אמריקה המפולגת מתקשה להגן על ישראל ואוקראינה, שתי "הדמוקרטיות המתגוננות"

שלומה של מדיניות החוץ האמריקאית הועמד ביום ג' בסכנה. לפי שעה נראה שחבילת הסיוע לישראל ולאוקראינה לא תעבור את משוכת 60 הקולות בסנאט, ואין לה כל סיכוי לעבור בבית הנבחרים. שתי "הדמוקרטיות המתגוננות", כפי שקרא להן הנשיא ביידן, משלמות מחיר על מחלוקת אמריקאית, שבינה ובינן אין כמעט ולא כלום: ביטחון גבולה של ארה"ב עם מקסיקו.

● ניתוח | האם שווי שוק של 3 טריליון דולר הוא תקרת הזכוכית של אפל? 
● מנכ"ל ג'יי.פי. מורגן נגד הביטקוין: "אם הייתי הממשלה, הייתי סוגר את זה" 

הניסיון לפשר בין הדמוקרטים לרפובליקאים בסנאט קרס ביום ג' בלילה אגב חילופי האשמות קשים. דמוקרטים האשימו שהרפובליקאים מסגירים את אוקראינה לידי ולדימיר פוטין; רפובליקאים השיבו, כי הנשיא ומפלגתו מוכנים לממן את הגנתם של בעלי ברית זרים, אבל אינם מוכנים להגן על גבולה הדרומי של ארה"ב.

סלע המחלוקת הוא דרישת הרפובליקאים לשים קץ ל"שיטפון" של מהגרים, שגבר באופן דרמטי מאז הוסרו בתחילת השנה הגבלות הכניסה של עידן הקורונה. ממשל ביידן סירב עד כה להגביל את הסתננותם של מאות אלפים, העותרים למעמד של פליטים. הם מורשים להיכנס באופן "זמני", עד שיידרשו להופיע בבתי משפט לענייני הגירה. הם מציפים ערים ורשויות מקומיות, המתקשות להתמודד עם נוכחותם. הכישלון בטיפול בגבול הוא מן הסיבות לשקיעת ביידן בסקרי דעת הקהל.

הרפובליקאים מתנים את תמיכתם בסיוע החוץ בהקצאה מסיבית לביטחון הגבול ובהגבלת ההסתננות. הדמוקרטים, הצריכים להתחשב בהתנגדותו הנמרצת של אגפם השמאלי, מציעים פיתוי נוהלי לרפובליקאים: הם יורשו להציע את התיקון הראשון לחבילת הסיוע. פירושו של דבר שעל הרפובליקאים יהיה לשכנע לפחות 11 דמוקרטים לתמוך בתיקון שלהם, כדי להגיע אל רוב מיוחס של 60 מתוך מאה. הרפובליקאים מסרבים.

ללמדנו משהו על הסבך הפוליטי, אחד המתנגדים הרפובליקאים הבולטים ביותר לסיוע-בלי-הבטחת-הגבול הוא הסנאטור הימני לינדזי גרהם, נץ במדיניות חוץ, מן הידידים המובהקים ביותר הן של ישראל והן של אוקראינה בקונגרס. אבל הוא יצביע נגד הסיוע לשתיהן, אלא אם כן הממשל ייענה לדרישות הרפובליקאים בעניין הגבול.

מוטיב הסולידריות

הנה כי כן, ארה"ב מוסיפה לספק לנו ראיות נוספות על החולשות המבניות החמורות של שיטתה החוקתית. "הפרדת הרשויות" היא רעיון רב-השראה, אבל הפרקטיקה שלו מקפחת את הממשלה מן היכולת למשול.

בנאומו הראשון לאומה לאחר שבעה באוקטובר, הנשיא ביידן דיבר על שותפות הגורל של "הדמוקרטיות המתגוננות". הוא כרך יחד את ישראל ואת אוקראינה, ותיאר אותן כקורבנות של תוקפנות מצד שכנים, המתנגדים לעצם שיטתן הדמוקרטית.

מוטיב הסולידריות של הדמוקרטיות המתגוננות הוא חיוני לחלוטין בהבנת מדיניות החוץ של ארה"ב בדורות האחרונים, אולי מחוץ לארבע שנות דונלד טראמפ. כמובן, לטראמפ נשקף סיכוי סביר לחזור ולהיבחר לנשיא בשנה הבאה, וממילא עתידו של המוטיב הזה מוטל בספק. אבל בינתיים הוא מוסיף להנחות את מעשי ג'ו ביידן.

הגל הגלובלי הגואה של איבה לדמוקרטיות המערביות מקבל תוקף מיוחד לנוכח קשייהן הפנימיים של חלק מן הדמוקרטיות האלה. הן שקועות במשברים, הנראים יותר מתקופתיים. הן מתקשות להשתמש בכלים הפוליטיים הנתונים להן לשם חיזוק יכולת התגוננותן.

"ירייה בברך לאוקראינה"

השבוע נאלץ הממשל להזהיר מפני התוצאות האפשריות של עיכוב ההקצאה לאוקראינה. הבית הלבן מבקש 44 מיליארד דולר ויותר לאוקראינה, הן בסיוע צבאי והן בסיוע אזרחי. יש מחלוקת בתוך הממשל אם אומנם הכסף כבר אזל. בפנטגון אומרים, שנשארו כמעט חמישה מיליארד דולר, והם יספיקו עד סוף החורף. משרד התקציבים בבית הלבן כתב השבוע למנהיגי הקונגרס, כי הכסף יאזל בסוף החודש, וזו תהיה "ירייה בברכה של אוקראינה".

אומנם האירופים מוסיפים לסייע בכסף ובנשק, אבל התלהבותם פוחתת והולכת, בייחוד במזרח אירופה ובדרומה. נשיא בולגריה עתה זה הטיל וטו על אספקת מאה נגמ"שים לאוקראינה. ראש הממשלה החדש של סלובקיה הודיע עוד בחודש שעבר שכל הסיוע לאוקראינה יקוצץ. שביתה פראית של נהגי משאיות פולניים חוסמת זה שבועות את הגבול עם אוקראינה.

אמריקאים מעולם לא נטו לתמוך במדיניות חוץ-אקטיבית, וחלק ניכר מן הנשאלים בסקרי דעת הקהל התנגדו לסיוע מאז ומעולם. אבל התנגדותם בדרך כלל אינה מתגבשת לכלל קבוצת לחץ. קשה לדעת אם זה משתנה בימים האלה, אבל לפחות חלק מן הסקרים צריכים להדיר שינה הן מעיני אוקראינה והן מעיני ישראל.

סקר (Reuters/Ipsos) מסוף החודש שעבר הראה שרק 31% תומכים בסיוע צבאי לישראל, ו-43% מתנגדים. אלה מספרים לא מוכרים לנו, שנובעים כמעט ללא ספק מהתרחבות הסיקור של המשבר האנושי בעזה.

מדוע הן לא אמרו "כן"?

בבית הנבחרים בוושינגטון ניתן אתמול ביטוי מטריד מאוד למעמד ישראל בדעת הקהל. הנשיאות של ארבע אוניברסיטאות גדולות הוזמנו להעיד על אנטישמיות בקמפוסים שלהן. הן העלו מס שפתיים לצורך להילחם באנטישמיות אבל התקשו במידה מפתיעה להשיב על השאלה "האם הקריאה לג'נוסייד של היהודים מפירה את כללי ההתנהגות באוניברסיטה שלך?"

הן יכלו להשיב בפשטות, "כן", כי איך אפשר שלא להתנגד חד-משמעית לקריאה לג'נוסייד. אבל כולן בחרו להתפלפל. אחת אפילו השיבה שצריך להבחין בין קריאה לג'נוסייד ובין אקט של ג'נוסייד. מדבריה השתמעה ההנחה שקריאה לג'נוסייד אינה צריכה להיענש, אלא אם כן משמיע הקריאה להשמדת יהודים מתחיל להשמיד אותם. נשיאה אחרת אמרה, שזו הפרה, אם הקריאה משפיעה על מעמדם של "יחידים". ההיגיון לא ברור. ג'נוסייד לעולם אינו חל על יחידים, הוא תמיד חל על קבוצות, מפני שהוא כרוך בהשמדת קבוצות.

ההסבר לתגובותיהן אינו שהן עצמן אנטישמיות. אחת מהן, סלי קורנבלות', נשיאת MIT, היא יהודייה, ואפשר למצוא עדויות ביוטיוב להשתתפותה בטקסים דתיים יהודיים כשהיא מזמרת תפילות חג בעברית מדויקת. מה עורר אצלה אפוא את הספקות?

כנראה עניין אחד, המעסיק ללא הרף את האקדמיה האמריקאית: הצורך להבטיח את חופש הדיבור גם כשהוא עצמו מאיים על הציבור, או נשקף ממנו איום. זה אחד הפרדוקסים המסובכים של החברה האמריקאית, הנובע מהתיקון הראשון לחוקה, זה המבטיח את חירויות היחיד. יש אומנם חוקים נגד "דיבור שנאה", אבל אוניברסיטאות לוחמות על חופש הדיבור והדיון האקדמי בתחומיהן. השאלה היא מה לעשות כשהתיקון הראשון מנוצל לרעה. אמריקה לא השיבה לכך בהצלחה מלאה מאז אומץ התיקון, החודש לפני 232 שנה.