בלי אירועי שנאה אחרי ה-7 באוקטובר: אוניברסיטת העילית שפיצחה את הנוסחה

בימים שלאחר טבח 7 באוקטובר הפכו הקמפוסים האקדמיים למוקדי מחאה נגד ישראל בארה"ב, בחלקם אף נרשמו תקריות אנטישמיות אלימות במיוחד. התקריות היו כה חמורות עד כי הקונגרס פתח בשימוע נגד נשיאות אוניברסיטאות עילית, שלאחריו התפטרה נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה ליז מגיל. התבטאויותיה ועבודתה האקדמית של נשיאת הארוורד קלודין גיי הועברו לבדיקה מדוקדקת של חבר הנאמנים, ובסופו של דבר היא התפטרה מתפקידה השבוע.

● אנטישמיות, גניבה ספרותית והתפטרות: מי את קלודין גיי?
● מלונות יוקרה, צוות הפקה וחומוס בדרכים: איך נראים ביקורי התמיכה של הסלבס בארץ
● האם ChatGPT היה מתריע מפני מתקפת הפתע של חמאס?

בין אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בלטה רק אחת שבה לא נרשמו אירועי שנאה חריגים, והיא אף זכתה לתשבחות על האופן שבו הגיבה. המיליארדר ביל אקמן, שהפך לפעיל נגד אנטישמיות, הביא אותה כדוגמה לדרך שבה אמורות היו הרווארד ו־MIT לפעול בציוץ שפרסם בטוויטר. יומיים לאחר הטבח ביקשה נשיאת אוניברסיטת דארטמות' קולג' סיאן ביילוק מפרופ' סוזנה השל, ראש התוכנית ללימודי יהדות, לארגן סדרת דיונים מצולמים בהם חוקרים יהודים וערבים יציגו את נקודת מבטם ועמדות נוספות כדי לסייע לסטודנטים להבין טוב יותר את המציאות על כל מורכבויותיה. היא הופתעה לגלות שהתארגנות שכזו כבר החלה.

בדיון נטלו חלק השל עצמה, יהודיה ילידת ניו יורק, שאביה, הרב אברהם השל היה שותפו של מרטין לותר קינג וממובילי התנועה לזכויות האזרח בארה"ב; עז-א-דין פישר, סופר ודיפלומט מצרי; העיתונאי והסופר ברנרד אבישי, ישראלי לשעבר שמרבה לכתוב על המזרח התיכון ועל ישראל בעין ביקורתית; וטארק אל־עריס, אמריקאי יליד לבנון שעומד בראש התוכנית ללימודי המזרח התיכון. ארבעתם ענו לסטודנטים על כל שאלה שהייתה להם סביב המלחמה - גם על נושאים מורכבים כמו המצור על עזה או השליטה הישראלית ביהודה ושומרון - ולא התחמקו מביקורת גם כלפי חמאס ומצרים.

 פרופ' סוזנה השל. מציעה ללמד על ישראל בצמדי מרצים / צילום: באדיבות דארטמות' קולג'

"רצינו להדגיש שאין נרטיב אחד, וכל מי שמנסה לשכנע אותך שיש רק אחד כזה מטעה אותך - התפקיד שלנו באוניברסיטה הוא לאפשר להחזיק בעמדות מורכבות", אומרת לגלובס פרופ' השל, שהובילה את הפאנלים שנערכו בדארטמות' יומיים בלבד לאחר הטבח באוקטובר. "היינו מאוד ברורים בקמפוס לגבי מה שאנחנו רוצים להשיג, וזה לא הגיע רק מכמה חברי סגל, אלא מהנשיאה שלנו שתמכה במודל הזה של התדיינות. אינני יודעת מדוע זה לא קרה בקמפוסים אחרים - אולי זה קשור לעובדה ששם אנשים במחלקת מדעי היהדות לא מדברים עם מומחי המזרחנות".

דיאלוג באווירה מכבדת

עבור השל, הדיון בסכסוך הישראלי־ערבי הוא שטחי בדרך כלל, וכולל התמקדות בגינויים ובהתקרבנות. "זו תופעה שרואים לרוחב כל תחום מדעי הרוח", היא מספרת. "תוכניות הלימודים והסטודנטים מחפשים להכיר וללמוד על קורבנות, הם מחפשים את ההיבט של הגזענות והדחיקה לשוליים. לימודים על יהדות זה לא רק אנטישמיות, יש גם יצירה יהודית ענפה. בואו ונדבר על מה אנחנו רוצים לראות בעוד 30 שנה ואיך כדאי להגיע לשם. בוא ונחשוב מה אפשר לעשות במקום לגנות או לחגוג. אנחנו מוסד אקדמי ואנחנו רוצים להדגים לסטודנטים שלנו כיצד מתייחסים לקטסטרופה בדרך אקדמית, באופן שמכבד את המשתתפים בו ובנימוס. התלמידים קמו אחר כך ושאלו שאלות, והם חיקו אותנו. הם היו מנומסים, הם היו אדיבים. בצורה הזו יצרנו אווירה אחרת סביב האירועים הקשים".

איפה עובר הקו הדק מבחינת האוניברסיטה בין התנהגות אנטישמית, אנטי-ישראליות או סתם כזו שמתנגדת למלחמה?
"האנטישמיות נעה כעת במהירות רבה ובכיוונים רבים, ומה שחשבנו עליה כאן רק לפני כמה חודשים השתנה. אדם שמתבטא באופן ביקורתי כלפי ישראל, לי זה מרגיש רע מאוד, אבל ייתכן כי זו תחושה סובייקטיבית שלי אבל יש כאן גם התבטאויות קיצוניות שלא שמענו קודם לכן, וסטודנטים שהעידו בפני שהם מזועזעים על כך אחרי שמעולם לא שמעו ביטויים כאלה כלפי ישראל. מרצה באוניברסיטה שמשווה את הישראלי להפרשות גוף זה דבר נורא להגיד, ומי בכלל חושב להגיד דבר כזה כלפי אנשים שעברו טבח רק כמה ימים קודם לכן. ההנחה היא שהיא הרגישה בנוח להגיד זאת בפומבי כי כך מדבר המעגל החברתי שלה. או כשהמון אדם חבוש כאפיות מסתער על ספרייה בהרווארד עם שלטי ענק שקוראים 'לעצור את רצח העם', אתה יכול לקרוא לזה אנטישמיות עדינה, אבל זו בעיקר פעולה מאיימת ומפחידה. סטודנט בן 18 שרוצה ללמוד באותה הספרייה נחשף לסוג של אלימות, אלימות סימבולית ומפחידה".

סקר הראה תמיכה רחבה בחמאס בקרב צעירים אמריקאים, 50% בשכבות הצעירות יותר. קשה להעביר מידע על 100 שנות הסכסוך בטיקטוק. מה אתם עושים כדי לספק יותר השכלה על הסכסוך?

"עצתי לאוניברסיטאות: הדבר החשוב ביותר הוא לקיים דיאלוג אקדמי שבנוי על אווירה של כבוד הדדי, נימוס ואדיבות. לא מדובר כאן רק בלכבד את האחר אלא בעיקר ביכולת להקשיב לדעות בעייתיות. האווירה היא נושא קריטי. שאלו את עצמכם: האם האנשים שגייסתם לסגל הם אנשים שמוכנים ומסוגלים ליצור אווירה כזו? האם הם אנשים שבאו כדי לפרוש את משנתם או שהם כאן כדי לערוך דיאלוג ולשבת גם עם אלה שלא מסכימים איתם? וזו פוליטיקה, לטעמי, כפי שהיכרתי אותה. זו גישה ששורשיה בתנועה לזכויות האזרח ושאותה למדתי ממעורבותו של אבי, אברהם השל בה. כאשר היו שואלים את ד"ר קינג שאלה בעל אופי גזעני (מרטין לותר קינג ג'וניור, שאביה היה ידידו ותמך במאבקו - א"ג) הוא היה עונה באופן רגוע ומכובד גם אם היחס שקיבל לא היה כזה.

"כלקח פדגוגי הייתי ממליצה לאוניברסיטאות שמלמדות על ישראל לעשות זאת בצמדים של מרצים - זו דרך הרבה יותר יעילה ללמד וזה מה שאנחנו עושים גם בדארטמות'. לא מזמן הובלנו שני מרצים הרצאה על מלחמת ששת הימים וגילינו כמה הידע של כל אחד איתנו הוא מוגבל. הבעיה היא שרוב המכללות לא שמות לכך לב, והן ממשיכות לשכור אנשים שאין להם רצון לנהל דיאלוג. אז ברור שעכשיו יש צרות".

"הגיע הזמן שיגידו: עד כאן"

מה הרגשת כשראית את השימוע בקונגרס שבו אמרו קלודין גיי וליז מגיל שדיבורים על השמדת יהודים הם 'תלויי הקשר'?
"אני חושבת שהנשיאות הללו הראו לנו בדיוק מה הבעיה שבפניה אנחנו ניצבים. האמת היא, שמדיניות ההכלה למגוון של קבוצות חברתיות והמלחמה בגזענות (DEI) באוניברסיטאות אינה כוללת התייחסות לאנטישמיות בשום צורה, לכן, מהבחינה הזו הן צדקו בכך שאמרו שאין להן יכולת להגיב לקריאות אנטישמיות, כי זה לא כתוב בספר החוקים שלהן. איש לא חשב על אנטישמיות כבעיה, אבל זו בדיוק הבעיה. העניין הוא שכל זה לא חדש. באותה אוניברסיטת פנסילבניה אירחו לפני חודשים רבים את רוג'ר ווטרס בכנס על ספרות פלסטינית. הוא הרי לא אקדמאי, לא פלסטיני ואיננו סופר. הוא דמגוג שמפורסם בכך שהוא מגנה את ישראל. מדוע לדוגמה, לא הזמינו סופרים ערבים ישראלים? לכן לא מדובר בכנס אקדמי שאסור היה לו להתקיים בין כתלי האוניברסיטה, ומישהו צריך להיות המבוגר בחדר ולקחת על זה אחריות".

איך ניתן לקחת אחריות על דבר שכזה?
"הצרה היא שאין פיקוח וזו הבעיה. אם תלמד סטודנטים שרוצים להתקבל לרפואה חומר ישן ולא רלוונטי, הם לא יוכלו לעבור את הבחינה ומישהו צריך להתערב ולהגיד שזה לא מקובל. אותו הדבר במדעי הרוח - אם אתה מלמד קורס שהוא בעצם דמגוגיה פוליטית, מישהו צריך להתנגד לזה. הדקאנים והנשיאות הוכיחו לנו בדיון בקונגרס שהן חיות ב'לה לה לנד', אני לא חושבת שהן מבינות מה קורה בתוך הכיתות שלהן. הנשיאים עסוקים מדי בגיוס כספים, בזמן שהדקאנים עסוקים בלהתחבב על חברי הסגל. הגיע הזמן שמישהו יגיד: עד כאן. זה לא מקובל".

אנחנו מבינים היטב מה הבעיה, אבל מה אמור להיות הפתרון לה?
"הגיע הזמן שחברי הסגל יישאלו מה קורה בכיתות. זו אחריותם של הדקאנים בפקולטות לבקש מהנשיאים ומחברי מועצת הנאמנים לפעול. הייתי בעצמי חברת חבר נאמנים במשך שמונה שנים ואני יכולה להגיד לך שאין שם מושג מה קורה בכיתה, והם חייבים להתחיל לשים לב לזה. הם חייבים לעשות בדק בית, להציץ למה שקורה בקורסים, ולהגיד שיש דברים שאסור שיהיו מקובלים. אני חושבת שהגיע הזמן שלהחליט שחברי סגל מסוימים, בעיקר כאלה שלא עוסקים במחקר, לא ימשיכו באוניברסיטה - כלומר, חייבת להיות דרך שבגינה אתה מאבד את התקן שלך. אדם כמו ראסל ריקפורד מקורנל, למשל (שהילל את הטבח ב־7 באוקטובר וטען כי הוא מרגיש "התעלות" בגינה. הוא הוצא לחל"ת של סמסטר אך נותר חבר סגל - א"ג), או כמו מיקה טוסקה מבית הספר לאמנות של אוניברסיטת שיקגו, שכינתה את הישראלים 'צואה' - כל זה מנוגד להתחייבויות החוזיות שלהם כלפי האוניברסיטאות שבהן הם מלמדים. הם התחייבו ללמד כל תלמיד ותלמיד ללא אפליה, ומי שמדבר כך צריך להיות מפוטר. מעבר לכך, יש כאן רמה גבוהה של חוסר בגרות. אומרים שסטודנטים לתואר ראשון פחות בוגרים בנפשם מאז הקורונה - אני חושבת שזה נכון גם להרבה אנשי סגל".