גן עדן או גיהנום: מה קורה מאחורי החומות שמקיפות את המרחבים הירוקים

ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדות פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה״ב

כשהפילוסוף, המשפטן, הסופר והמדינאי הבריטי פרנסיס בייקון כתב ב־1625 ש"תחילה האל הכול יכול שתל את הגן, וזו אכן הטהורה מבין ההנאות האנושיות", הוא ידע שקוראיו מייד יחשבו על גן עדן, ששימש כרקע לנפילת האנושות אל תהומות החטא. אז מה הם הגנים בדיוק - מקום של הנאות פשוטות או פיתויים איומים? מבחינה היסטורית, גם וגם.

● ההמצאה הזו שינתה לנצח את תעשיית הספרים
● מה עומד מאחורי הסלעים המאוירים הפזורים במדבריות ישראל?

בייקון חשב על גנים כמרחבים סגורים, דוגמת אלו שבנו הרומאים והאצטקים. המילה "גן עדן" באנגלית - paradise - מקורה מהמילים הפרסיות העתיקות "פאירי" ו"דיז", שמשמעותן "סביב" ו"לבנות (חומה)" - כלומר חלל מתוחם בחומה.

זירת החטאים

בתרבויות עתיקות באסיה אנשים התאחדו עם האלים וקיימו טקסי ריפוי רוחניים בגנים. בחברות מוסלמיות באזור הים התיכון הם שימשו כאתרי מנוחה ופנטזיה. הרפתקאות רבות בסיפורי אלף לילה ולילה מתחילות במפגש בגן מגודר.

בציוויליזציות שעוצבו ברוח התנ"ך, החששות מחטא ומשחיתות השתרשו ברעיון הגן המוקף בחומה. ב"שיר השירים", הגן הוא מטאפורה לחלל המגן על אהובה מתשומת לב לא רצויה: "גן נעול אחותי כלה; גל נעול מעיין חתום" (פרק ד' פסוק י"ב).

אבל הגן אינו רק מקום מפלט מושלם. ב"מעשה שושנה", אחת משלושת התוספות לספר דניאל בתרגום השבעים, למשל, הוא מקום בו זקנים שטופי זימה מנסים לכפות את עצמם על שושנה, אשת יהויקים, מעשירי הקהילה היהודית בבבל.

 ''שושנה והזקנים'', תחריט עץ מ-1860 / צילום: ויקיפדיה

התפיסה הזו רווחה גם בימי הביניים. משוררים תפסו את הגן המוקף בחומה כחצר אידיאלית, בו הגבירה החסודה נמצאת במרכזו. הסופר והמשורר האיטלקי ג'ובאני בוקאצ'ו (1313-1375) כתב סאטירה חסרת רחמים על הנושא בספרו הנודע "דקאמרון": אחד הסיפורים מתרחש בגן מוקף חומה בו מתגוררות נזירות חרמניות וגנן המספק את צרכיהן. לאחר תקופתו של בוקאצ'ו, הגן נתפס כזירת חטא ולא של גאולה. הקהל שפקד את הצגותיו של שייקספיר היה מודע לקשר בין הנחש בגן עדן למות אביו של המלט, שהורעל בזמן שישן בפרדס המלכותי.

הגינה הרעילה

במאה ה־19, הוויקטוריאניים תפסו את הגן כמרחב של טבע המאוים על ידי האדם. במרכז "בתו של רפאצ'יני", סיפור קצר גותי מ-1844 שכתב הסופר האמריקאי נתניאל הות'ורן (1804-1864), סטודנט צעיר המתאהב בבתו היפה של מדען מסתורי. מסתבר שכל הצמחים בגינה שלה רעילים, והנערה, שגדלה ביניהם, רעילה גם היא. ניסיונותיו של הסטודנט להצילה נגמרים באסון, והאהבה הצעירה שלהם נידונה להיכשל בגלל היבריס מדעי.

 ''הגנים התלויים של בבל'', תחריט עץ של מרטין הימסקרק, המאה ה-16 / צילום: ויקיפדיה

המורכבות של הגן הנעול, כחלל מאיים וגם מנחם, בא לידי ביטוי ב"ארץ הישימון", הפואמה הידועה של המשורר, המחזאי ומבקר הספרות האנגלי-אמריקאי ת"ס אליוט (1888-1965), ומהיצירות המפורסמות והמוכרות ביותר במאה העשרים. וכך הוא פותח אותה: "אפריל הוא האכזר בחודשים, מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב" (תרגום אורי ברנשטיין).