בית לחם מציגה: שנאת חג המולד

מונד'ר איסחק, כוהן דת פרוטסטנטי מבית לחם, קנה את עולמו הדיגיטלי ערב חג המולד. הוא הצטלם לצד מיצג בכנסייתו, שתיאר את הולדת ישו התינוק לא על המספוא באורווה, אלא בין הריסות. הוא אמר לניו יורק טיימס, וצוטט בעמודו הראשון: "אלוהים נמצא תחת עיי החורבות בעזה".

● המילואימניק שמגלה: "התיאוריות שהיו לי התנפצו. אזרחי עזה רוצים למחוק את המדינה היהודית" 
● מלונות יוקרה, צוות הפקה וחומוס בדרכים: "הטלפון מתפוצץ מאנשים שרוצים להגיע לישראל" 

בנסיבות אחרות היה אפשר לתאר את המילים ההן כמטאפורה, או פואטיקה. אך לא הפעם, לא בכנסייה בבית לחם ערב חג המולד. זו הייתה התרסה תיאולוגית דרמטית - היא התחרזה עם עלילת הדם העתיקה ביותר, שפקדה על היהודים את עוון מותו של "אלוהים" בשנת 33 לספירה. והם חזרו והרגו את "אלוהים" בדיוק 1,990 שנה אחר כך, בעזה.

הדימוי הנואל הזה שואב את השראתו מדורות של הסתה. "רצח אלוהים" הצדיק את בידודם של היהודים, את האפליה נגדם ולבסוף את טביחתם, מימי הביניים ואילך. בדרכם לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים, בסוף המאה ה־11, האבירים הנוצרים עצרו בעמק הריין, ושחטו רבבות במה שאפשר לחשוב לשואה הראשונה של יהודי אירופה. הם עשו כן גם בהגיעם לארץ הקודש.

"בית הכנסת של השטן"

חג המולד הוא זמן מסורתי של אי-שקט בחזית התיאולוגית בין נצרות ליהדות. סוף סוף הוא מציין את תחילת הקרע ביהדות העתיקה, כאשר קהילות התפלגו, ואנשים קראו אלה לאלה בשמות גנאי. בימים ההם נולד הביטוי "בית הכנסת של השטן", שמקורו היה כנראה במאבק פנימי יהודי, אבל הוא יצא לרשות הרבים, הופיע בכתבי הקודש הנוצריים, וטבע אות קלון על היהודים במשך דורות.

הרבה אחרי ניצחונה של הנצרות, התקפותיה התיאולוגיות על היהדות לא פסקו, אלא אדרבא העמיקו והתרחבו. פעפע בנצרות הצורך לקעקע את הלגיטימיות של היהדות, לנתק אותה מ"עם הבחירה" של המקרא, להוכיח שהיהודים בגדו באלוהיהם וממילא איבדו את הזכות לחסות תחת כנפיו.

הממד הדרמטי של הנרטיב הנוצרי, על המוטיבים התיאטרליים שלו, הפך את חג המולד ואת חג הפסחא להזדמנויות להפצת המסר האנטי־יהודי (אני נמנע כאן משימוש הלשון "אנטישמי", מפני שהוא נוצר רק בסוף המאה ה־19). שני החגים העניקו השראה למחזות "פסיון" פופולריים להפליא, שהוצגו במאות מקומות בגרמניה מסוף ימי הביניים ואילך, ומשכו מיליוני צופים. אפשר להגיד עליהם שהם אפשרו את האנטישמיות המודרנית והזינו אותה.

ואף כי הכנסייה, או בעצם הכנסיות, עשו מאמץ ניכר להתנער מן התיאולוגיה האנטי־יהודית, הן לא תמיד הצליחו. שיעורי ההצלחה נוטים להיות גדולים יותר בצפון אירופה ובמערבה. לא כן במזרח אירופה, ולא כן במזרח התיכון. הנוכחות הנוצרית במזרח התיכון אמנם התמעטה מאוד, אבל לנוצרים יחידים מוסיף להיות תפקיד מיוחד.

"הארץ נלקחה מהם"

כוהן הדת מונד'ר איסחק (המעדיף לאיית את שמו באנגלית Isaac) הוא אחד מהם. ידיו רב לו בשימושים תיאולוגיים נגד עצם נוכחותם של יהודים בארץ ישראל. באחד מספריו, לא מרשים כשלעצמו, הוא מסביר שהארץ מעולם לא הובטחה ליהודים ולא הוענקה להם, אלא הוחכרה להם (שימוש הלשון הוא שלי) כל זמן שהם יהיו ראויים לה. אבל כאשר דחו את ישו, הם נענשו בחורבן ירושלים ובגלות, ואיבדו את הארץ. היא ניתנה לטובים מהם עוד לפני כמעט 2,000 שנה. מאז לא היה להם עוד קשר רוחני ודתי איתה. אני מוסר את דבריו בקיצור המתחייב מן המקום.

הניו יורק טיימס לא התעניין ברקורד התיאולוגי המפוקפק של הכוהן איסחק, כאשר העניק לו סיקור בעמודו הראשון ובמקום מרכזי באתר הרשת שלו. הסתתו התיאולוגית של איסחק קיבלה תפוצה ויראלית. הרבה מן הקוראים, גם יהודים, לא הבחינו במה שמשתמע מ"אלוהים תחת ההריסות בעזה", כשם שלא הבחינו במה שמשתמע מטענותיו התיאולוגיות של איסחק נגד הקשר בין היהודים לארץ ישראל.

הוא אגב אינו התיאולוג הנוצרי הפלסטיני היחיד המנופף בתנ"ך נגד היהודים. אחר הוא כוהן הדת מיתרי א־ראהב, הטוען שהפלסטינים הם תושביה הקדומים ביותר של הארץ, מאז הפריזים והיבוסים, וישראל היא רק אחת האימפריות שדיכאו אותם במרוצת אלפי השנה האחרונות. הוא כתב ספר נלעג, עשיר באי־דיוקים היסטוריים. מצאתי בו לפחות ציטוט אחד מן התנ"ך שאין לו אחיזה במקור.

לבי לנוצרי הארץ. מספריהם פחתו והלכו במאה השנה האחרונות, לא רק כאן, אלא בכל רחבי המזרח התיכון. הם קורבנותיו של אסלאם תוקפני, ומאז קמה מדינת ישראל הם גם קורבנותיה של קנאות יהודית. באחרונה למשל נראו מקרים שבהם הותקפו בני הקהילה הארמנית הקטנה, היושבת בירושלים לפחות מאז ימי הביניים המוקדמים.

אבל קצת קשה לרחוש אמפתיה או לנהוג סובלנות כלפי התיאולוגים הכושלים מבית לחם, המפיחים שנאה עתיקה ומנפיקים רישיונות אלוהיים להשמדת עם. אין לשפוט אותם על עצם צערם לנוכח הטרגדיה האיומה של עמם בעזה. אבל שנאת היהודים שלהם קדמה בהרבה לחורבן עזה ולמוות ההמוני של תושביה.

כאשר הם בודים מלבם אילני יוחסין לאומיים, המעמידים אותם על אדמת הארץ אי שם בתקופת האבן, הם מזכירים לנו מה עמוקים הם שורשי השנאה של התיאולוגיה הנוצרית ומה קשים לעקירה. הכנסייה האירופית השכילה להתנער מהם, בדרך כלל. הכנסייה המזרח התיכונית אינה רוצה להתנער מהם. אדרבה, היא מעניקה להם עכשיו חיים חדשים.

***גילוי מלא: במקור הופיעה באייטם בטעות תמונה של הפטריארך הלטיני של ירושלים שכלל אינו קשור לנושא. התמונה הוסרה ואנחנו מתנצלים בפניו