החוקרת שיצאה לבדוק מה קרה לליבידו שלנו בזמן המלחמה

"הבטחתי לעצמי שלא אראה סרטונים ולא אקרא תיאורים של הפשעים המיניים ב־7.10, ובכל זאת קראתי. ואז חשבתי - יש סיכוי שלא אוכל לעשות סקס יותר לעולם, בטח לא ליהנות ממנו. אבל עשיתי, והיה לי טוב, וכשזה נגמר פרצתי בבכי, ולא הצלחתי לנסח לעצמי למה אני בוכה".

רגשות מבולבלים כמו אלה של האישה המצוטטת כאן, שביקשה להישאר בעילום שם, הם נחלתם של רבים לפי עדותם של בעלי מקצועות הטיפול. אנחנו חיים תחת השפעה של טבח מזעזע, ואם לא די בעובדה שמין שימש נשק נגד נשים וכנראה גם גברים, המלחמה עצמה מעמידה את גופם של הלוחמים והלוחמות בסיכון, והחיים עצמם שבריריים ולא מובטחים. המיניות, שיש לה דיאלוג מורכב עם הפסיכולוגיה שלנו, לא יכולה שלא לעבור שינוי גם היא.

זאת התחלה של הסבר לממצאים של פרופ' עטרת גבירץ-מידן, ראש המעבדה לחקר המיניות באוניברסיטת חיפה, במחקר מהיר שערכה יחד פרופ' אריה לזר מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל ועם המטפלת המינית טלי רוזנבאום.

החוקרים אספו מידע מ־800 נשים וגברים, ושאלו אותם על יחסי מין, פורנוגרפיה, אוננות ומיניות בכלל בצל המלחמה. ממצאי המחקר עדיין לא עובדו עד תום, אבל כבר עכשיו אפשר לומר ש־45% מהנשאלים דיווחו על ירידה בפעילות המינית. אצל כשליש מתוכם האתגרים היו לוגיסטיים - בן זוג במילואים או מגורים בחדר מלון - אבל אצל הרוב הסיבות היו פסיכולוגיות כמו דיכאון וחרדה. נשים וגברים חוו ירידה בפעילות המינית באותה רמה.

תמונות זוועה ואשמה

המחקר בחן את הקשר בין הירידה בפעילות המינית לחשיפה לאירועי המלחמה, ונמצא שככל שאירועי המלחמה היו קרובים יותר, או שהנבדקים נחשפו בתדירות רבה יותר לפרטים מהזוועות, בעיקר לתמונות ולסרטונים, כך הפעילות המינית נפגעה בצורה עמוקה יותר.

באופן אנקדוטלי, רבים מדווחים על פלישת תמונות הזוועה למחשבותיהם בעת קיום יחסי מין, באופן שמפריע להנאה מהם ואף גורם רגשות אשמה.

5% ממשתתפי המחקר אמרו שדווקא חלה אצלם עלייה בפעילות המינית. על הרקע הזה יכולים להתפתח גם פערים בין בני זוג, כאשר צד אחד מעוניין, אולי כאמצעי הרגעה או הוכחה שהחיים נמשכים, והצד השני מעוניין פחות. הבדלים פתאומיים כאלה יכולים ליצור עומס נוסף על מערכות היחסים בתקופה שבה הכל מעורער ממילא.

גבירץ־מידן חוקרת מיניות תחת השפעה של טראומה, באופן כללי ובהקשר הישראלי הספציפי. בתקופה הזאת, שבה אנשים רבים מצטרפים בבת אחת למעגל הטראומה, ובעצם כמעט כולנו חווים אדוות שלה, ממצאיה רלוונטיים מתמיד.

 פרופ' עטרת גבירץ מידן / צילום: אושר עדן פשינסקי

גבירץ־מידן רואה את ממצאי המחקר שלה מקבלים ביטוי אצל מטופלים מאז תחילת המלחמה. חלקם סובלים, כמו הדוברת שאיתה פתחנו, ממחשבות פולשניות לפני ובעת קיום היחסים.

זה יכול לקרות לחייל ששב משדה הקרב ונשטף בתמונות בעוד שאהובתו מחכה שהוא יתפקד, כפי שהיטיב לתאר שלמה ארצי בשירו "לילה לא שקט". זה יכול לקרות לאישה ששמעה זעקות של נשים אחרות כשהתחבאה במסיבת נובה. וזה יכול לקרות גם למי שנחשף לזוועות מיד שנייה.

גם לכתבה יש השפעה

במחקר שערכה גבירץ-מידן בעבר לגבי טראומה משנית בקרב חוקרי אלימות נגד ילדים, היא מצאה שחשיפה מיד שנייה לטראומה יכולה לפגוע במיניות, וכי הפגיעה חמורה יותר ככל שחומרי החקירה מפורטים יותר וחזותיים יותר (סרטים משפיעים יותר מתמונות, ותמונות משפיעות יותר מתיאורים).

70% מהנבדקים במחקר הזה אמרו כי בעת יחסי מין הם לפעמים מרגישים ריחוק מבן הזוג בגלל המחשבות על מה שראו. 55% ציינו שהתמונות פולשות אליהם בזמן היחסים. 50% נמנעים מאקטים ספציפיים שמזכירים להם משהו שראו במסגרת עבודתם.

אמנם חוקרי פגיעות מיניות נחשפים לתמונות קשות באופן אינטנסיבי יותר מהאוכלוסייה הכללית בישראל גם אחרי הטבח, אבל כיווני ההשפעה יכולים להיות דומים. לפני שבוע פורסמו כתבות מפורטות ב"ניו יורק טיימס" בארה"ב וב"טלגרף" בבריטניה, עם תיאורים גרפיים מאוד של האלימות המינית שבוצעה ב־7.10. נשים רבות דיווחו ברשתות החברתיות על פגיעה מחודשת בתפקודן בתחומים שונים, כולל התחום המיני, לאחר שכבר חזרו לאיזושהי שגרה.

גבירץ־מידן מדגישה שהיא לא חושבת שהפתרון הוא בהכרח הדחקה או הימנעות מחשיפה כדי להגן על הליבידו בכל מחיר. "אני מבינה את הצורך לדעת ולהבין מה קרה ולקחת חלק בזה ולהיות שותפים לכאב", היא אומרת ורק מבקשת לתת לגיטימיציה למי שבוחרים או נאלצים להכניס פנימה את הכאב, ומשלמים מחיר במיניות שלהם. "הכול נורמלי בתקופה הלא נורמלית הזאת".

במקביל, היא מבקשת לתת לגיטימציה גם למי שהחליטו בכל זאת לרקוד עם חיילים מתים בלב. "אני פוגשת אנשים שיש להם תחושות אשמה לגבי סקס, כי הוא נתפס כהנאה. איך אני אעשה סקס כשהחברים שלי נלחמים, פצועים או מתים? וחלק מהמטופלים מבקשים ממני להגיד להם שזה מותר. מותר כן ומותר לא".

מתמכרים לפורנו

לצד אלה שהחשק המיני שלהם ירד, ישנו פלח אוכלוסייה שדווקא מבקש להתנחם במין ולהשתמש בו כדי לווסת רגשות. "זו התנהגות בריאה עד גבול מסוים", אומרת גבירץ־מידן, "אבל לפעמים אנחנו רואים היפר־סקסואליזציה בעקבות מצבים טראומטיים".

אמרנו שהכל מותר, "אבל השאלה היא המוטיבציה", אומרת גבירץ־מידן. "הבעיה מתעוררת כאשר בניגוד לציפיות של אותו אדם, המין לא מפחית תחושות חרדה ודיכאון או שהתחושה הטובה מחזיקה מעמד רק לזמן קצר מאוד והאכזבה גדולה, מה שמגביר עוד יותר את תחושות הריקנות והחרדה. לפעמים אני חושבת שהמצב הזה הוא קשה יותר מאשר כיבוי החשק".

ההתמכרות למין לפעמים מוחלפת בהתמכרות לפורנו. "זה יכול לקרות גם אצל מי שרוצים להשתמש בפורנו כדי לברוח מהמצב, וגם אצל מי שמרגישים פחות נוח לגבי המיניות שלהם בעולם הפיזי". אלה יכולים להיות למשל חיילים שעברו פציעה, או שחוו טראומה והם חוששים שלא יצליחו לתפקד בגללה, אם מסיבות פסיכולוגיות ואם בגלל השפעה של תרופות.

"חקרתי שימוש בפורנו ככלי לוויסות רגשי, וברוב המוחלט של המקרים הוא לא כלי טוב", אומרת גבירץ־מידן. "התחושה אחרי השימוש לא נעימה, וכל התהליך דומה מאוד לשימוש בחומרים ממכרים. גם אם מנתקים את הפורנו מהמחשבה על איך הוא נוצר, נניח במקרה של פורנו מצויר, ההשפעה בדרך כלל לא חיובית". היא מציינת כי לא כל המחקרים מצאו השפעה שלילית לפורנו, אך מקור ההבדל הוא, כמו בהיפר-מיניות, בסיבות לשימוש בו. הוא יכול להיות כלי לא מזיק כחלק ממשחק מקדים ויותר בעייתי כשהוא נועד לבריחה מרגשות שליליים. "הוא יכול להזיק גם כאשר האדם נמצא בקונפליקט לגבי צריכת הפורנו (למשל אם הוא משקר לגבי זה למישהו, או שהוא עובר על איסור דתי), ואם הוא מעוות את התפיסה של איך מיניות צריכה להיראות בעולם האמיתי".

זה נכון גם לאוננות שאינה קשורה לפורנו?
"אוננות עצמה היא כלי נהדר, היא מפתחת את הדמיון ומחזקת את ההיכרות שלנו עם המיניות של עצמנו, אבל היום רבים לא יודעים לאונן בלי פורנו".

פגיעות ישנות מתעוררות

גבירץ־מידן מצביעה על קבוצה נוספת שחווה קושי מיוחד כרגע: אנשים שסובלים מטראומה קודמת, והמצב מחזיר אותם אליה. אלה יכולים להיות הלומי קרב, אבל גם נפגעי טראומה שאינה קשורה למלחמה, למשל פגיעה מינית, פלילית או אלימות במשפחה.

מי שסבלו מפגיעה מינית קודמת, בעיקר נשים אבל גם גברים, אינם יכולים כעת להימלט מהשיח בנושא, שנשקף מכל מקום. מערכת הבריאות נערכה כבר בתחילת המלחמה להחמרת מצבם של מטופלים עם כל סוג של טראומה קודמת, והקצתה משאבים לטיפול בהם לצד הטיפול בנפגעים החדשים, אך לדברי גבירץ־מידן, יש לשים לב במיוחד גם לאופן שבו הפגיעה שהתעוררה מחדש יכולה להשפיע על המיניות של המטופלים.

מקרה ייחודי נוסף הוא קהילת ה־BDSM, שבה המיניות מושתתת על ויתור על שליטה, על סיטואציות שיש בהן אלימות בהסכמה, אפילו עד כדי פנטזיות חטיפה. אלא שלאלימות יש עכשיו הקשר נוכח יותר. קהילת ה-BDSM בפייסבוק פרסמה קריאה לחברי הקהילה שמרגישים שמיניותם מושפעת לרעה מן האירועים לדון ולאוורר את הרגשות בנושא.

"קולגה שלי, ד"ר טל פלג שגיא, חוקרת את הנושא הזה", אומרת גבירץ-מידן, "ולדבריה, העיסוק ב־BDSM מבוסס על יצירת תחושת היררכיה של כוח ושליטה בתוך המרחב המשחקי, כמובן אחרי שהוגדרו גבולות וחוקים ברורים ששומרים על המשתתפים. הגיוני שהתכנים שעולים בחודשים האחרונים ייצרו בלבול, אם למרחב הבטוח חודרות אסוציאציות מעולמות שבהם אין גבולות ואין חוקים ואין ביטחון". העניינים מסתבכים כשמביאים בחשבון את העובדה שיש חפיפה מסוימת בין הקבוצות. "יש אנשים שעוסקים ב־BDSM ויש להם רקע של טראומה", אומרת גבירץ-מידן. הם בסיכון מוגבר לכך שכעת המיניות הזאת תהיה טריגר לפגיעה שחוו, "אבל חלקם מוצאים דווקא במיניות הזאת נחמה".

מה סקסולוגים לא מבינים

השילוב שגבירץ-מידן עושה בין חקר המיניות לחקר הטראומה לא כל כך מקובל לדבריה בקהילת הטיפול או בקהילת המחקר. "ישנם מטפלים רבים שחוקרים טראומה, ובנפרד מהם ישנם המון סקסולוגים, ומעטים מאוד שמחברים בין הנושאים".

כל טראומה, לאו דווקא מינית, יכולה לדבריה להשפיע על המיניות. "פגיעות רבות הן פיזיות, אבל גם טראומות שלכאורה לא קרו לגוף משפיעות עליו דרך תגובות גופניות לחרדה, דריכות והטיפול התרופתי. בסקס, אני אמורה לשאוב הנאה מהגוף, אבל יש בו פגיעות אינהרנטית. יש הבדל גדול, למשל, בין הערה לא נעימה שמישהו יעיר לי כשאני לבושה בסלון או עירומה במיטה. התגובה הגופנית שלנו בסקס לכל התרחשות היא רגישה יותר".

כשמדובר בפגיעה מינית, החיבור הוא ברור יותר, ובכל זאת היא טוענת שלא כל הפסיכולוגים מדברים עם נפגעי הטראומה המינית על המיניות הנוכחית שלהם. "הם אומרים לי, סקסולוגיה זו הכשרה אחרת. אם אני אפתח את זה, אני לא אדע מה לעשות עם זה".

ומה אומרים הסקסולוגים?
"הסקסולוגיה היא דיסציפלינה של רופאים. אבות התחום, ויליאם מאסטרס ואלפרד קינסי, היו רופאים. הטיפול הוא בדרך כלל תרופתי או התנהגותי, בדומה לטיפול בחרדה, והמטרה היא מאוד מדידה - קיום יחסי מין. אבל אם הסקס הציף המון פלאשבקים ונעשה מתוך ריצוי ופחד, האם זו הצלחה?".

מחקר שערכה גבירץ-מידן הראה שאצל אנשים עם פגיעה מינית בילדות, גברים ונשים כאחד, פעילות מינית מתוך מוטיבציות של ריצוי הפרטנר היו במתאם עם דיסוציאציה בזמן הסקס, כלומר תחושה של ניתוק מהגוף. כשהיא מתרחשת במין, היא קשורה בדרך כלל לרגשות שליליים מאוחר יותר.

גבירץ־מידן אומרת שהיא מטפלת בנפגעי ונפגעות טראומה באופן יחידני וזוגי מאחר שלפעמים הבעיה המינית כלל לא קשורה בטראומה או לא רק בה. "לפעמים בני זוג של מישהי עם טראומה משדרים לי: 'תפתרי את הבעיה ותחזירי לי אותה מתוקנת'. אבל אם בן הזוג גם לא נותן לה ביטחון, אז הפתרון הוא במרחב הזוגי".

כשמדברים על מיניות וטראומה מיד חושבים על אישה שעברה פגיעה מינית, אבל את מטפלת גם בגברים.
"מיניות גברית היא מאוד מורכבת. גברים גדלים בהשתקה, השפה הטיפולית מאוד זרה להם. כמעט כל החברות בעולם הן היום גבריות, ואנחנו חברה היפר־גברית, במיוחד עכשיו. זה לא טוב למיניות, כי כאשר הדגש הוא על ביצוע, זו לא מיניות שמאפשרת להיות חשוף, ומיניות איכותית היא כזאת שהחשיפה היא חלק בלתי נפרד ממנה".

הרשות לדבר על מין

גבירץ-מידן מעידה שהדרך שהיא עצמה עשתה כדי לדבר באופן כה חופשי על מיניות הייתה לא קלה, וכיום היא רוצה לסלול את הדרך לאחרות. "קיבלתי פרופסורה בגיל נורא צעיר, עם ארבעה ילדים, והמון קפה", היא אומרת. "אחד הדברים שחשובים לי הוא להראות את הדרך לחוקרות אחרות, וספציפית לחוקרות בתחום המיניות. למדתי באולפנה, וכדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום הייתי צריכה לדבר כל הזמן על דברים שלא דוברו, לחוות את ההכחשה ואת ההדיפה.

"כשאני מתחילה להנחות סטודנטים, הם אומרים לי, 'שתדעי שמעולם הפסיכולוג שלי לא דיבר איתי על מיניות, ופתאום!' ואני אומרת, זה לא פתאום. כנראה העברתם מסרים שזה מותר. כדי לעסוק במיניות צריך רשות, ואם לא מקבלים אותה מבחוץ, אפשר לתת אותה לעצמך".

איך הצלחת לתת לעצמך רשות?
"הבית שלי היה אמנם דתי, אבל ממוצא אנגלו-סקסי פתוח מאוד, ומיניות הייתה מדוברת, אפילו בשולחן השבת. התרגלתי מגיל צעיר לדיסוננס בין הבית הפתוח לבין החברה הסגורה".

התגובות מהקולגות לא תמיד היו אוהדות. "יש לי המון פרסומים, אז קולגה אחד אמר לי 'אם לי היה סקס בכותרת, גם לי היו המון פרסומים'". הקשיים הללו מצטרפים לקשיים המובנים בלהיות חוקרת אישה בעולם גברי. "כשקיבלתי הצעה לפוסט־דוקטורט, השאלה הראשונה של בן זוגי הייתה 'אז על תקן מה אני בא?', ובסוף הוא לא בא. הייתי שם לבד עם שלוש בנות. החלטתי שאני עושה את זה ויהי מה, כי הפוסט-דוקטורט הוא תקרת זכוכית".

היום יש לגבירץ־מידן התמודדות חדשה, כישראלית בזירה הבינלאומית. "בכנסים בינלאומיים בתחום הסקסולוגיה, שבהם מקובל לפתוח את הדיון בבקשה לרגישות, מכחישים חוויות של נשים ישראליות בחוסר רגישות מוחלט. אני והקולגות הישראלים לא שותקים מול האטימות הזאת. אנחנו מגויסים להסברה נגדית".