בעיצומו של משבר, הורדת ריבית היא צו השעה אבל גם סכנה גדולה

כולם מחכים להורדת הריבית על ידי בנק ישראל ב־1 בינואר 2024, או לכל המאוחר בפברואר, אחרי 10 העלאות ריבית רצופות - בין אפריל 2022 למאי 2023 - משיעור אפסי לרמה נוכחית של 4.75%. הממשלה, המגזר העסקי, משקי הבית - כולם דוחקים בנגיד, פרופ' אמיר ירון, להפחית ריבית ולהקל על החוב שאנחנו משלמים מדי חודש, ודאי בתקופה של מלחמה שמקשה עלינו ממילא לקחת אוויר. ריבית נמוכה היא צו השעה - גם תהפוך את נטל החוב לשפוי יותר, וגם תתמרץ עסקים חדשים להזרים הון חדש למשק.

● ניתוח | הפתעת השקל: כלכלנים מנסים לפצח את החידה מאחורי הראלי במטבע המקומי 
● סטארט-אפ קטן מאילת הכריז על פתרון יבשתי לבעיית החות'ים. האם הוא משתלם? 

יתרה מכך, האינפלציה מתמתנת כבר כמה חודשים וכמעט נוגעת ביעד הממשלתי (3.3% בנובמבר). השקל מתחזק בעקביות כבר חודשיים ושער הדולר ירד מתחת לרף 3.6 שקלים. גם שוק העבודה מתרופף ומאות אלפים נמצאים בחל"ת או במילואים. לכאורה, גם בנק ישראל לגמרי בעניין. הוא עצמו הוציא תחזית בנובמבר האחרון לפיה צפויה הפחתת ריבית של 0.75% לפחות בשנה הקרובה. בשוק ההון, כפי שציינו בבנק ישראל עצמו, יש גם אנליסטים שרואים אותה מגיעה ל־3% בשנת 2024.

אבל אחרי כל זה, צריך לקחת אוויר. ובעיקר להיזהר. לא בכדי, ירון עצמו מדבר בשבועות האחרונים על "תחזית" להורדות ריבית, אבל חברי הוועדה המוניטרית מעדיפים פעם אחר פעם לחכות עם ההחלטה. זאת בדומה למה שעושה נגיד הפד בארה"ב, כאשר בדצמבר הוא הותיר את הריבית בפעם השלישית ברציפות ברמתה הנוכחית, 5.5%, ורק "אותת" שבקרוב יחל בהורדות.

השליטה לא בידיים שלנו

כן, המשק זקוק לדחיפה קדימה. אבל יחד עם זאת, אסור לשכוח שקל מאוד ליפול כשנדחפים. כשהמצב הביטחוני כל כך רעוע, ירון יודע מצוין שהתחזית של הבנק, שהמערכה הצבאית תיגמר ברבעון הראשון (אחרי שההנחה הייתה שהיא תיגמר בשנת 2023) ולא תגלוש לצפון הארץ, היא משאלת לב ותו לא. כזו שאפילו די מתעלמת ממה שבאמת קורה כרגע בצפון. וכשספינות מיורטות בים האדום ואחרות החליטו פשוט לשוט מסביב לאפריקה, לא רק שקשה לדבר על שליטה ביטחונית, אלא גם השליטה האינפלציונית לא ממש בידיים שלנו.

מחירי המכולות מזנקים במאות אחוזים, התעשייה בישראל (שלא באמת הייתה קיימת גם ערב המלחמה) משותקת באזורים רבים בצפון ובדרום, ואנחנו נאחזים בתקוות שהמחירים ירדו רק כי הדולר נמוך, ואין לאף אחד מצב רוח לקניות? קחו שנתיים־שלוש אחורה, ותיזכרו שמשבר בים ובעלויות השינוע - "קשיים בשרשראות האספקה" - היו אז למחוללים מרכזיים של התפרצות האינפלציה העולמית שבה אנחנו מתנהלים. כל מי שמבקר בסופר בימים ובשבועות האחרונים יכול לראות את זה בחשבון שהוא משלם, הרבה לפני שהלמ"ס תכמת את מה שהוא מרגיש היטב בכיס.

מעבר לכל זה, בבנק ישראל מוכרחים להיבהל מהברדק הפוליטי. העובדה שלמרות המלחמה, ולמרות שבבנק המרכזי מתריעים מעל כל במה שהיא תעלה לנו 200 מיליארד שקל לפחות, זנב התקציב ל־2023 אפילו לא ניסה להראות ששם למעלה מבינים שהם מוכרחים לשנות סדרי עדיפויות. ובלי מערכת פוליטית אחראית, שתשמור על אחריות תקציבית ("פיסקלית" בשפת הכלכלנים), ריבית גבוהה היא הסיכוי היחיד להישאר בשליטה על ההגה.

הלקח מ־2002

כולם לוחצים כרגע להוריד ריבית? זה בדיוק מה שכל כך מפחיד. ב־23 בדצמבר 2001 הגיעו ראש הממשלה אריאל שרון ושר האוצר סילבן שלום בעצמם למסיבת העיתונאים של בנק ישראל, "כדי לוודא שהנגיד באמת מוריד את הריבית". גם אז, המשק הישראלי שיווע להורדת ריבית ו"הקלה מוניטרית". מאז שנת 2000 המצב הביטחוני היה קשה במיוחד (אינתיפאדה שנייה ופיגועים ברחבי המדינה), והוא פגש משבר כלכלי עולמי - התפוצצות בועת ההייטק שפגעה בבורסות ובשוקי ההון ברחבי העולם. הנגיד, דוד קליין, הקשיב להפצרות, וחתך את הריבית באותו ערב ב־2% - מ־5.8% ל־3.8%. שר האוצר שעמד לידו בירך על ההחלטה וקרא לציבור ללכת לקניונים ולקנות כחול לבן.

האפקט היה מיידי. עד יוני 2002 הדולר זינק ב־12.5% ונגע ברף של 5 שקלים. האינפלציה באותה שנה עמדה על 6.5%. האבטלה עברה את ה־10%, ולא פחות חשוב - הנגיד נאלץ לעשות תנועת פרסה חדה, ועד יוני 2002 הוא העלה את הריבית ב־4.5%. בדצמבר 2002 היא עמדה על 9.1%.

מה שבנק ישראל למד אז, הוא יודע מצוין היום. כדי לשנות את מסלול הספינה, ודאי בתקופה של אי ודאות ביטחונית וכלכלית שלא תסתיים במהירות (צאו מהאשליות), מוכרחים לפני הכל מערכת פוליטית אמיצה ואחראית. ב־2002 האשים בנק ישראל במפורש את הממשלה בסחרור, לאחר שהיא הבטיחה לו לשלב זרועות והפקירה אותו ואת המשק הישראלי. הבטחת הממשלה, אמר קליין, היה לקיצוץ נרחב בהוצאותיה, על מנת שהמשק יוכל לעמוד ביעד גירעון של 3% נוכח הירידה החדה בגביית מסים. אז הבטיחה.

התנאי הנדרש של הנגיד

הבעיה עם פוליטיקאים, אז והיום, שהם מתקשים לצאת למלחמה, צבאית או כלכלית, בלי שהם יחטפו קודם מהלומה רצינית. זה כמובן קורה גם באשמת הציבור הרחב, שלא באמת נכון לראות העלאת מסים, קיצוץ בשירותים אזרחיים או להבדיל גיוס נרחב של מילואים, לפני שהוא מרגיש על בשרו את המכות הכואבות. רק באמצע 2002 - אחרי שהריבית ירדה בחדות ועלתה בחדות גבוהה פי כמה, הממשלה הודיעה על תוכנית חירום כלכלית, שכללה קיצוץ גדול במגזר הציבורי, בתשלומי הקצבאות והעלאות מסים. ורק אז, הריבית יכלה גם לרדת שוב, הפעם כדי להישאר - מ־9.1% בסוף 2002 ל־5.2% בסוף 2003.

לרוע המזל, את הפוליטיקאים זה לא באמת שכנע שכדאי להקדים תרופה למכה. הרבה מילים נשפכו על התסכול של שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, ש"הציל" את הכלכלה ב־2003 בגזרותיו הכלכליות והחברתיות, אבל נענש במהירות מהציבור (הליכוד ירד ל־12 מנדטים).

היום, כשהוא וחבריו רואים את המצב העדין שבו נמצאת הממשלה, עם איומים כלכליים וביטחוניים לא פחות מבהילים מאלה של לפני 20 שנה, הם שוב תולים יהבם בקלות ובמהירות בקסמים של בנק ישראל, שיוריד את הריבית וישחרר חבל מצוואר העסקים, נוטלי המשכנתאות וגם מהחשב הכללי, שצריך לגייס מיליארדים כדי לכסות את הבור התקציבי. האפשרות שהם ייכנסו באמת מתחת לאלונקה - עם גזירות כואבות של מסים וקיצוצים, גם ואולי בעיקר על המגזרים ששלחו אותם לכנסת, נראית להם לא רלוונטית.

למזלנו, בשנת 2023 עצמאות בנק ישראל ברורה פי כמה מאותם ימים (שרון התכוון בזמנו לפטר את הנגיד קליין כשלא יישר קו במהירות). ולכן, ירון חייב לדרוש הרבה מעבר להצהרות של פוליטיקאים לפני שהוא משנה את כיוון הריבית.