מפגן הכוח של הנשים במלחמה לא קנה להן מקום בשולחן מקבלי ההחלטות

בוקר ה־7 באוקטובר. רפ"ק שפרה בוכריס (44), מפקדת יחידת הסיירות במג"ב, דתייה ואם לעשרה, הבינה את המתרחש. בלי להמתין לפקודה, היא יצאה לשטח ובמשך 12 שעות, תחת אש בלתי פוסקת, חילצה פצועים מהטבח ברעים. יחד עם הצוות שלה היא זיהתה 11 מחבלים, אזקה אותם והעבירה אותם לידי צה"ל. למעלה מ־20 שנה בוכריס מפקדת על גזרת רמת נגב במג"ב, וגם שתי בנותיה הגדולות לקחו חלק במלחמה.

● פורטפוליו | היא הייתה שחקנית כדורעף מצטיינת, היום היא אחראית על שלושה גדודים ו-800 מילואימניקים
● דעה| אל תחכו ל"שש אחרי המלחמה": הביאו מודעות מגדרית עכשיו  

הרבש"צית של קיבוץ ניר עם, ענבל ליברמן (25), התעוררה לקולות רחפנים בגבול עזה. גם היא לא חיכתה לפקודה. ליברמן רצה מבית לבית, ארגנה את אנשי כיתת הכוננות, ציידה אותם בנשקים מהנשקייה והציבה אותם בנקודות אסטרטגיות במארבים לאורך גדר הקיבוץ. המחבלים שהגיעו לקיבוץ נבלמו בשער הראשי, ופריצתם סוכלה על ידי כיתת כוננות חמושה וערוכה לקרב. סער פז, חבר הקיבוץ, תיאר את גודל ההצלחה הביטחונית שנבעה מקבלת ההחלטות של ליברמן: "החלטה שוברת שיוויון של הרבש"צית האלופה שלנו לחלק נשקים ולשלוח אותנו לגזרות שונות, אף שקיבלה הוראה רק להכין את כיתת הכוננות".

בקיבוץ עלומים, מטבח ביתה של האחות המיילדת מיכאלה קורצקי (45) הפך לבית חולים שדה. כשילדיה עם הסבא והסבתא בממ"ד, קיבלה קורצקי פצועים רבים לביתה וטיפלה בהם באמצעים הדלים שהיו ברשותה.

בקיבוץ השכן נחל עוז, סגן אילן אלחרר (20) הבינה שהיא המפקדת בשטח לאחר שהסמג"ד נפצע. אילן, קצינת מבצעים של גדוד 13 בגולני, ניהלה את החמ"ל של הבסיס בקיבוץ. כ־100 מחבלים הגיחו לבסיס לפנות בוקר במסווה של אזעקת טילים, אילן קיבצה את החילים במיגונית ורצה לחמ"ל ומשם ניהלה את הקרב. היא חילצה 7 חיילים, ושבה מבית החולים ישר לגדוד.

בצוהרי אותו היום, התייצבה ד"ר נורית בובליל (51), מנהלת המעבדות במכון הלאומי לרפואה משפטית במכון באבו כביר והתחילה להכין את המעבדות להתמודדות עם אירוע חרום. מאז החיים האישיים שלה זזו הצידה והיא הקדישה את זמנה מבוקר ועד לילה כדי לייצר סדר במאות שקי הנרצחים והחללים שמגיעים אל המכון, ולסייע בזיהוי הגופות.

הרשימה עוד ארוכה, אבל פועלן של הנשים הללו ושל שלל נשים נוספות לא קנה להן מקום בשולחן מקבלי ההחלטות.

אחת בקבינט ורק אחת מנהלת משרד ממשלה

"תמיד הסבירו לנו למה אנחנו לא יכולות, והמלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר הוכיחה אחרת", אומרת חברת הכנסת לשעבר ואלוף משנה במיל' נירה שפק (57). שפק היתה יו"ר הוועדה למוכנות העורף ורק לפני שנה התריעה: "אנחנו על שעון חול". לדבריה, "נשים הן 51% מהאוכלוסייה, ולא יכול להיות שיהיה להן ייצוג כה דל. זה לא חייב להיות אחד לאחד, אבל אחוז כל כך נמוך מעיד על מגמה ברורה".

שפק מכהנת היום בוועד המנהל של פורום דבורה, עמותה שחרטה על דגלה לקדם את שילובן של נשים בתחום הביטחון ומדיניות החוץ במדינת ישראל, באמצעות יצירת רשת של נשים מקצועיות בתחומים אלה.

הצצה לאתר של פורום דבורה מאפשרת לעשות בקלות סדר בדברים. בקבינט הביטחוני יושבת היום אישה אחת (שרת התחבורה מירי רגב), מנכ"לית אחת מכהנת מתוך 33 מנכ"לים במשרדי הממשלה, ומתוך רשימה ארוכה של 31 שרים - זוהי הממשלה השנייה בגודלה בכל הזמנים לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה - יש 6 נשים בלבד.

מה הייחודיות של ישראל בחוסר ייצוג נשים, ועם כל כך הרבה נשים פעילות ומוכשרות, איך לא נופצה תקרת הזכוכית?
"בארץ מקדשים את המיליטנטיות. ומי מגיע למקומות של מקבלי החלטה? מי שאתה מכיר. ומי היה בתפקיד כך שהזדמן להכיר אותו? גבר. ולמה זה? אם ניקח את הלוחמים והלוחמות, לוחם עם פרופיל מסוים מיד מקבל תפקיד - ונשים ההפך: נשים צריכות להוכיח.

בישראל מקדשים את הצבא, אומרת שפק, אף שמי שקבע את מדיניות הביטחון של ישראל בשנות ה־50 היה בן גוריון, שלא היה רמטכ"ל. "וזו אותה מדיניות ביטחון שאנו מחזיקים ופועלים לפיה עד היום", היא מוסיפה.

 נירה שפק / צילום: יח''צ

"כשהייתי מנחה סדנאות לקראת שירות של בנים ובנות, אני זוכרת מערך שיעור של משרד הביטחון שבו הראו קטע מסדרת הטלוויזיה 'טירונות', שבו חייל צריך לעבור קיר, והמפקד מפציר בו: 'מצדי תעבור דרך הקיר'. הטירון לוקח פטיש ושובר בקיר חור, ובמערך שיעור כתוב: 'לא תמיד צריך לקפוץ מעל הגדר'. אבל עבור נשים השיעור הזה לא רלוונטי, והמסר הזה לא תקף, כי אצלנו לא מדובר בתקרת זכוכית שיש לשבור", טוענת שפק. "כשאת נותנת מכה בזכוכית, היא מתנפצת. אצלנו זו לא תקרת זכוכית. אלה אלפי ידיים של גברים שאוחזות אחת את השנייה".

לאחרונה לקח פורום דבורה חלק פעיל בשתי עתירות משמעותיות, בג"ץ הלוחמות, המבקש לקבוע כי לנשים זכות שווה להתמיין לתפקידי לוחמה ביחידות המיוחדות; ובג"ץ המנכ"ליות, נגד הפרת החובה לייצוג נשי הולם במינוי מנכ"לים במשרדי הממשלה.

באמ"ן רצו "התייחסות שאינה מתפשרת"

יש שנוטים לחשוב שהמפכה הפמיניסטית כבר מאחורינו. שלושה דורות של פמיניזם מודרני ונשים יכולות להצביע, לנהוג ולעבוד במגוון רחב יותר של תחומים ותפקידים. אך בדיוק בתקופה שנשים בולטות בפעילות האזרחית, ההיעדר שלהן מעמדות קבלת ההחלטות ואפילו ההשתקה שלהן זועקות לשמים.

ההשתקה הזו חולשת על כל הרמות. כנראה שהשיא שלה היה ההתעלמות הבוטה מהתצפיתניות שהיו העיניים שלנו על הגבול וחזרו והתריעו, אך קולן לא נשמע. והיה עוד קול שלא נשמע: בחודש יולי השנה, לפי פרסומים, נגדת ותיקה ביחידת 8200, הממונה גם על תחום מחקר תורת לחימה בחמאס, התריעה בשרשור מיילים על המתקפה העתידית של ארגון הטרור. היא הזהירה כי לחמאס יכולת לתקוף באופן נרחב הרבה יותר מכפי שצה"ל ערוך. עוד פורסם כי קצין בכיר ביחידה אמר לאותה נגדת כי זהו תרחיש דמיוני. לא ברור אם המידע הגיע לראש אמ"ן אהרון חליוה, אך בהחלט עולים פה סימני שאלה קשים.

 ראש אמ״ן, אלוף אהרון חליוה / צילום: דובר צה''ל

סימני השאלה גוברים כאשר מעיינים בחוברת שפרסם המרכז למורשת המודיעין ביולי 2022 תחת הכותרת "הנני כאן! על מגדר ומודיעין בישראל". בחוברת שלל מאמרים על חשיבות שילוב נשים בתפקידי מודיעין, המחסור בנשים בפיקוד הבכיר בצה"ל וכו'. היא נפתחת בדבר ראש אמ"ן, חליווה עצמו: "הטמעת גיוון מגדרי בכל הדרגות משפרת את איכות השיח, מעודדת דעות שונות, השקפות שונות וזוויות השתכלות שונות ומשמרת את אמ"ן כגוף רלוונטי, יעיל, חזק ומכריע". עוד כתוב בפתיח שעליו חתום חליווה: "נושאים הנוגעים לשוויון מגדרי דורשים התייחסות שאיננה מתפשרת".

מקום 97 מבחינת שיעור נשים בפרלמנט

"בשלב זה, הסיפור מקומם בכמה שהוא לא חדש", אמרה לגלובס פרופ' נעמי חזן, עמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר בירושלים, פרופסור אמריטה למדע המדינה ולימודי אפריקה באוניברסיטה העברית. "בהשוואה לעולם אנחנו במצב מאוד עגום". ואכן, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה ישראל מדורגת במקום ה־97 בעולם מבחינת שיעור נשים בפרלמנט. "אף שיש עלייה ניכרת בעשור האחרון בייצוג נשים בכנסת, זה די עומד במקום", אומרת חזן, לשעבר ח"כ מטעם מרצ ונשיאת הקרן החדשה לישראל.

לדבריה, "אי אפשר להגיד שאין התמחות, ניסיון, פעילות ומחקר בקרב נשים בכל תחום - מדיני, חברתי, כלכלי וביטחוני. אפשר להציג בקלות רשימה מכובדת של נשים מובילות, גם בנושאי פתרון סכסוכים. ואז, כשמגיעים לקבינט הביטחוני, יש משקיפה אחת אולי. בקבינט המלחמה אין אף אישה. זה זועק לשמיים.

"נשים מתנדבות, פועלות, הן בכל מקום. בכל הפגנה, בכל מחאה ובכל עשייה. ואילולא היו נשים, המדינה היום לא היתה מתפקדת", טענה חזן. "מדינה כמו שלנו לא יכולה לוותר בקלות על למעלה מ־50% מההון האנושי שלה. נשים הן גם הרוב המכריע של בוגרי תואר ראשון, שני ושלישי בישראל. ההון האנושי קיים, והוא לא מיוצג. אם היתה לך רזרבה כזו בבנק היית אדם עשיר. ואנחנו עשירים".

מה ההשלכה המרכזית של הדרה כזו?
"אחת הבעיות המרכזיות היום, היא שבגלל ההרכב של מקבלי ההחלטות אין גיוון בחשיבה. הזרקת הידע והניסיון הנשי הייתה מספקת את מגוון הדעות הנחוץ כל כך בימים אלה. מדינה מגוונת כמו שלנו, כל הזמן חושבת באותן קונספציות, שרק נופלות על הפנים בצורות טרגיות".

פרופ' חזן מחדדת כי זו אינה שאלה של נשים בלבד. "אם מעלים את זה כסוגייה נשית זה הולך לאיבוד. זו שאלה חברתית בסיסית. היעדר נשים זו בעיה כלל חברתית וזה בא על חשבון כולם, גם על חשבון גברים".

ההחלטה שלא יושמה והתוכנית שלא קרתה

אחרי שנים של מאבק, ב־31 באוקטובר 2000 יצאה החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, המצהירה על המחויבות של מועצת הביטחון להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. ההחלטה התייחסה לצורך בהגנה על נשים במהלך עימותים אלימים ובעקבותיהם; וכן לחובה להבטיח את השתתפותן במוקדי קבלת ההחלטות ובחברה האזרחית לשם מניעה, ניהול ויישוב של סכסוכים כאלה.

בשנת 2014 התקבלה בישראל החלטת ממשלה המחייבת ניסוח של תוכנית פעולה לאומית לשוויון מגדרי, ברוח החלטה זו של האו"ם, אך טרם נערכה תוכנית שכזו. כמעט עשור חלף.

במרץ 2022 תוכנית עבודה ארצית לקידום שוויון מגדרי היתה כבר כפסע מאישור הממשלה. אולם ברגע האחרון התוכנית, שנעשתה בשיתוף פעולה בין־משרדי, נדחתה בשל פרוץ מלחמת רוסיה־אוקראינה שגררו שינויי לו"ז, וככה הגענו למלחמה שהכתה פה בישראל.

ולנשים הישראליות עדיין אין קול מספק, הן עדיין צריכות להידחק בקושי לעמדות מפתח שיכריעו את גורלן. הנחיצות של הקול הזה רק מוכיחה את עצמה בסכסוך בדרגת אלימות כה קיצונית, שבו נשים נאלצו להסביר שגופן אינו כלי בידי האויב - גם לארגוני נשים בעולם.

הפער המגדרי הזה, שחושף את פניו במדינות מפותחות שלכל הפחות רוצות לראות את עצמן כדמוקרטיות, הוא במובן מסוים הרבה יותר אכזרי מקודמו. אם ניקח את הצבא כמקרה מייצג, הפער כבר לא נובע כביכול מסיבות נטורליסטיות (העליונות ה"טבעית" של הגבר בצבא) ולא תרבותיות (שימור הזהות הצה"לית). מעל לכל מתנוסס רק פער אחד עיקש - בין אלה שנכללים בקבלת החלטות ומקבלים מקום בשולחן, לבין אלה שמודרות ממנו.