. 

● בגיל 32 בלבד: כך הפך אילון לוי לכוכב ההסברה של ישראל 
● המיליונר היהודי-אמריקאי שהפך למסביר של ישראל יוצא נגד דור ה-Z
● הערוץ שנפל פעם אחר פעם בסיקור אנטי־ישראלי ועורך הדין שמבטיח - התביעה בדרך 
● כך בנו הפלסטינים את הנכסים הדיגיטליים לגיוס דעת הקהל

מתוך שלושת השחקנים של מלחמת חרבות ברזל - ישראל, הפלסטינים, חמאס - העולם רואה רק שניים: ישראל ופלסטין. אם נוציא את השד מכלאו, או במקרה של חמאס, מבטן האדמה, נתחיל לפזר את ההתנגדות כלפי ישראל. השאיפה צריכה להיות הסתת ההתנגדות מישראל לחמאס. יותר מזה, בשלב הנוכחי, קשה לדרוש.

הבעיה העיקרית היא שהעולם מתעלם מזוועתיות חמאס בגלל הכחשה. הכחשה פירושה להפנות את המבט מאמת מטרידה הצידה ולהשתכנע שהיא לא קיימת. זהו מנגנון רגשי, פטנט שהנפש האנושית חתומה עליו, והוא מיועד להימנע מעובדות מעוררות חרדה.

המלחמה בעזה היא נגד החמאס. אבל המלחמה בעולם היא על האמת. והאמת היא בלגן - אלא אם נפשט אותה. לחמאס יש שתי מריונטות - תושבי עזה שמשרתים את צרכיהם הביטחוניים והתדמיתיים; והמערב הפרוגרסיבי שפועל על טייס אוטומטי, מתנגד לישראל ותומך בפלסטין.

חשוב לזכור: הכחשה איננה חוסר ידע. ההנחה שהעולם "לא יודע מספיק, ואם יידע ישנה את דעתו" היא שגויה. "אנטי־ישראל" זו ניצרה שנועלת חבית חומר נפץ רגשי. לכן, הסברה אינפורמטיבית לא תחולל שינוי.

מה כן? אמפטיה לבעיה, לא למי שיוצר אותה. במקום לזלזל, להטיף ולחנך את הציבור העולמי, נבין שהוא פוחד להזיז את הגבינה, ונציע לו גבינה חדשה: תמונת רוע חדשה וטובה לא פחות מזו הקיימת במוחו. תמונה ברורה של חמאס מייצר טרור מתחת לאדמה ומחזיק את כל עזה בשבי, זו תמונה שכולם צריכים לראות.

אימפריית הטרור התת־קרקעית מתחת לגן משחקים צריכה להיכנס לפנתאון תמונות הרוע, לצד מטוס מתנגש במגדל הסחר העולמי או איש עטוי אוברול כתום כורע לצד פעיל דאע"ש עם סכין. אנשים יסכימו לשחרר את ה"נבל הישראלי" תמורת נבל יותר מרושע. צריך לעזור להם לראות אותו.

ליירט את הפחד

כדי לשלוט בנרטיב צריך לייצר דיסרפשן לנרטיב הישן, ולהציע משהו "טוב" יותר. דוגמה לכך ניתן למצוא בסטיגמה של בריאות הנפש, לפיה הפרעה נפשית סותרת הצלחה בחיים. ההפרדה בין מי שיש למי שאין לו הפרעה נפשית דמתה להכחשת החמאס: אם נתעלם, זה לא קיים.

האסטרטגיה שצלחה הייתה זו ש"יירטה" ישירות את הפחד והשאירה את התמונה פשוטה ולא מסובכת באמצעות קמפיין שהציג דמויות מפתח שרשימת ההישגים שלהן כוללת גם הפרעה נפשית. למשל, אופרה ווינפרי היא מנכ"לית, מגישה, סופרת, פעילת ציבור ובעלת הפרעת חרדה. אברהם לינקולן, נשיא ולוחם זכויות אדם, סבל מדיכאון. שורת המחץ הייתה: מחלה איננה זהות. לא צריך לאהוב אותה, אבל יש להבין את הפחד ממנה כדי לשנות את המצב.

בחזרה לעזה: כל הקמפיינים העולמיים צריכים לחלץ את החמאס מהפלסטינים, ולהבדיל בין עם שצריך לתת לו צ'אנס לבין ארגון טרור שמחזיק בו כבן־ערובה. הקמפיינים צריכים למקם את החמאס, ויזואלית ומילולית, במפעל הטרור לאורך ולעומק רצועת עזה: חומרי הנפץ שלו, כלי הנשק שלו, מתקני האימונים, משגרי הטילים ואולמות המפקדה.

אם העולם יראה את תעשיית הרוע שממלכדת את הפלסטינים, הוא יבחר לגנות אותה - וישראל תשוחרר מתפקיד הנבל. כל ילד פלסטיני יחובר ויזואלית וקונספטואלית למפעל הנשק וכיתת המחבלים מתחת למיטתו. העולם יבחר אמת חדשה. כך נבקע את ההכחשה, ונשחרר את ישראל למעמד של עם שמלחמתו צודקת.