הקמפיין הכי טוב בעולם בחסות המלחמה: מי מרוויח מדחיית הבחירות לרשויות

בפברואר האחרון זנחה ענת כינורי את כל מקורות הפרנסה שלה כדי להתמודד בבחירות לראשות עיריית חולון. היא שברה תוכניות חיסכון שהיו לה ויצאה לקרב. כמו מועמדות נשים רבות, וכמו מועמדים רבים בכלל, היא עשתה את זה לבד, בלי מפלגה שעומדת מאחוריה ובלי תפקיד במועצה. עד 7 באוקטובר היא כבר הספיקה להוציא 600 אלף שקל, שזה כל התקציב שהיה לה. ואז, כשקו הסיום היה במרחק שלושה שבועות בלבד, פרצה המלחמה. "לא נשאר לי שקל", היא אומרת.

● הצוללת | המגזר העסקי דינמי ומוצלח, והוא ידע לזהות הזדמנויות בנדל"ן, פיננסים והייטק גם אחרי המלחמה"
● לרדת מהגדר: האם ישראל תוכל להמשיך להקיף עצמה בחומות אחרי 7 באוקטובר
● האלוף בריק: "בנו חומה מסוגרת ואז התרחקו ממנה"

כינורי ממש לא היחידה. כמעט כל מי שמתמודד על תפקיד ברשות המקומית מבלי שכיהן בתפקיד קודם לכן נאלץ להתפטר או לצאת לחל"ת, והעלויות של הרפתקה כזו כבדות. גם למי שיש לו גב כלכלי, בטח למי שאין. מלבד כסף, גם אנרגיות אין. "הבן הבכור שלי הוקפץ למילואים בעזה, הוא שם מאז שצה"ל נכנס לרצועה", היא מספרת. "הבן הקטן שלי, שהשתחרר בשנה האחרונה, גם הוא קרבי. מבחינתי כל העולם קרס. בסוף אני אמא. הלב שלי שם".

 ענת כינורי, מועמדת לראשות עיריית חולון / צילום: עופר חג'יוב

ולא רק זה. הבחירות הממשמשות נתקלו במכשולים גדולים ומשמעותיים. מאות אלפי אנשים גויסו למילואים, בהם גם מועמדים. יישובים רבים פונו. אור־לי ניב, סגנית ראש העיר גבעתיים, שכלה את בנה, סמ"ר עומרי ניב פיירשטיין. רבים אחרים איבדו קרובי משפחה וחברים. שני מתמודדים, תמר קדם־סימן טוב מאשכול ואופיר ליבשטיין משער הנגב, נרצחו במתקפת הטרור.

לנוכח כל אלה ההחלטה על דחיית הבחירות בשלושה חודשים הייתה מתבקשת. אולם מאז שהוחלט עליה חלק מן המשק חזר לתפקד, מערכת החינוך ביישובים רבים חזרה לפעול במתכונת מלאה, והקולות בשטח נחלקו בשאלה אם הדחייה שהוסכם עליה צריכה להיות האחרונה.

השבוע הודיע שר הפנים משה ארבל כי הבחירות יתקיימו ב־30 בינואר, למעט ברשויות שתושביהן פונו, שבהן הבחירות יתקיימו לפחות חמישה חודשים לאחר שהתושבים ישובו לבתיהם. בינתיים, פנה לארבל שר האוצר סמוטריץ' בבקשה לבחון את ההחלטה מחדש, בטענה שלא ניתן יהיה לקיים כך בחירות תקניות. מועמדים טוענים גם כי נימוקיהם בדבר דחייה נוספת לא נשמעו. אולם לפחות בינתיים המועד הוא סופי.בכך גם, אולי, נסתם הגולל, לפחות בינתיים, על האפשרות שלראשונה בישראל תוארך קדנציה של כלל ראשי הרשויות לתקופה של שש שנים.

ההיגיון מאחורי ההחלטה ברור, והיא גם זכתה לתמיכה של מרכז השלטון המקומי ושל שורה של מועמדים. ובכל זאת, עבור אחרים, קיום של בחירות כל עוד המלחמה נמשכת, כשיותר מ־130 אזרחים ישראלים עדיין חטופים, נראה תלוש. עבור חלקם, בעיקר אם הטיקט שלהם היה חינוך או בריאות, או אם הם נעדרים רקע צבאי - משמעות הדבר היא גם הפסד ודאי. הם ואחרים מעלים חשש מאחוזי הצבעה נמוכים, מיתרון מובנה לראשי עיר מכהנים, מהיעדר קשב לסוגיות אזרחיות, מקושי באיתור תרומות ומשאבים ומחובות שהולכים ומאמירים. ויש עוד עניין - מבוכה מהצורך להפגיש את הפיל הפוליטי עם כל העצבים הרופפים והכואבים של כולם. מישהו יכול לדמיין עכשיו קרבות שוחות בין מועמדים על דעת הקהל במתנ"ס, או חוגי בית עם עוגיות חנק לאור נרות? גם אם יש מרחב מוגן קרוב, לבוחרים אין קשב לכך בדכדוך של סוף היום. בחירות, בסוף, הן גם עניין מפלג. ואנחנו ב"ביחד" עכשיו.

הפור, כאמור נפל. השאלה, שכלל לא הייתה ברורה - האם המחיר שהדמוקרטיה משלמת מקיומן של בחירות בינואר גבוה מזה שהייתה משלמת לו היו מתקיימות הבחירות עוד שנה? - הוכרעה בידי קובעי המדיניות. בינתיים, גם הקופה הציבורית, שצריכה בין היתר לשפות את המועמדים על הזמן שחלף עד עכשיו, שילמה מחיר לא מבוטל. גם התושבים. האם המועמדים יכולים בכלל לרוץ עכשיו? איך מתמודדים עם היתרון שניתן לראשי העיר המכהנים? הכי גרוע, אמרו רבים, הוא חוסר הוודאות. לפחות זה נפתר עכשיו.

"היו המון רשימות חדשות בבחירות"

כשמדברים על בחירות, רבים חושבים על הכנסת ועל הממשלה. "יש גלוריפיקציה לכנסת, והשלטון המקומי נתפס כמו משהו שדוד שלי היה עושה", אומרת חן אריאלי, יו"ר מכון שיטה למדיניות מקומית וסגנית ראש העיר תל אביב יפו. "אבל הדמוקרטיה הראשונה שלנו היא קודם כול הרשות המקומית, ורשות מקומית זה הרבה מעבר לאיזה גרניום יישתל על אי תנועה או איך יפנו את האשפה. זה ערכים, זה אידיאולוגיה, זה הכול".

כבר לא מעט שנים שהרשויות המקומיות בישראל תופסות נדבך משמעותי בחיים של תושביהן. להיעדרה של ממשלה יציבה בשנים של מערכות בחירות תכופות, נוספה מגפת הקורונה, ועמה ההבנה שמועצה מתפקדת או מנגד היעדרה הם שיכתיבו את מרבית תחומי המפתח של החיים כאן: מתחבורה, דרך דיור וחינוך ועד ביטחון אישי.

ההבנה הזאת, בליווי היצרים הרבים שעוררה הפוליטיקה הארצית בשנה החולפת, יצרה התעוררות דרמטית ברשויות מקומיות רבות ברחבי הארץ, והרבה מאוד שחקנים חדשים ביקשו להיכנס למגרש ולשנות את המפה הפוליטית בהרבה מעוזים. "בבחירות האלה היו המון רשימות חדשות, גם בגלל המחאה וגם משום שהן נתפסו mid terms, חזרה גנרלית לבחירות הארציות", אומר אודי וולקוב, יועץ אסטרטגי ומנכ"ל חברת קלמר. לדבריו, הרבה מהמועמדים החדשים האלה מצויים בצרות עכשיו. "אני מעריך שלפחות 50% מהם ירוצו, כי הם כבר נרשמו ושילמו פיקדון ומרגישים מחויבים, אבל הם יעשו את זה בלי כסף, שזה סיוט. חלקם אולי יצליחו לגרד משהו איכשהו. הרבה לא ירוצו". דברים דומים שבו ועלו בעשרות רבות של שיחות.

גם אופיר פינס, ראש המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב ושר הפנים לשעבר, שומע קולות כאלה מהשטח. "אני יודע על הרבה מועמדים ומועמדות שלא מצליחים להחזיק מעמד ברכבת ההרים הזאת ובהתמשכות שלה", הוא מספר. "אנשים צריכים לחזור לעבודה, נגמר להם הכסף, נגמרה להם האג'נדה. ליבי יוצא אליהם כי אני יודע כמה זה קשה גם בלי מלחמה ואיזה מאמצים היו צריכים להיעשות ואילו השמצות ופייק ניוז ומה לא. הם עברו כמעט הכול, הרי כמעט הגיעו הבחירות".

 אופיר פינס, ראש המכון לשלטון מקומי, אוניברסיטת תל אביב / צילום: עודד קרני

פינס חושש מגל של עזיבות. "אם נראה כאן פרישה ענקית של מועמדים זו תהיה בכייה לדורות. זה דור שלם של אנשים חדורי מוטיבציה ורצון להשפיע - שילך הביתה. זה גם יכול לפגוע בהליך האבולוציוני המוכר לנו בשלטון המקומי. בבחירות הקודמות התחלפו 50% מראשי הרשויות. זה כנראה לא הולך לקרות הפעם".

7,500 שקל לשלט חוצות למשך עשרה ימים

אחת הסיבות לפרישה הצפויה קשורה למחיר. התמודדות בבחירות, מתברר, היא דבר יקר מאוד. המספרים שמועמדים מעידים עליהם נעים בין כמה מאות אלפי שקלים למיליונים, תלוי בגודל היישוב שבו מתמודדים. לדברי כינורי, שלט חוצות אחד בחולון שנתלה למשך עשרה ימים עולה 7,500 שקל. אלא שעשרה ימים לא משאירים אותך בתודעה, ושלט אחד בעיר בינונית, בטח גדולה, ממש לא מספיק. "רק ההוצאה על שלטי חוצות מגיעה ל־150 אלף שקל", היא אומרת. מועמדים אחרים דיברו על מספרים גבוהים יותר.

טל אלוביץ', דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת מילאנו, ממקימי תנועת "מקומי" ויועץ אסטרטגי-פוליטי לקמפיינים, מצביע על הוצאות משמעותיות נוספות, בהן דפוס (למשל עבור פליירים, מדבקות, פתקי הצבעה ואפילו מרצ'נדייס כמו חולצות שישדרו בולטות בשטח), כוח אדם, דמי שכירות עבור מטה שממנו אפשר להפעיל את אותו כוח אדם ופרסום ממומן. "רק פלריג, כמו זה שרואים על המרפסות, זה 11 שקל לאחד. PVC צבעוני עולה 18 שקל לאחד. כל דבר שרואים במרחב עולה כסף". ויש כמובן גם סקרים ויועצים פוליטיים־אסטרטגיים ועכשיו למשל צריך לשנות את כל הקמפיין. "אם שלט עומד ברצף שלושה שבועות - העין לא מבחינה בו", אומר ממי פאר, שותף במשרד היח"צ פאר לוין, שמלווה מועמדים בבחירות. "גם אם הוא לא ישנה תמונה או סלוגן, יהיה משהו אחר שצריך לשנות בוויז'ואל כדי שישימו לב אליו. מלבד זאת, החשיבה של הקמפיין היא אחרת: ישראל של אחרי המלחמה היא לא ישראל של לפני".

בהיבט של המימון יש הבדל בין מועמד מכהן, שמתמודד שוב, לבין מועמד חדש, ובין מועמד או רשימה שמזוהים עם סיעה בכנסת, שתומכת בהם, לבין מתמודדים עצמאיים. לכל תשובה כאן יש תג מחיר, ששווה הרבה מאוד כסף.

כדי להבטיח ריבוי מועמדים בעלי רקעים ותפיסות עולם מגוונות, וכדי לנסות לנטרל השפעות שליליות על מערך הבחירות, המדינה משתתפת במימון הבחירות. היא עושה זאת באמצעים ישירים, כמו מימון מפלגות (שאפשר לעשות בו שימוש בבחירות המקומיות), תקצוב של ועדת בחירות שתפקח עליהן, שיפוי בדיעבד של מועמדים על הוצאות במהלך מסע הבחירות וערבויות מטעם המדינה לנטילת הלוואות. היא עושה זאת גם באמצעים עקיפים, כמו הכרזת יום שבתון במשק, שיעודד אנשים להגיע לקלפי, לעבוד ולהתנדב בפיקוח וכן לסייע למועמדים (יום השבתון לבדו עולה למשק כמה מיליארדי שקלים).

במקביל חלות הגבלות מחמירות על אפשרות גיוס התרומות של מועמדים ועל היכולת ליטול הלוואות לצורכי התמודדות בבחירות, וכן כללים מחמירים הנוגעים לדיווח בנוגע לאופי התרומות שהתקבלו ולשימוש שנעשה בכספים. הכללים סבוכים, ואין הרבה שצלחו מחזור בחירות בלי לקבל קנס.

יתרון משמעותי למועמדים מטעם מפלגות

אז מה הקשר בין מועמדים עצמאים לכאלה שיש להם גב מפלגתי? זה נוגע לכללים שנוגעים למימון מפלגות, ובפרט למקדמה שניתן לקבל לקראת הבחירות. המונח שאנחנו מדברים עליו נקרא יחידת מימון, ונכון לשנת 2023 היא עומדת על 1.5 מיליון שקל. סיעה שיש לה מנדטים בכנסת יכולה לקבל מקדמה של 60% מהסכום שמתקבל מאותם 1.5 מיליון שקל כפול מספר המנדטים שלה. מפלגת יש עתיד למשל, שלה 24 מנדטים, תוכל לקבל 21.6 מיליון שקל, שאותם היא יכולה לחלק בין ערים שונות שבהן היא מריצה מועמדים, בהתאם למגבלות מימון שונות שחלות על הערים. ש"ס תקבל על 11 המנדטים שלה מקדמה של 9.9 מיליון שקל. הליכוד - 28.8 מיליון שקל.

מועמדים עצמאים יכולים לקבל מקדמה על בסיס המושבים שהכניסו בעבר למועצה, או עד שלושה מושבים, אם הם מועמדים חדשים. בחוק שדחה את הבחירות, הוגדלה המקדמה של העצמאים מ־60% מהסכום האמור ל־75%. ישנו הבדל בחישוב בין מושב ברשות מקומית גדולה לקטנה. לשם השוואה, מנדט בבאר שבע יהיה שווה כמה מאות א לפי שקלים. במיתר - כמה עשרות. רשימות שיש בהן ייצוג של יותר מ־30% נשים מקבלות תקצוב נוסף. כל אלה - הן במקרה של המפלגות והן במקרה של העצמאים - בכפוף לערבות מדינה, שלפני המלחמה נדרש לשים עבורה הון עצמי משמעותי מאוד (כעת התנאים הוקלו). יצוין כי בהחלטה שבה הורה על מועד הבחירות החדש ביקש השר ארבל מוועדת הפנים של הכנסת לדון במנגנון המימון של המועמדים, מתוך הבנה כי אלה נפגעו בצורה דרמטית.

אם כן, על פני הדברים למועמדים שרצים בגיבוי רשימות מפלגתיות יש יתרון בולט על פני הרצים העצמאים. הכסף הזה מגיע מראש. לגבי העצמאים - המקסימום שהם יכולים לקבל הוא ערבות מהמדינה, אבל זה לא פשוט ומותנה בהוצאה נכבדת מצדם.

אז מדוע בכל זאת רבים כל כך מהמועמדים רצים באופן עצמאי? על פי המחקר של אלוביץ', מדובר ב-56% מהציבור היהודי ו-89% מהציבור הערבי. ראשית, יש עניין של פוליטיקה פנים-מפלגתית, ואיש לא מבטיח למועמד מסוים שאם ירצה לרוץ מטעם מפלגה מסוימת היא תבחר לפרוש את חסותה דווקא עליו. אולם אלוביץ' סבור שזה קשור גם לסלידה שיש במרחב הציבורי לכל מה שמריח כמו פוליטיקה ושחיתות. אנשים, הוא אומר, מעדיפים לרוץ תחת מותג שהוא "נקי".

"לקחתי בחשבון שלושה חודשים בלי משכורת"

אבל נוכח המצב מרחב הנשימה שהיה למועמדים העצמאים הולך ונשחק.

קחו לדוגמה את אבישי שלמה, שעסק במשך 25 שנה בקמעונאות ומתמודד על ראשות המועצה האזורית מנשה. הוא התנתק מהעבודה ואומר: "אתה מתעלם מהכנסות צפויות. הן לא קיימות". או את עו"ד ליעד אילני, ראש האופוזיציה ברמת גן, שהשאיר את כל הלקוחות מאחור כדי לרוץ לראשות העיר, וכבר השקיע יותר מ־2 מיליון שקל במאבק מול ראש העיר המכהן כרמל שאמה הכהן. או את ארז בדש, שעזב את תפקידו כראש מועצת נאות חובב, מינוי מקצועי מטעם שר, אז שרת הפנים, כדי להתמודד על ראשות היישוב עומר.

 ליעד אילני, מועמד לראשות עיריית רמת גן / צילום: מנחם רייס

"כשגמלה בליבי ההחלטה להתמודד בעומר חשבתי שהכי נכון להתפטר ולא לצאת לחל"ת או למצוא סידורים אחרים", אומר בדש, "אז שלושה חודשים לפני הבחירות עזבתי את העבודה. זה היה בידיעה שזה פרק זמן שאני אוכל להתמודד בו בלי משכורת, ולהיות כולי במשימה. ואז קרה מה שקרה". בדש נמצא במילואים, והתגמול שהוא מקבל אינו מחושב לפי המשכורת בתפקיד הקודם שלו, אלא לפי החודשים שבהם לא עבד. "יש שיפוי מסוים לאנשים שיצאו לחל"ת", הוא מזכיר ומכוון לחוק לדחיית הבחירות, שקבע בין היתר שבתקופה שבין מועד הבחירות המקורי למועד הבחירות החדש, מועמדים שהתפטרו או שיצאו לחל"ת לצורך המועמדות שלהם, יקבלו מהמעסיק תשלום של 70% מהשכר ולא יותר מ-11,870 שקל.

נוסף לכך קבע החוק כי התפטרות לצורך התמודדות תיחשב מוצדקת לצורך קבלת פיצויי פיטורין. אבל בסוף, הוא אומר, "מבחינת המחוקק, ברגע שלקחתי את הסיכון - זו החלטה שלי. אני לא מתלונן, זו תקופה שמכניסה הכול לפרופורציה, אבל זה מאתגר, במיוחד כשלא יודעים בכלל לאן זה הולך". גם הוא, כמו כינורי, שלמה ורבים אחרים, את רוב הכסף על הקמפיין שלו כבר הוציא.

הערבות הופחתה, תקרת התרומות הועלתה

אז מה עושים? בשלב הראשון, בחוק שדחה את הבחירות מאוקטובר, עברו כל מיני הקלות שביקשו להחזיק את המועמדים מעל המים. כך למשל הופחת גובה הערבות המקורי שמועמדים וסיעות נדרשו להפקיד מ-110% ל־40%, ותקרת התרומות המותרת לכל משק בית הוגדלה מ־5,000 ל־10,000 שקל. אבל מהשיחות עם המועמדים לא ברור שזה מספיק. עבור רבים מהם זו ממש טיפה בים.

ועל סל החששות שהוזכר כבר, ונוגע לפרישה של מועמדים למשל, מולבש אחד נוסף: שיהיו מי שינצלו מצוקה כלכלית של מועמדים לרעה. החשש, מסבירים בשטח, הוא מפני השתלטות של גורמים בעלי אינטרס ומימון על המועמדים. עו"ד אמיר בשאראת, מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות מוסיף כי "גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית, ברשויות שבהן יש תלות כלכלית של מועמדים במממנים, יש גורמים שמנסים להשפיע על מועמד כזה או אחר או להריץ מועמד מטעמם. בתקופה קשה כלכלית זה יכול להיות כך ביתר שאת. המועמדים כבר עברו מהלך אחד של הבחירות, הכסף הלך ועכשיו צריך לבנות מחדש. ברור שהם עשויים להיות תלויים יותר בגורם מממן. החשש - בכל הרשויות - הוא שבעלי האינטרס האלה שבהם המועמדים תלויים, יהיו לא רק קבלנים או יזמים - אלא גם גורמים עברייניים".

לא כל הדברים הללו, מסביר אלוביץ', בכלל מדווחים. כסף שחור לא מדווח, כך גם גורם שמממן למועמד כוח אדם למשל ולא מעניק לו תרומה ישירה שנכתבת בספרים. לא על הכול אפשר לעקוב.

חשש מהחלטות פופוליסטיות והשתקת מתנגדים

ובינתיים דברים רבים תקועים. בשנת בחירות ישנן הגבלות רבות על רשויות מקומיות, שהולכות ומתהדקות ככל שמתקרב המועד. תקציב אי אפשר להעביר, ועדות תכנון מוגבלות, מינויים - אין. גם החלטות חדשות שמצריכות הקצאה עודפת אין, אפילו אם הן נדרשות למיגון של מרחבים מסוים למשל. "רוב הרשויות עובדות לפי 1/12 מהתקציב הקודם, אבל אנחנו פוגשות יותר ויותר רשויות שלא הכירו את הפרקטיקה הזאת, והמשמעות היא שדברים רבים שתוכננו לא יצאו לפועל", מסבירה אריאלי. "זה פוגע ישירות בצרכים של התושבים".

בדש מציין חשש אחר: קבלת החלטות פופוליסטיות שלא הכרח מיטיבות עם הציבור. "כשאתה רוצה להיבחר, אתה לחיץ וההחלטות שמתקבלות הן לא תמיד הנכונות והטובות ביותר. לפעמים הן נועדות רק להשתיק ולהשקיט מתנגדים". כל זמן שהתקופה הזאת נמשכת, כך גם מצב הדברים הזה.

טענה נוספת שנשמעת היא כי דחיית הבחירות מגדילה את היתרון המובנה הקיים ממילא למועמדים מכהנים על פני מי שלא. מלבד העובדה שראשי עיר מכהנים ממשיכים לקבל משכורת בזמן שמתחריהם לא, ארגוני חברה אזרחית ומועמדים חדשים טוענים שראשי הערים המכהנים, המצויים מטבע הדברים בלב העשייה, מקבלים זמן מסך נרחב בתקשורת ויכולים גם לבצע תעמולת בחירות אסורה. "דחיית הבחירות במצב הנוכחי מעניקה יתרון עודף לראשי ערים על היתרונות שקיימים בלאו הכי. מעבר לפן הכלכלי, בפרקטיקה אין ממש קמפיין מתנהל, וזה מגביל ופוגע במועמדים חדשים", אומרת עו"ד גילי גוטווירט מהתנועה לאיכות השלטון.

"זה לא סוד שחלקים גדולים מראשי העיר המכהנים עושים שימוש במנגנון העירוני לטובת קמפיין הבחירות שלהם, אם זה במשאבים שהעירייה מצמידה כמו נהג, עוזר או משרדים, ואם זה באמצעים אחרים", גורס אילני. "אין ספק שזה נותן לראשי עיר מכהנים עדיפות, כי הם בעמדת קבלת ההחלטות גם בתקופה הזאת ויכולים לדברר את עצמם יותר לציבור. אנחנו, המתמודדים, מאוד זהירים בעניין הזה, כי על כל דבר אפשר לומר לנו שאנחנו עושים פוליטיקה בזמן מלחמה. אבל בסוף השאלה היא איפה עובר הגבול. אם אנחנו דואגים לחיי אדם ויש לנו ביקורת - לא לומר אותה?".

כינורי מוסיפה: "כל ראש עיר מכהן מסתובב פתאום עם מדים וקסדה. כל שני וחמישי יש הודעות סמס. אני מאמינה שהציבור מבין שזו ציניות ושימוש בכספי ציבור, אבל העובדה בשטח היא שראשי העיר המכהנים בקמפיין הכי טוב - על התקציב שלנו". יריב פישר, המועמד לראשות העיר הרצליה, שכבר 50 יום במילואים, דווקא רגוע: "סמסים ותמונות לא יכסו על זה ששכונות שלמות לא ממוגנות".

 יריב פישר, מועמד לראשות עיריית הרצליה. כבר 50 יום במילואים / צילום: פרטי

הוחלט, כאמור, שלא לדחות עוד את הבחירות. סוף ינואר מסתמן כעת כמועד סופי. אבל האם גם לזה אין מחיר? בשאראת וכינורי, למשל סבורים שכן. "נוכח חוסר הוודאות היום, יהיה קשה למועמדים להתמודד מול ראשי עיר מכהנים", אומר בשאראת. שנה, לדעתו, תיתן ודאות לכולם.

כינורי אומרת דברים נחרצים יותר, בפרט ביחס למועמדים עצמאיים: "אם מה שחשוב הוא שיבואו להצביע כמה שיותר אנשים - צריך שהבחירות יהיו בקיץ". קשישים ואנשים עם מוגבלויות למשל, לא יבואו להצביע בגשם. אבל ברור שמזג האוויר הוא לא העניין העיקרי. "המדינה עצובה עכשיו. אי אפשר לעשות בחירות ככה. המהות של דמוקרטיה זה שהקול של אנשים יישמע, וזה לא יכול לקרות עכשיו. הלב והראש שלנו לא בזה".