מה עומד מאחורי הסלעים המאוירים הפזורים במדבריות ישראל?

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה

פרש רכוב על סוס, ידו האחת אוחזת ברסן והשנייה מונפת לאחור, אוחזת כלי נשק כלשהו. אורחת גמלים, צפופה, עמוסת סחורות יקרות ערך; דמות אדם שראשה נראה כסהר; צמד יעלים, קרניהם מעוקלות, מוגזמות בגודלן; יען, אחת, לבדה, משורטטת בדייקנות; שור; אריה (אריה?!); כתובת נבטית, בת יותר מאלפיים שנה; כתובת בערבית, בת מאות שנים בודדות; צלב שנראה כסמל מסדר ימי ביניימי כלשהו; מנורת שבעת קנים מתקופת המשנה, שנוספו לה במכוון עוד ארבעה. כל אלה הם רק חלק מחרוטות סלע קדומות שראינו במהלך סיור קצר לאורך שלוחת הרים ממערב לכביש שדה בוקר - מצפה רמון.

● חשיבותם של מספרי הסיפורים בחברות הקדומות
● ברחבי העולם ובישראל פזורים גלי אבנים עצומים. למה הם שימשו בעולם הקדום 

אלו ימים משונים לסיורים ושוטטויות, בוודאי בדרום הארץ. מטוסי קרב המריאו עמוסי פצצות מבסיס חיל האוויר שנמצא קילומטרים בודדים מאיתנו, מסוק קרב ריחף במקום כממתין להוראה, האם והיכן נדרש סיוע לכוחות קרקע? שימת ליבנו נעה בין עדכוני חדשות לבין דאגה ליקירנו שנמצאים בחזית המלחמה. אימג'ים קדומים נראו עניין תלוש לא רק בשל מאות וגם אלפי השנים שחלפו מאז שנחרטו בסלע, אלא גם בהקשרים השונים של יצירתם: ברכה והודיה לאל שבשמיים; פליאה והתפעלות מברואי עולם רבי עוצמה וקלי רגליים; עדות נצח לדורות הבאים; קדושה והקדשה. חרוטות הסלע משדרות תום ותקווה, הנגדה מוחלטת לתופת מעבר לגבעות.

אלפי פאנלים "מאוירים"

אנחנו צועדים בעקבות ליאור שווימר, ארכיאולוג מחוז דרום של רשות הטבע והגנים ואם לא ה-מומחה לענייני כתובות סלע, בוודאי הנלהב שבהם. דוב פדינגטון מדברי שהגיע אל תחום עיסוקו לגמרי במקרה. יום אחד נדרש להדריך קבוצת מטיילים בהר הנגב, הצמחייה שם יבשה, גבי מים חרבו, לשווימר לא היה מה להראות להם, ובייאושו התחיל לחפש סלעים מעניינים. הוא מצא אחד ועוד אחד ועוד אחד.

על כולן הופיעו חרוטות דמויות אדם בסגנון ייחודי: גוף בצורת שעון חול וראש מעוצב כסהר. בידיהם אחזו פגיון קצר עם כת שגם לה צורת סהר. פגיון אופייני, כמו גם מראה הדמויות ותיארוך החרוטות לתקופת הברונזה הביניימית (2000-2500 לפנה"ס). תקופה של יציבות אקלימית בהר הנגב, שילוב של חיי נוודות עם מגורי קבע חקלאיים ועיסוק מוגבר במסחר ותעשיית נחושת.

שווימר הוא לא הראשון שזיהה דמויות אלה, אבל הוא זה שהמשיך וחיפש אותן, וחרוטות אחרות, בעקשנות. הפך כל אבן, מילולית, ובמהלך שמונה שנות מחקר תיעד בהר הנגב קרוב לעשרת אלפים (!) פאנלים "מאוירים" מתקופות שונות ומגוונות.

עושה טוב לנשמה

חרוטות סלע הן תופעה תרבותית מאוחרת יחסית, והן מוכרות רק מסוף התקופה הניאוליתית. בערך לפני כשמונת אלפים שנה (באוסטרליה, כמו באוסטרליה, חרוטות הסלע קדומות הרבה יותר). שלא כמו ציורי מערות, שככל הנראה בוצעו במכוון במעמקים, החרוטות שורטטו בנוף פתוח. נוף מדברי, מבודד, בלתי מיושב.

אם ציורי מערות הן מסר או התכתבות של אדם פרהסיטורי אל ומתוך נקודת אחיזה קבועה, חרוטות הן מסר ועדות של תנועה אנושית במרחב. חרוטות, פטרוגליפים בלעז, נמצאו בכל רחבי תבל ותמיד בנופים מדבריים. כמה מהן מוגדרות כאתרי מורשת עולמיים: "ג'ירפות דאבוס", צמד ג'ירפות בגודל טבעי ששורטטו בחלק כה נידח של הסהרה ששמו הוא "מקום שאין בו כלום"; קניון "ניין מייל" ביוטה, ארה"ב, שזכה לכינוי "גלריית האמנות הארוכה בעולם", עם אלפי ציורי סלע שהותירו אחריהם ילידים "אינדיאנים" שחיו שם לפני אלף שנה; "צ'קטה", אתר מקודש במחוז לימה, פרו; וכמובן, ואדי רם בעבר הירדן, עם למעלה מעשרים אלף חרוטות סלע.

מלאכת החריטה - בכל האתרים, בכל התקופות - מבוססת על הסרה מדוקדקת וקפדנית של שכבת הפטינה הכהה שהצטברה על גבי הסלע. קרום דק, שנוצר בתהליכי חמצון של מינרלים שונים, ומתחתיו חבוי הסלע בצבעיו הבהירים. זו מלאכה ממושכת, מדיטטיבית באופייה, קצת כמו יצירת פסיפס בתהליך הפוך. במקום לצרף משבצות אחת לשנייה, לגרוע אותן מפלטת הסלע.

מותר להניח שהתהליך עצמו - הכאה חוזרת ונשנית על סלע, ולא רק התוצאה, היה משמעותי למי שהיו כאן לפנינו. עיסוק מתמשך שכזה, בנוף פתוח, יש בו משהו מרגיע, עושה טוב לנשמה. סדנאות מדבריות עכשוויות מציעות פעילויות דומות, בתשלום, למי שמבקשים הפוגה מחיי העיר ולחצי המציאות.

לא סתם סימן דרך

ההסברים ליצירת החרוטות, אם נדרשים כאלה, הם מגוונים: ביטוי ליחס האדם לנוף; סימונים טריטוריאליים (דוגמת אלו של שבט העזזמה, בני זמננו); קשר מיוחד, רוחני, לבעלי חיים.

בהקשר זה יש בחרוטות הר הנגב נוכחות בולטת של יעל עצומת קרניים. לעומת זאת בטבע, על פי ממצאים ארכיאו -זואולוגים, יעלים היו די נדירות. סתירה שללא ספק העצימה את חשיבותן בעולמם של בני אדם קדומים. הם אכלו צבאים, וסגדו ליעלים.

אלמנט חזותי נוסף שקשה לפספס הוא עקבות נעל או רגל. הן מצויות על כל "צעד ושעל". מי שהלך ברגל ממכרות פינן ותמנע, מי שעשה דרכו אל מדבר סיני, מי שהוליך שיירות תבלינים מהמזרח, טבע חותמו בסלע. הנציח את מסעו ואולי גם הביע כך, בחריטת כף רגלו, את הוקרתו והשתלבותו בנוף. אלו מלאכות מתישות ומוקפדות מכדי שנפטור אותן כ"סתם" סימן דרך, קשקוש בסלע.

בסמוך לכביש 40, בערך מול הגן הלאומי עבדת, יש מסלול מסומן ונוח למי שמעוניין לראות חרוטות סלע בלי להתרחק יותר מדי מהרכב. בשלב מסוים, שווימר ואנשי רשות הטבע והגנים חשבו לפתח נתיב דומה גם באזור ההררי בו ביקרנו. סלע ספציפי ועליו מופיעים זה לצד זה מנורת קנים יהודית, צלב נוצרי ואימג' מוסלמי קדום, פיתה אותם להכתיר את הדרך בשם - "שביל שלושת הדתות". במחשבה שנייה על מה שיעשו אלה בחרוטות של אלה, הרעיון אופסן עד שיגיעו ימים טובים יותר. או המשיח.