לחשוף את השיניים, ולהסתיר את הדמעות: זו האסטרטגיה שתועיל לישראל בעולם

הכותב הוא מייסד ובעלים של "שרף תקשורת"

אם יש דבר אחד שרובנו אוהבים להודות בכישלונו, זו ההסברה הישראלית. תודו שזה נעים להתפלש בכישלון קולקטיבי. במיוחד כשסוף סוף אנחנו מסכימים על משהו, אז ככה לנטוש אותו? חראם.

● ניתוח | תשכחו מקפה ב-5 שקלים: מאחורי הנפילה בקופיקס 
● מסתמן: מנכ"לית התאחדות המלונות בישראל החדשה היא סיון דטאוקר 

צריך לומר את האמת: לא באמת נכשלנו בהסברה. אי אפשר להיכשל במשהו שנועד לכישלון. אם ישנו כשלון, הרי שהוא טמון בחוסר הפרספקטיבה שלנו: לצאת מנעלינו, להיכנס לנעליו של יעד ההשפעה, ומשם לראות את המגרש.

כולנו מתקשים להבין מדוע צעיר אמריקני בפנסילבניה שעונה לשם ביל רוג'רס מעדיף את החמאס על פני מדינת ישראל. אם ניכנס רגע לנעליו של ביל נגלה שלישראל יש מטוסים, טנקים, רחפנים התקפיים, טכנולוגיה, יחידות עילית וספינות טילים שכולם יחד חותכים את עזה לרצועות דקות. "ומה זו עזה, אם לא אדמה אומללה שבה חיים 2 מיליון פליטים עם ארגון המבקש את שחרורה", חושב ביל שלנו.

 מתוך האינסטגרם של נועה תשבי

אם נמשיך עם ההיגיון של ביל מפנסילבניה, נגלה שהוא מאמין שישראל היא מעצמת על, יש לה פצצות אטום ויש לה את ארה"ב, והיא לעולם לא תושמד. לפי ביל, מה שקרה לישראלים ב-7 באוקטובר זה נורא, אבל הם נקמו בגדול ואולי יותר מדי, אז ראוי שיפסיקו את המלחמה. בעודו אומר זאת לעצמו, הוא משתף בטיקטוק סרטון על הפצצת בית בעזה וכותב "stop killing innocents".

תגובה ציונית הולמת

הנה נולד עוד סרטון נגדנו, אבל אנחנו לא נשארים חייבים. צבא המסבירנים - בראשות נעה תשבי, משרד החוץ, מערך ההסברה הלאומי וחטיבת ההשפעה בצה"ל - נותנים תגובה ציונית הולמת. אבל מה גדולה האכזבה כשמתברר שביל אינו משתכנע ולא מוריד את הסרטון. הוא אפילו ממשיך בסרטון נוסף שתוקף את הכובשים הציונים.

יש לזה מחיר יקר שאיננו לוקחים בחשבון. הניסיונות להסתיר את הכוחנות והקטלניות של ישראל, פוגעים בנו בכל פעם מחדש: כדי לנצח בהסברה העולמית, אנחנו מתאמצים להציג את עצמנו כצד החלש, הכואב והנרמס, ועל הדרך מאבדים את הנכס האסטרטגי של הרתעת האויבים שלנו.

אם בפלישת ה-7 באוקטובר היו לנו 100 אלף אבדות בנפש, ישראל הייתה נכבשת ברובה ו-2 מיליון ישראלים היו מבקשים מקלט הומניטרי במדינות אחרות - אני מבטיח לכם שהיינו מנצחים בהסברה הגלובלית, ובענק. העולם וגם הרווארד היו עומדים לצידנו ובוכים איתנו.

כך יוצא שאנחנו נדפקים פעמיים: לא שכנענו את העולם בצדקת דרכנו, אבל כן שכנענו את האויב בחולשותינו. אפשר לקבוע את הנוסחה הבאה: ניצחון בהסברה העולמית הוא בהכרח הפסד החיים שלנו. מופעי הבכיינות והנהי שמנסים לעשות סימטריה עם הסבל העזתי נדונו לכישלון. כאשר מנגד בניית תדמית של מדינה דמוקרטית, חזקה וקטלנית, מתיישבת הרבה יותר עם המציאות וההיגיון.

הכשלון התדמיתי וההסברתי הקולוסאלי היחידי שאני רואה פה הוא מדינה המצטיירת בעיניי אויביה כאומה מפולגת, חלשה, חוששת מעימותים ועסוקה בסדר יום אזוטרי. הגיע הזמן לעשות את הדבר הנכון לישראל: להודות לנועה תשבי ולהחזירה ללוס אנג'לס, לשנות את אסטרטגיית ההסברה הלאומית ולהתחיל לחשוף לעולם את השיניים שלנו, ופחות את הדמעות.