בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר ניתן האות. כ־4,000 לוחמים, שהסתננו העירה מחופשים לרוכלים וחקלאים, שלפו את נשקיהם והחלו במתקפת פתע. בתוך שעות נכבשו השגרירות האמריקאית, שדה התעופה, ארמון הנשיאות ומפקדת צבא דרום וייטנאם בעיר הבירה סייגון. בעיר הואה, הבירה התרבותית והדתית של המדינה, המצב היה גרוע בהרבה: 5,000 לוחמים הסירו את תחפושתם, חשפו מדים צפון וייטנאמים, והחלו לבצע שמות באוכלוסייה האזרחית. בסוף אותו החודש התבררה הזוועה - אלפים נטבחו או נשבו. רבים נמצאו מתים לאחר שעונו והוכו במקלות, חלקם לאור האשמות כאילו שיתפו פעולה עם ארה"ב וכוחות דרום וייטנאם.
● WSJ| באיחוד האמירויות קושרים בין שיקום עזה לפתרון שתי המדינות
● על סף משבר הומניטרי: המדינה שהולידה איום חדש על ישראל
● הסכם בוועידת האקלים של האו"ם: השימוש בדלקי מאובנים יצומצם
סייגון והואה היו רק שתיים ממאות ערים, עיירות ובסיסים שהותקפו באותו הבוקר על ידי כוח של 80 אלף חיילים מצפון וייטנאם ויחידות גרילה מקומיות. הם הערימו על צבא הדרום בכך שפלשו לשטחיה מבחוץ, מכיוון לאוס וקמבודיה. עוד אלפי אנשי גרילה, חברי הווייטקונג, התחפשו לאזרחים ובבת אחת שלפו נשקים מתוך תיקים ונרתיקים.
בצד האמריקאי ההפתעה היתה רבה: בשנים שקדמו למתקפה היתה זו הסכמה שבשתיקה שבראש השנה הווייטנאמי, ה"טט", החג החשוב ביותר במדינה, מתקיימת שביתת נשק. כך יצאו מחצית מחיילי צבא דרום וייטנאם לחופשת חג. הנותרים היו שקועים בחגיגות ובשתיית משקאות חריפים עד שעה מאוחרת. בחסות החג הוסרו חלק מהבדיקות הביטחוניות בדרכים, מה שאיפשר ללוחמים להלך חמושים תחת תחפושות באין מפריע.
מזכיר ההגנה החדש שמינה הנשיא לינדן ג'ונסון, קלארק קליפורד, הכה על חטא והאשים את האווירה האופטימית ששרתה בצמרת קודם לכן: "היתה תחושה שהכל מתמוטט", אמר. "קדמו למתקפה טענות שאנו רואים את האור בקצה המנהרה. היתה התרוממות רוח ונוצר הרושם כאילו אנחנו סוף סוף מנצחים".
התמונות שהחלו לזרום בטלוויזיה למיליוני אמריקאים הגבירו את תודעת התבוסה. הציבור, שעד אז היה בטוח שידה של ארה"ב על העליונה, נחרד מתמונות כיבוש השגרירות על ידי הוויטקונג, שהציגו חיילים אמריקאים יורים לתוך המבנה כשלצדם מוטלות גופות חבריהם. השגרירות אמנם נכבשה לזמן קצר בלבד, אך מספיק לייצר לכוחות הצפון תמונת ניצחון. שדר הטלוויזיה המפורסם מרשת סי.בי.אס וולטר קרונקייט הגדיל לזעוק: "מה הולך פה, לעזאזל? חשבתי שאנחנו מנצחים במלחמה הזאת".
מתקפת הטט, שפרצה בסוף ינואר 1968 בווייטנאם, היא דוגמה להפתעה אסטרטגית שיזם ארגון גרילה ושהביא לטלטלה ביחסים בין ארה"ב לבת חסותה באזור באותו הזמן, דרום וייטנאם. מתקפת הטט היא אולי האירוע ההיסטורי בעל המאפיינים הדומים ביותר לטבח ה־7 באוקטובר, אך יש בהם גם בין המפריד: הטבח בעוטף עזה התמקד בעיקר באזרחים ובשידורו לעולם באמצעות מצלמות גו פרו במטרה להטיל אימה על ישראלים רבים, ובין הגורמים העיקריים לו היא אידיאולוגיה קיצונית איסלמית חסרת פשרות שדוגלת ברצח עם.
הטעיה והרדמה
בשבועות שקדמו למתקפה, העסיקו הצפון וייטנאמים את חיילי המארינס האמריקאים בנקודה אחרת, קה־סאן, בסיס מרוחק על הגבול בין הצפון לדרום. מאוחר יותר זה התפרש כמאמץ הטעיה שהוביל את האמריקאים למקד את תשומת הלב בצידה השני של המדינה. ארה"ב קיבלה מודיעין על היאספות כוחות צפוניים מסביב לאזור סייגון, ואף עיבתה כמה גדודים משלה באזור, אך המודיעין סבר כי אם תהיה מתקפה, היא תהיה חלשה ותיכשל - לכאורה, המאמץ העיקרי של הקומוניסטים התמקד בכלל באזור אחר.
"האמריקאים לא הופתעו מעצם קיומה של המתקפה, אלא מעוצמתה ומהעיתוי שלה", אומר לגלובס ד"ר טל טובי, חוקר היסטוריה צבאית־אמריקאית מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר אילו ומחבר הספר "העיט נגד הלוטוס" (בהוצאת אפי מלצר), העוסק במלחמת וייטנאם. "הם לא האמינו שהצפון וייטנאמים יעזו להילחם בהיקפים כאלה כי שיערו שיחששו מעוצמת האש האמריקאית. לכן, הם סברו שההתקפה תהיה נקודתית יותר. האמריקאים לא תיארו לעצמם שהמתקפה תחול בערב החג הדתי החשוב ביותר, שבשנים שקדמו לה התקיימה בה הפסקת אש לא מוצהרת".
ד''ר טל טובי / צילום: רוני שכטר
מתקפת הטט נבלמה בסופו של דבר עם קרוב למחצית מהכוחות התוקפים שנהרגו. בין השאר הפציצו האמריקאים מהאוויר את העיר הואה, במהלך שהותיר רבבות אזרחים חסרי בית בתוך ימים ספורים. ארה"ב ובני בריתה אמנם ניצחו במערכה, אך תחושת הכישלון והמשאבים הרבים שנדרשו להמשך המלחמה הפכו את מתקפת הטט לקו פרשת המים, שציין את תחילת הסוף של המעורבות האמריקאית בווייטנאם. פרסומים בתקשורת על כוונת מפקד הכוחות האמריקאים באזור, הגנרל וויליאם ווסטמורלנד, לתוספת של עוד 200 אלף חיילים אמריקאים, ותמונות קשות שזרמו כל העת מהחזית, הביאו למחאה ציבורית נגד המלחמה.
"מחאת ההיפים החלה כתנועה של צעירים נגד השמרנות של דור ההורים שלהם", אומר טובי, "אך בהמשך היא הידרדרה לתנועה נגד המלחמה בווייטנאם, נגד המנהיגים ובסופו של דבר אפילו נגד חיילים שחזרו מהחזית. עם זאת, קשה להשוות את תנועת ההיפים למחאה האמריקאית נגד ישראל שאנחנו רואים כיום - גל של צעירים בקמפוסים שנסחפים באידאולוגיה קיצונית לאמירות אנטישמיות. המחאה האמריקאית נגד המעורבות בווייטנאם חלחלה גם לאזרחים בוגרים בני מעמד הביניים והוא זה שהטה את הכף".
ניצחון שהופך להפסד
המחאה הציבורית שימשה כמנוע לאסטרטגיה החדשה של ג'ונסון והפנטגון, והיא להפחית את המעורבות האמריקאית במלחמה ולתת לדרום וייטנאמים לעשות את מרבית הלחימה בעצמם. זמן קצר לאחר מכן החליט ג'ונסון שלא להתמודד לקדנציה נוספת ולפרוש.
המלחמה בווייטנאם לא הסתיימה עד 1972, אז הכתיב למעשה הצבא האמריקאי לצפון ווייטנאם את הפסקת אש. "מדובר אמנם בניצחון צבאי אמריקאי, אבל אזרחים רבים ראו זאת כהפסד: לאחר מתקפת הטט, הם ראו את הצבא כמי שהסתיר מהם מידע, ואת ההנהגה האשימו בכך שלא החזיקה במטרות ברורות או באסטרטגיית יציאה", אומר טובי. "ממדיניות שרוצה לנצח ולהכריע את צפון וייטנאם, ההפתעה האסטרטגית הביאה את ארה"ב להסתפק בהגנה על בריתה בדרום לשנים הבאות. אלא שהפחתת המעורבות האמריקאית בווייטנאם הפקירה הלכה למעשה את בת הברית שלה, צבא דרום וייטנאם, שהתמוטטה זמן קצר לאחר מכן. הנשק הושאר שם, אבל לא היו מטוסים אמריקאים שיפציצו בדרום".
לדבריו, "האמריקאים קיבלו שיעור חשוב ביהירות ובמגבלות הכוח. לאחר וייטנאם כבר לא רואים צבא אמריקאי מקבל בקלות פעולה קרקעית מעבר לים - צריך שיקרה אירוע דרמטי במיוחד כמו ה-11 בספטמבר לשם כך. מצד שני, למרות הנסיגה מווייטנאם, היא לא איבדה ממעמדה כמעצמה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
