בחירה של "אנשי שנה" הייתה גימיק מבריק, כאשר התחילה, כמעט לפני מאה שנה. היא אפשרה לכתבי עת להכניס דיוקנאות אישיים נוטפי רכילות אל טרקלינים רציניים של פוליטיקה, כלכלה ותרבות.
● WSJ | סינוואר השקיע עשורים בלמידה על איך עובדת הנפש הישראלית
● WSJ | חמאס מתחיל להתכונן ליום שאחרי המלחמה
מייסד הז'אנר הזה היה כתב העת "טיים", אשר חזר והתלבט בסיווג אנשי השנה שלו: האם הם צריכים לשקף חשיבויות אובייקטיביות, או שהם צריכים לעמוד בציפיות ערכיות ומוסריות? לשון אחר, האם איש השנה, או אשת השנה, צריכים להיות טובים או רעים? "טיים" לא התבייש למרוח אנשים רעים מאוד על שעריו, אם כי לא תמיד. היטלר היה איש השנה ב-1938, אבל לא במרוצת המלחמה.
אקט בחירתם של אנשי שנה נועד בין השאר להעריך את המידה שבה התנהלותם של יחידים עשויה להשפיע על השנים הבאות, או אפילו על מהלך ההיסטוריה. בצער גדול אני מציע את התואר "איש השנה" לזה הראוי פחות מכל אדם אחר לאיזשהו תואר, האיש הצריך להימחק לחלוטין מן הזיכרון, יחיא סינוואר. לרוע המזל, אין זה כלל מן הנמנע שהיסטוריונים בעתיד יגידו עליו, כי הוא אומנם שינה את מהלך ההיסטוריה, לא רק המקומית אלא הגלובלית.
הטריליון שמחק אוסמה
כל עיון רציונלי בהתקפתו על ישראל מחייב להניח שהוא יצא מדעתו, כי התוצאות היו בלתי נמנעות. גם אם הוא פיתח "קונספציה" משלו על "חולשת ישראל", הוא היה רשאי להניח שישראל "החלשה" תגיב בכל הכלים השמורים בידה, או כמעט בכולם, על קריאת התיגר שלו. גם אם לא הניח שקצונת צה"ל הבכירה תצטלם במרתפי המודיעין שלו בחאן יונס, הוא היה יכול לצפות לחורבן ולייסורים, שעונשה של ישראל המיט על עמו.
למחרת התקפתו ניחשנו כאן, שסדר יומו היה מורכב ושאפתני יותר מהריסת עוטף עזה, מרצח ומחטיפה. כמו אוסמה בן לאדן 20 שנה ויותר לפניו, הוא רצה לפגוע בסדר העולמי, זה שבמרכזו עומדת ארה"ב. הערכנו כאן שלעיניו עמד מיטוט הסטטוס־קוו הגלובלי, לא פחות.
אוסמה התפאר לאחר 11 בספטמבר 2001, שהוא מחק טריליון דולר משווי הבורסה בוול סטריט. הוא לא הצליח להרוס את כלכלת המערב, אבל התוצאות המיידיות של העזתו היו יציאתה של ארה"ב לשתי מלחמות כושלות, באפגניסטן ובעיראק, אשר מילאו תפקיד מרכזי בהורדתה ממעמד 'מעצמת העל היחידה'. אבל לא כל סוף מעשה במחשבה תחילה. רוב התוצאות של מהלכים היסטוריים אינן מכוונות. תאונות חוזרות ומתרחשות.
זו עורמתם של אקטים מהפכניים, או ניהיליסטיים. הם נוטים לחרוג מן הציפיות הרציונליות מבלי לדעת את תוצאותיהם. אי הידיעה אינה מכבידה עליהם. הם מקווים לזעזע את הסטטוס־קוו בהפגנה חטופה של עוצמה או במעשה ראווה בדיוק מפני שהם מקווים לתוצאות לא מכוונות.
אנרכיסטים באירופה ובאמריקה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וירו יריות בודדות. הם הצליחו להתנקש בחיי שני נשיאים אמריקאים בהפרש של 20 שנה (ב-1881 וב-1901); רצחו את נשיא צרפת (ב-1894); את ראש ממשלת ספרד (1897); את קיסרית אוסטריה-הונגריה (1898); את מלך איטליה (1900); את מלך פורטוגל ואת בנו (1908).
היו הרבה יותר ניסיונות התנקשות שלא עלו יפה. המכנה המשותף היה התקווה למוטט את הסטטוס־קוו, המדיני והכלכלי. הם הצטרפו לכלל מה שהצרפתים התחילו אז לכנות "תעמולה באמצעות מעשה". אנרכיסט אחד, שהשליך פצצה בבית קפה הומה אדם בפריז, טען במשפטו, "אין שום בורגני שהוא חף מפשע". ההיגיון הזה לא חדל להנחות מהפכנים אלימים עד אוקטובר השחור.
"נמר של נייר״
מוקדם להעריך את התוצאות ארוכות-הטווח של פשעי סינוואר. כמעט שלושה חודשים אנחנו מתבוננים בהתרחבות הקשר, שהוא ומממניו קשרו נגד הסדר הקיים. לפי שעה, הביטוי הצבאי המובהק ביותר הוא ההתנכלות לחופש השיט. המערכה האנטי-ישראלית והאנטי-אמריקאית בערי המערב היא ביטוי אחר, גם אם אין לנו ידיעה ממשית על מקורות המימון שלה או באיזו מידה היא מתואמת, אם בכלל, עם הקושרים העיקריים.
קשה להעריך את מידת התחכום של סינוואר ואת עומק הבנתו ההיסטורית. אבל אפשר לפחות לשער במידה של סבירות את כוונותיו ואת תובנותיו, או לפחות את האינסטינקטים שלו. הנחת חולשתו העמוקה של המערב, וממילא של פגיעותו, מפעפעת במהפכנים אנטי-מערביים זה 150 שנה ויותר.
את סינוואר אפשר לחשוב לגלגול הנוכחי של מורדים מוסלמיים שהתקוממו במרוצת המאה ה-19 ובתחילת מאה ה-20 נגד רוסיה, בריטניה, צרפת, איטליה והולנד. איש מהם לא ניצח, אבל הם גררו את המעצמה שבה מרדו אל מלחמות ארוכות ומתישות. בעיני עצמם, הם זרעו את זרעי חורבנן של האימפריות. יקתרינה הגדולה התלוננה שהיא מאבדת 12,000 חיילים בשנה בהרי הקווקז. זה היה בסוף המאה ה-18. רוסיה לחמה שם 60 שנה נוספות. אבדותיה הסתכמו כנראה במאות אלפי לוחמים.
קליע פה, קליע שם
קליעיהם של מתנקשים בודדים קלעו לפעמים למטרה, אבל רק פעם אחת הם הצליחו למוטט את הסטטוס־קוו מעיקרו: ביוני 1914, בסאראייבו. המתנקש הסרבי ושולחיו לא יכלו לדעת שרצח יורש העצר האוסטרי-הונגרי יאיץ את חורבנן של שלוש אימפריות. אבל הלקח שנלמד מסאראייבו הוא שלפעמים מעט מאוד נחוץ כדי לערער את הסטטוס־קוו.
בשנתיים האחרונות, המאבק למיטוט הסטטוס־קוו לבש צורות מצורות שונות. בפברואר 2022, רוסיה פלשה לאוקראינה, כדי למוטט סטטוס־קוו יבשתי וגלובלי. היא אומנם לא עשתה חיל בשדה הקרב, אבל הצליחה לזעזע את הסטטוס־קוו. אין זה מקרה שהיא כוננה ציר אסטרטגי עם איראן, והיא תומכת בחמאס. משותפת להן החתירה אל הריסת הסדר העולמי.
אין פלא שחרדה התפשטה בשורה של חזיתות פוטנציאליות מפני בני דמותם של פוטין ושל סינוואר. יעדים אפשריים של תוקפנות ממתינים בחיל ורעדה, מדרום אמריקה עד צפון מזרח אסיה, מן הגבול בין שתי הקוריאות עד הגבול בין ונצואלה לגאייאנה.
הניסיון של 1914 לימד אותנו מה גדול האיום מצד ארצות או אומות קטנות. חולשתן מביאה אותן לאקטים של טירוף כלפי שכנותיהן החזקות מהן לאין שיעור. אקטים כאלה לפעמים עובדים. אוסטריה הענקית יצאה למלחמה על סרביה, שעמדה להסתיים בתוך שבוע. היא ארכה שנה ורבע, וקיסרות אוסטריה איבדה בה 340 אלף לוחמים. היא, לא סרביה, חדלה להתקיים שלוש שנים אחר כך.
האם אסוציאציות היסטוריות בנות מאה שנה התהלכו במוחו של סינוואר? קצת קשה להאמין, אבל מי יודע, אולי יתברר יום אחד שלא רק עותק של הקוראן היה מונח ליד מיטתו, במעמקי מנהרת הדופלקס שלו.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
