מוטבים או יורשים: איך פוסק ביהמ"ש בסכסוך על כספי ביטוח

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

חלק משמעותי מההון שאנשים מותירים אחרי לכתם צבור בחברות ביטוח באמצעות ביטוחי פנסיה, ביטוחי חיים ועוד. החוק קובע שאחרי פטירתו של החוסך, כספים אלה ישולמו לאנשים שמצויינים בחוזה הביטוח כמוטבים, והכספים אינם חלק מהעזבון שמתחלק בין היורשים בהתאם לצוואה או לצו הירושה, למעט בשלושה מקרים: כאשר לא צוינו המוטבים בחוזה הביטוח, כאשר בחוזה הביטוח צויין שהכסף יחולק בין היורשים, או כאשר המנוח כלל את כספי הביטוחים בצוואתו, ודאג ליידע את חברת הביטוח על קיומה עוד בחייו.

● דעה | כיצד לבטח צוואה הדדית מפני סיכולה על ידי בן הזוג
● האב מכר את הבית לבוס לשעבר. היורשים הופתעו. מה קבע בית המשפט?

עם השנים רוככה הדרישה שחברת הביטוח תיודע עוד בחייו של המנוח על קיומה של צוואה הנוקבת ביורשים בסתירה לזהות המוטבים בחוזה הביטוח, ולא פעם הכירו ביורשים כזכאים לקבל את כספי הביטוח במקום המוטבים, גם כשחברת הביטוח נחשפה לראשונה לצוואה לאחר מות המנוח. מטבע הדברים חברת הביטוח אדישה לזהות מקבלי כספי הביטוח, ובלבד שלא תדרש לשלם כפול.

כתוצאה משינוי זה, במקרים בהם המנוח הורה בצוואה לחלק את כספי הביטוח ליורשים שאינם המוטבים הכתובים בחוזה הביטוח, נוצרת תחרות הדורשת את מעורבות בית המשפט. שני פסקי דין שניתנו לאחרונה ממחישים את הבעייתיות בניסיון להתחקות אחר רצונו האמיתי של המנוח בנושא זה.

פסיקת בית המשפט: אין דרך להתחקות אחר רצונו המשוער של המנוח

במקרה הראשון המנוח נרצח בחו"ל, וביטוח הנסיעות שעשה זיכה את עזבונו ב-20,000 דולר. המנוח הותיר אחריו אם ובת, ומאחר שלא ערך צוואה, בתו הוכרה כיורשת יחידה מכוח צו ירושה, וזכתה בכספי הביטוח. על אף שהמנוח היה בן יחיד, ובשל כך בתו הייתה נכדתו היחידה של אימו, הסבתא תבעה את הנכדה, בטענה שכספי הביטוח מגיעים לה. טענתה של הסבתא הייתה שבעת עריכת ביטוח נסיעות סטנדרטי, חברות הביטוח לא נוהגות לשאול את המבוטחים מי המוטב, ולכן לא הייתה למנוח הזדמנות לנקוב בזהות המוטב. הסבתא טענה כי לאור היחסים הקרובים בינה לבין בנה, ולאור העובדה שהמנוח היה מנוכר מבתו, אין ספק שרצונו האמיתי היה שהיא זאת שתזכה בכסף. בית המשפט סירב להתחקות אחר רצונו המשוער של המנוח, ופסק כי בהעדר מוטב נקוב בחוזה הביטוח, הזוכה הוא היורש, ובהעדר צוואה, היורשת היחידה היא הבת בהתאם לחוק הירושה.

במקרה השני בני זוג ערכו צוואה הדדית, שבה ציוו את כספי הביטוחים שלהם זה לזו. לעומת זאת בחוזה הביטוח האישה נקבה כמוטבים את ילדיה מנישואיה הראשונים, ולכן לאחר מותה, חברת הביטוח שילמה להם את הכספים. האלמן תבע את הילדים, בטענה שהצוואה מאוחרת למועד בחירת המוטבים, ולכן היא המחייבת.

בית המשפט פסק כי ברמה התיאורטית האלמן צודק, והנחת המוצא היא כי הרצון המאוחר, המשתקף בצוואה, הוא הרלוונטי, ועל כן יש להעדיפו על פני הוראת מוטבים קודמת בזמן. עם זאת במקרה ספיציפי זה הונחו בפני בית המשפט עדויות משמעותיות, על פיהן המנוחה שינתה את דעתה לאחר עריכת הצוואה.

האלמן עצמו הודה, שהצוואה לא משקפת את רצונה האותנטי של המנוחה, מאחר שבזמן עריכת הצוואה ההדדית, שניהם האמינו שהוא ילך לעולמו לפניה. אולם להודאת האלמן, לאחר שחלתה במפתיע בסרטן, המנוחה אמרה במפורש שהיא מעוניינת שכספי הביטוחים שלה יחולקו בהתאם להוראת המוטבים המקורית ולא בהתאם להוראת הצוואה המאוחרת יותר.

מדובר בפסק דין יוצא דופן, מאחר שכעיקרון בתי משפט אינם רשאים לשנות הוראות צוואה בהתאם לאמירות בעל פה של המנוח, אלא אם אמירות אלה הוכרו כצוואת שכיב מרע. אולם בנסיבות אלה שבהן קיימת הוראת מוטבים סותרת, והודאה מפורשת של התובע בדבר רצונה האמיתי של המנוחה, מצא בית המשפט לנכון לכבד את הוראת המוטבים על פני הצוואה.