קטלני יותר וחכם יותר: האם זה הנשק שיכול לסייע לישראל להגן על גבולותיה?

הכישלון המהדהד של מכשול ההפרדה בעזה ב־7 באוקטובר הבהיר לכל כי הסתגרות מאחורי חומות ומצלמות תצפית, תוך צמצום מספר החיילים המסיירים על הגבול, איננה פתרון טוב להגנה על הגבולות.

● WSJ | צייד מרגלים ואובססיבי לחטיפת חיילים: פרופיל חדש מנתח את דמותו של רב המרצחים 
● טנק עם בינה מלאכותית ומערכת ליירוט טילים: האקס פקטור החדש של צה"ל בעזה 

במהלך סוף השבוע האחרון כמה בכירים לשעבר בצה"ל השמיעו כאן בגלובס את הטענה כי הטמנת מוקשים עשוי להיות אחד הפתרונות האפשריים לחדירה המונית של מחבלים בעתיד. אחד מהם, אל"מ (במיל') דני תרזה, מומחה לבינוי ביצורים בגבולות ומי שתכנן את הגדר ביהודה ושומרון אף אמר כי מוקשים הם אחד האמצעים היעילים ביותר לעיכוב מעבר של כלי רכב ובני אדם. גם האלוף (במיל') יצחק בריק, שעסוק בביקורת מערכת הביטחון ואף הגיש למטכ"ל דוח בנושא, טוען כי יש לחזור לימי המוקשים בגבולות, ולהגביר משמעותית את הסיורים לאורכן.

חרב פיפיות?

בשנים האחרונות מצאו את עצמם צה"ל ומשרד הביטחון עוסקים בעיקר בפינוי עשרות אלפי דונמים של שטחי מוקשים, פגזים ונפלים משדות מוקשים או שטחי אימון צבאיים על מנת לשחרר קרקעות לחקלאות ובנייה.

כעת, נראה כי חלק מהמאמץ הזה עשוי להבלם אם יתקבלו הרעיונות הללו על ידי מקבלי ההחלטות. "המוקשים הוכיחו את עצמם בהסתננות של מחבלים, גם בקבוצות גדולות - בבקעת הירדן הם התבררו כמכשול יעיל שלא פעם סייע גם במארבים גדולים שכללו עשרות מחבלים", אומר לגלובס תא"ל (במיל') איתן לידור, לשעבר קצין הנדסה ראשי ומבעלי מיינפרי, אחת משלוש החברות שעוסקות בפינוי מוקשים עבור הרשות לפינוי מוקשים במשרד הביטחון.

"מוקשים עשויים להיות יעילים במצב אליו נקלענו, אבל לא הייתי ממליץ לפרוס אותם לאורכן ולרוחבן של הגבולות אלא במקומות מסוימים שבהם ישנו פוטנציאל חדירת גבול גבוה, ובעיקר במקומות שניתנים לשליטה בעין. כלומר, הנחה של מוקשים מבלי שאתה צופה על השדות באצמעי תצפית שונים באופן קבוע ומבלי שיש לך שליטה באש, אינן שוות הרבה".

למוקשים ישנם לא מעט חסרונות, הוא מסביר: הם קטלניים גם כלפי עוברי אורח, כלפי חיילי צה"ל וכן עבור בעלי חיים שחוצים את המרחב. לטענתו, אפשר להסתפק ברצועות של כמה עשרות מטרים של שדות מוקשים, ואף ניתן לטמון מוקשים חכמים או רדומים שהופכים מסוכנים רק באמצעות שליטה מרחוק.

"ככה הם לא מהווים סכנה לעוברי אורח או לכוחותינו", הוא אומר. בנוסף, צבאות מערביים עוסקים כיום בתכנון מוקשים הניתנים לזיהוי מהאוויר או אף מהחלל, ובצורה זו לעקוב אחר תנועת המוקשים אם נסחפו באדמה. אמנם, ישראל לא חתומה על אמנת אוטווה, אמנת האו"ם למניעת הפצת מוקשים, אך היא מנסה להצטייר כמדינה שעד כה עסקה בפינוי מוקשים ובכל מקרה גם חדלה מלייצרם. גם אם ישראל תחזור לייצר מוקשים, יש להניח כי דעת האו"ם פחות תשנה לה בהשוואה לימים שלפני פרוץ המלחמה.

לעומתו, טוען תא"ל (במיל') משה שלי, לשעבר קצין הנדסה ראשי וכיום מנכ"ל תמנת אנרגיה, כי המיקוש הוא חרב פיפיות במקרים רבים. "מלבד העובדה שגם כוחותינו היו עולים על מוקשים, המחבלים היו לומדים את מיקומם ומפרקים אותם", הוא אומר לגלובס. "במקום שבו יש רק מוקשים, ללא תצפית, המחבלים מתגנבים ופותחים לעצמם נתיב בשדה המוקשים לשימוש עתידי, אם כי לא הייתי פוסל שימוש במוקשים או מטענים כאלה ואחרים באזור שבין ישראל ועזה. לכן, כמו הגדר בעזה, לא מספיקים אמצעים חכמים - צריך לשלוט על האזור הממוקש בתצפית ובאש עם חיילים בשטח".

קטלניים וחכמים יותר

המוקשים חזרו לבמה העולמית עם פלישת רוסיה לאוקראינה כבר בשנת 2014, שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה הכוללת שהיא מנהלת נגדה. רוסיה הטמינה מוקשים נגד בני אדם וכלי רכב על שטח של כ־10 מיליון קמ"ר במזרח אוקראינה, ולפחות ב־11 מחוזות מתוך 27 מחוזות במדינה. אוקראינה לא נותרה חייבת, וגם צבאה הטמין מוקשים נגד טנקים על מנת למנוע את התקדמותם בשטחיה.

לפי שדות הקטל של אוקראינה, המוקשים במלחמה החדשה אינם מזכירים את המוקשים הישנים שנטמנו ברמת הגולן או בבקעת הירדן במאה הקודמת. מדובר בגרסה חכמה וטכנולוגית - וקטלנית יותר בהתאם לכך.

הניו יורק טיימס דיווח על מוקשים שנודעים בדרכים אכזריות לפגוע בחיילים: יש מוקשים שמתפוצצים לאחר שהורמו, זאת במטרה לפגוע בכוחות ההנדסה הקרבית שעוסקת בפינוי; ישנם מוקשים המתנהגים כמו מטען, ומתפוצצים כאשר מנסים לנטרל את הכבלים המפעילים אותם.

הרוסים הכניסו למערכה גם מעין מטען המתפוצץ תוך קפיצה אל מעל לפני הקרקע והטלת רסיסים לכל עבר, או מטען בעל חוט ארוך במיוחד באורך כמה מטרים שכל הפעלה שלו יורה רסיסים. "הנזק באוקראינה מהטמנת מוקשים הוא כה גדול, עד כי הבעיה הזו תלווה אותה עשרות שנים קדימה", אומר ניר כהן, מנכ"ל פור־אם דיפנס, חברה העוסקת בפינוי מוקשים בישראל בתיאום עם הרשות לפינוי מוקשים. "הבעיה כל כך קשה עד שישנם חקלאים שלא יכולים לצאת ולעבד את השטח שלהם מחשש למוקשים שנסחפו אליו".

קצב הפינוי צונח

עד כה, המאמץ העיקרי של מדינת ישראל בזירת המוקשים התמקד בפינויים, אך הדבר נעשה בקצב איטי ובתקציב זעום של 27 מיליון שקל בשנה. מחירי הפינוי שגובות חברות הפינוי נע בין 45 ל־55 אלף שקל לדונם, ובתוספת עלויות הפיקוח והרישוי עשויה להגיע אף ל־70 אלף שקל. נתון זה מכתיב קצב פינוי ממוצע שנע בין 300 ל־600 דונם בשנה, הרחק מיעד ה־100 אלף דונם לפינוי שהגדירו בצה"ל וברשות לפינוי. המחיר אף עלה בשנים האחרונות מכ־9,000 שקל לדונם, בשל התייקרות תשומות כמו כח אדם המומחה בפינוי מוקשים, שיכונם של העובדים בצימרים באזור וכן בשל תוספת של תהליכי רישוי.

בשנת 2011 נעשה ניסיון לרכז מאמץ רב בנושא לאחר שדניאל יובל נפצע בתאונה בהיותו בן 11, במהלך טיול משפחתי בהר אביטל. אז הוקמה רשות לפינוי מוקשים לאומית תחת משרד הביטחון שטיפלה בפינוי מוקשים נגד אדם וב־2019 החלה גם לפנות מוקשים נגד טנקים ברמת הגולן. בתחילת השנה נעשה ניסיון לעודד יזמי נדל"ן ורשויות להשקיע בפינוי מוקשים, אולם בפועל התקיימה ירידה של 64% בקצב פינוים בין השנים 2019 ל־2022 בשל התייקרות התשומות.

"אני קצין הנדסה בהכשרתי ולא רואה סיבה להניח מוקשים, ההתגברות עליהם כמכשול תהיה קלה מאוד", אומר ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח שחלק ממאמצי פינוי המוקשים נערכים בשטחה. "מצד שני קצב הפינוי בארץ הוא כה איטי, עד כי לפי התקציב הקיים, פינוי מוקשים מכלל ישראל עשוי לקחת יותר מ־100 שנה".

בישראל 250 אלף דונם שדות מוקשים סך־הכול, מתוכם הגדיר צה"ל כ־100 אלף שדות בלתי חיוניים לביטחון המדינה וככאלה הניתנות לפינוי. לפי מידע שפרסם משרד הביטחון, עד כה פונו 9,000 דונם בלבד ולטענת רוקח, לאחר דיון מיוחד שערכה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בתחילת השנה שמטרתו הייתה להעלות ב־10 מיליון שקל נוספים את התקציב, דבר לא קרה. "פינוי המוקשים בישראל איננו כלכלי", הוא אומר. "בתקציב כה נמוך, מספר החברות שמוכנות לגשת למכרזים קטנה ובהיעדר פרויקטי פינוי רציפים כל השנה, עובדי החברות נשלחים לחודשים ללא משכורת".